הקרב נגד חוטפי הזמן

בגיל 23 קיבל טריסטן האריס את ההחלטה ששינתה את חייו: הוא פרש מהתוכנית לתואר שני במדעי המחשב בסטנפורד והקים סטארט־אפ עם שני חברים שהכיר במהלך לימודיו. ביולי 2007 הם הציגו לעולם את הבייבי שלהם, Apture, שהעשיר את הידע שמציעים אתרי תוכן: נניח שרציתם לדעת עוד על טריסטן האריס לפני שתמשיכו לקרוא. אם החלקתם את העכבר על שמו, התוכנה של Apture פתחה אוטומטית חלון עם מידע נוסף עליו ממקורות אינטרנטיים אחרים.

המוצר נהפך ללהיט מיידי באתרי העיתונות הנחשבים בעולם כמו ה"וושינגטון פוסט", ה"ניו יורק טיימס", "וול סטריט ג'ורנל", BBC והאקונומיסט, ששילמו דמי מינוי תמורת השימוש בטכנולוגיה. יותר מעשרת אלפים בלוגרים קיבלו גישה לטכנולוגיה בחינם. בחורף 2011, כשהחברה היתה בת ארבע וחצי בערך, והאריס בן 27, היא נרכשה על ידי גוגל בסכום שמעולם לא פורסם (ולפי הערכות שונות ברשת נע סביב 20 מיליון דולר). האריס, ששימש מנכ"ל Apture, נהפך למנהל המוצר בגוגל שהטמיע את הטכנולוגיה של החברה.

אמיר זיו / אפור כמו המוות ככה ייראו החיים שלכם, כמו סצנה בסרט אימה דל תקציב. ואתם תריעו, תריעו אמיר זיו, 2 תגובות לכתבה המלאה 

אף שהיה לו תפקיד מצוין בחברה הכי נחשקת בעולם, כעבור שנה החליט האריס לעזוב. "הייתי מוטרד מזה ש־50 אנשים לבנים יושבים בחדר ישיבות ומקבלים החלטות שמשפיעות על חייהם של מיליארד אנשים – על זהותם, היחסים ביניהם והתת־מודע שלהם – ואיש לא מדבר על זה", הוא מספר כשאנחנו נפגשים במהלך ביקור שלו בארץ. "אין ישיבה שבה אומרים, 'בואו נדבר על איך אנחנו משפיעים על החיים של כולם', במקום לדבר על איך לשפר את היומן של גוגל או איזו תכונה באבטחה. התפקיד שלהם הוא לגרום למוצר להצליח, ואין אף אחד שתפקידו לחשוב על ההשלכות".

בשלב הזה כבר היה טריסטן האריס (Harris) בשר מבשרה של אליטת תעשיית הטכנולוגיה, אחרי אקזיט ובפוזיציה נוחה בחברה הנערצת ביותר בסיליקון ואלי. אבל העמדה הלעומתית והביקורתית שפיתח הובילה אותו להחלטה לעזוב את גוגל. רגע לפני שהוא עוזב, החליט לפרוט את הדאגות שלו למצגת ולשלוח אותה לכמה מנהלים בגוגל. "זאת היתה פרזנטציה מאוד ישירה, שמכה לך בפנים, עם ארבע מילים לשקופית ומניפסט משכנע ששואל אם אנחנו מבינים את האחריות שלנו". המצגת נהפכה לוויראלית. האריס שלח אותה לעשרה מנהלים, ונדהם לגלות שבתוך שעות אחדות צפו בה כבר 300 איש, ומשם המשיכה להתפשט ברחבי גוגל. "היתה תגובה מאוד חזקה בחברה ואחד המנהלים הבכירים בניו יורק, שאהב את הפרזנטציה, התקשר אליי. כשאמרתי לו שאני מתכנן לעזוב את גוגל הוא הציע לי להצטרף למשרד בניו יורק ולהתמקד בבעיה שהטרידה אותי: 'איך אנחנו משפיעים על אנשים'".

פצצה גרעינית זה לא מודע?

האריס אינו נאיבי. הוא יודע שאלמלא היה מנכ"ל ובעלים של סטארט־אפ שנרכש, אף אחד לא היה נותן לו משרד, תקציב וסמכות לבקר את גוגל מבפנים. אבל בשלוש השנים הבאות הוא ניצל את ההזדמנות ואת התואר "פילוסוף מוצר" (Product Philosopher) בדיוק בשביל זה: מיפוי ההשפעות של גוגל על המשתמשים במוצריה, ועבודה עם מתכנתי החברה כדי להגדיר קווים מנחים שיביאו בחשבון גם את ההשפעות הללו.

זו מטרה אצילה, אבל בסופו של דבר בגוגל, כמו ביתר החברות, המתכנתים עובדים לפי יעדים שהוצבו להם כדי שהחברה תצליח ויהיה מאיפה לשלם להם.

"מתכנתים, בכל חברה, מפתחים מוצרים שמשפיעים על כולם, בין שהם רוצים ובין שלא. בדרך כלל חברות מתמודדות עם זה במשיכת כתפיים. הן אומרות 'אנחנו לא אחראיות, אנחנו מייצרות מוצרים ניטרליים ואנשים מחליטים איך להשתמש בהם'. אבל הפסיכולוגיה ההתנהגותית כבר לימדה אותנו שאין דבר כזה ניטרלי. אם תצטרכי לבחור בין הפוך רגיל להפוך על סויה, יש לזה משמעות: לאחד יש טביעת רגל סביבתית גדולה יותר מלאחר, אחד פוגע בפרות, האחר עולה קצת יותר – יש מיליון דרכים למסגר כל בחירה שאנחנו עושים, וחייבים להכיר באחריות שלנו".

האריס. "אחת המטרות היא ליצור שיחה על טכנולוגיה שמפריעה, על תשומת הלב שלנו והסחות הדעת" צילום: עמית שעל

ומתכנתים לא מכירים באחריות?

"כרגע הם משפיעים בלי להקדיש מחשבה להשלכות על בני האדם. זה כמו לפתח פצצה גרעינית באופן לא מודע — אנחנו רק נייצר את זה, ואנשים ישתמשו בזה איך שהם רוצים. צריך לתכנן דברים שיתאימו לארגונומיה האנושית האמיתית, לא לאשליות על בחירה ורצון חופשי".

האריס לא חוסך מעצמו אשמה. הוא זוכר שגם הוא דרש מעובדיו ב־Apture לשפר את המוצר קודם כל כדי להרוויח כסף. "כמובן שחשבתי שזה נהדר שבזכות הטכנולוגיה שלנו אנשים לומדים עוד דברים, אבל התמריץ שלי היה קודם כל לעזור לעיתונים להשאיר את הקהל שלהם קצת יותר זמן באתר, כי זה שווה להם כסף. אלה שני דברים שונים לגמרי. זה מעורר ספקות מהסוג שיש כיום לרוב האנשים בתעשייה הזו".

למה בעצם?

"כי אתה יודע שאם לא תנצל רגישויות פסיכולוגיות של גולשים כדי לגרום להם להישאר באתרים יותר זמן ולהיות פעילים יותר, כנראה שלא תהיה לך זכות קיום. מצד שני, אם תעשה את הדבר הנכון ולא תנצל רגישויות, אתה עלול להיכחד. ואולי בלעדיך יהיה העולם טוב יותר".

צוקרברג באירוע של סמסונג בכנס ברצלונה. האיש האפור העביר מזמן את קהילת מאמיניו למציאות אלטרנטיבית צילום: imgur

בוא נחזור ל־50 המהנדסים הלבנים שיושבים בחדר ומתכננים מוצר. מה הם עושים לא טוב?

"אתן לך דוגמה: אחת הרגישויות הפסיכולוגיות האנושיות היא החזרת טובה. עכשיו הזמנת אותי לקפה? אז בפעם הבאה שניפגש אחזיר לך ואזמין אותך לקפה. ברגע שאתה מודע לעובדה הזאת על טבע האדם, אתה יכול לתכנן סביבה שתנצל אותה. אני יכול לתכנן מוצר שיאפשר לך להתחבר עם כל אחד מהאנשים שנמצאים כרגע בקניון בלחיצת כפתור, ולדעת שכשאותו אדם יקבל פנייה הוא ירגיש צורך להחזיר טובה ולהגיב. אז המתכנת, ששולט בתכנון, יכול לגרום לך לפתח קשרים בכל מקום, להציע לך ולשכנע אותך להתחבר לאנשים שאחרת לא היית יוצרת איתם קשר, והם ירגישו שהם חייבים לך תגובה בחזרה.

"עכשיו דמייני שאת לוקחת צעד לאחור ומתבוננת במה שמתרחש. הדבר המוזר שתראי הוא אנשים מתרוצצים כמו תרנגולות, מוסיפים אחד את האחר (כחברים בפייסבוק, עוקבים בטוויטר וכו'), מגיבים זה לזה, ולאף אחד לא אכפת שהם מיוזמתם לא רצו לעשות את זה בחייהם. שכנעו אותם לעשות את זה".

חלק מהם רוצים.

"איזו תועלת אנושית אמיתית צומחת להם מזה? זאת השאלה שצריך לשאול. זו כלכלת תשומת לב, זה מירוץ להשגת תשומת הלב שלנו אגב ניצול רגישות פסיכולוגית, והוא לא נועד לעזור לנו לשפר את חיינו".

האריס מקווה לעורר בנו את ההבנה שכשאנחנו מרגישים צורך לרפרש שוב ושוב את המייל, להיכנס שוב לפייסבוק או לדעת ללא דיחוי מי צפצף בווטסאפ שלנו - זה לא במקרה. זה קורה כי באיזשהו מקום בעולם ישבה קבוצת מתכנתים וחשבה איך לגרום לנו לשקוע בטכנולוגיה כי היא מרוויחה כסף כל עוד אנחנו שם. הוא מדמה את האתרים והאפליקציות הממכרים למכונות מזל בקזינו. אנחנו מרפרשים וממהרים לבדוק מה חדש באותה כפייתיות שבה אנחנו מכניסים עוד מטבע ומושכים את ידית המכונה, בתקווה שיגיע משהו טוב.

זה נעשה מציניות?

"איני חושב שיש רוע לב בפייסבוק. איש לא יושב שם וחושב 'איך ננצל את האנשים'. חברים שלי עובדים בפייסבוק והם באמת מאמינים שהם הופכים את העולם לפתוח ומחובר יותר. הכוונה שלהם טובה. אבל מהי מערכת ההפעלה המוסרית שלהם? מדובר במהנדסים ומתכנתים בני 20־35, שלמדו מדעי המחשב, אינטראקציית מחשב־אדם, עיצוב גרפי, אולי מעט אנתרופולוגיה. תחשבי שבני 90, שכבר חשבו באופן עמוק על משמעות החיים, היו עובדים שם. הם לא היו חושבים איך להשאיר את המשתמשים יותר זמן בפייסבוק. הם היו משתמשים בניסיון החיים שלהם ומקבלים החלטות שונות לגמרי".

האריס מכיר כמובן ביתרונות הטמונים בטכנולוגיות החדשות וביכולת שלהן לשפר את חיינו. אבל הוא מצביע גם על מה שהן מעלימות מחיינו. "בואי נניח שאת רוצה ללמוד על צמיחה פיננסית, ויוטיוב יספק לך בדיוק את הווידיאו שחיפשת. הם יעשו את זה באופן מושלם, וידיאו אחר וידיאו, ואת תלמדי ותחכימי. מה רע בזה? שאיכשהו, כשאנחנו מקבלים את הדבר המושלם הבא, אנחנו מוותרים ומוציאים מחיינו אפשרויות אחרות. אנחנו תמיד בוחרים מתפריט. איזה סוג קפה את רוצה? יש המון אפשרויות, אבל אולי את צמאה למים וזה כלל לא בתפריט? בתפריט החיים שלנו יש פחות מדי אפשרויות בהשוואה למציאות, והן תמיד מתוקות יותר מהמציאות — אבל לא בהכרח טובות יותר. ואם האופציה היחידה מתוקה יותר מהמציאות, כל האחרות ייהפכו למשעממות. החברים האמיתיים שלי ייהפכו למשעממים. לא במקרה אנשים מדווחים שככל שהם משתמשים יותר בטכנולוגיה, כך הם מרגישים יותר ריקנות".

עוורים כמו בחור מאוהב

עם נקודת המבט החתרנית הזאת, בראשית השנה עזב האריס את גוגל כדי להתמסר לגמרי ל־Time Well Spent (TWS, זמן מנוצל היטב), הארגון שהקים כבר בדצמבר 2014. TWS תומך במיזמים ובמתכנתים שבמקום לעודד את הצרכנים לבזבז זמן רב ככל האפשר באתרים ובאפליקציות למטרותיהם הכלכליות, הם מעודדים אותם להשתמש היטב בזמנם. TWS גם מעודד צרכנים לבדוק היטב שזמנם לא מושחת לריק, והאריס הגיע לארץ בתחילת החודש כדי להציג את הרעיונות האלה בוועידה הבינלאומית Wisdom at Work.

"לאנשים כיום אין מושג איך הטכנולוגיה משפיעה עליהם, ואחת המטרות היא ליצור שיחה על טכנולוגיה שמפריעה, על תשומת הלב שלנו והסחות הדעת", הוא אומר. "הטכנולוגיה נותנת לנו הרבה יכולות חדשות ומעצימות, ואנחנו נוטים לחשוב שזה תמיד טוב. ניל פוסטמן אמר שכשאנחנו מאוהבים אנחנו לא מסוגלים לראות את השלילי בבן הזוג. אותו דבר עם טכנולוגיה. כיוון שהיא כל כך מעצימה, קשה לאנשים לחשוב אובייקטיבית מה הם מקבלים ממנה ומה הם מפסידים".

אבל גם האריס יודע שבשלב שבו נמצאת הטכנולוגיה כיום, מי שירצה את זמנו הפנוי בחזרה כבר עלול להידרש לשלם על כך. הוא ממחיש לי את זה כשאני מביאה את ווטסאפ כדוגמה לאפליקציה שאני מפיקה ממנה תועלת על בסיס יומיומי, ובחינם. ווטסאפ, כידוע, עוד לא מצאה מודל עסקי שיאפשר לה להרוויח כסף מהשימוש הנרחב בה.

"קודם כל תגידי לי מה את חושבת על הרעיון שווטסאפ תגבה ממך דולר לשנה על השימוש באפליקציה", הוא שואל.

ראשי תעשיית הטכנולוגיה בפגישה עם אובמה. "הייתי מוטרד מזה ש־50 אנשים לבנים יושבים בחדר ישיבות ומקבלים החלטות שמשפיעות על חייהם של מיליארד אנשים" צילום: איי אף פי

זה בסדר מבחינתי. עדיף על פרסום או כלים סמויים.

"אז בואי נניח שיש שתי אפליקציות מסרים. אחת כמו ווטסאפ, שמפריעה לאנשים גם כשהם לא רוצים שיפריעו להם, וגורמת להם להרגיש שהם חייבים לחזור למי שכתב להם. והיא גם יודעת, כמו פייסבוק, שאם היא לא תפריע לאנשים כל הזמן היא תהיה מצליחה פחות - ולכן אין לה תמריץ לעודד אנשים להתנתק ממנה. לעומתה, נניח שיש אפליקציית מסרים חדשה שהמפתחים שלה חושבים שלא טוב להפריע לאנשים כל הזמן ולעורר בהם את תחושת המחויבות הזו. אם המוצר שלהם יאפשר לאנשים להתנתק כשהם רוצים, אז ברור שהמתחרים שלהם יצליחו יותר, ובשביל זה הם יבקשו ממך דולר לשנה".

כלומר נצטרך לשלם בשביל להתנתק כשנרצה.

"זה לא משהו שהיה ראוי שנשלם תמורתו. תשומת הלב שלנו צריכה להיות זכות אנושית, לא משהו שצריך לקנות. אבל השוק כבר נהפך לבעלי תשומת הלב שלנו, לכן אם אנחנו רוצים אותה בחזרה נצטרך לקנות אותה".

להחזיר את הזמן עולה כסף

המיזם הדומיננטי ביותר של האריס הוא ליצור תווית של TWS, שתוצמד לשירותים ומוצרים טכנולוגיים. קצת בדומה לתווית ה"אורגני", שיצרה מהפכה בשוק המזון בארצות הברית. לפי התוכנית של האריס, גם בשוק הטכנולוגיה יהיו שני סוגי מוצרים: הרגיל והאתי, שהוא המקביל לאורגני ויש לו תרומה חיובית יותר לחיינו. "כשיש על המדף שני תפוחים ואחד יקר יותר, אנשים צריכים לדעת למה הוא יקר יותר, מה הם מקבלים כשהם קונים אותו", מסביר האריס. "אותו דבר עם אפל, אפליקציית ווטסאפ וכו'. לצד ווטסאפ הרגיל יהיה וואטסאפ TWS, שמאפשר לאנשים להשתמש היטב בזמנם".

באיזה אופן?

"הוא יאפשר להם להיות בקשר עם מי שהם רוצים, כמה זמן שהם רוצים, וגם להיות מסוגלים להתנתק. תמורת הפריבילגיה הזאת הם ישלמו דולר לשנה. הרי אם היום תרצי להחזיר לעצמך את הזמן והשליטה מגוגל, מפייסבוק, לא משנה ממי, הם יענו 'אני לא יכול כי אני אפסיד'. לכן על זה צריך לשלם".

שוב העשירים יחיו חיים נוחים יותר. זמן יהיה שווה כסף, במובן הכי בנאלי שלו.

"פה באמת נפתח דיון שלם על סחורות חברתיות ועל זכויות אנושיות: האם כולם צריכים להיות הבעלים של תשומת הלב והזמן שלהם? והאם אנחנו לא בדרך למצב שבו רק אלה שיוכלו להרשות לעצמם לקנות אותו יחזיקו בזמן שלהם?".

האריס רוצה שהתווית של TWS תוענק לטכנולוגיות שמאפשרות לאנשים לשלוט בהן. הכוונה היא שבאמצעות ההגדרות יוכל הצרכן להחליט מתי הוא מחובר ומתי מנותק, מי ובאילו נסיבות יוכל להגיע אליו, וכיצד בכל זאת יוכל להתעדכן כדי להשקיט את החרדה שיפסיד משהו – עוד מנגנון פסיכולוגי שמנוצל על ידי מפתחי טכנולוגיה. יותר מזה, האריס רוצה שדירוג האפליקציות בחנויות האפליקציות יהיה מורכב גם מסעיפים שבודקים את תרומתן לאיכות חיינו, ויכלול קריטריונים כמו משך הזמן שהצרכנים שומרים את האפליקציה על הטלפון לפני שהם מסירים אותה. "דמייני שכמות ההסרות (Uninstall) קובעת את דירוג האפליקציה באפסטור", הוא אומר, "או שכתבה באתר של העיתון שלך תקבל תווית של TWS כי אנשים ירגישו שזו כתבה טובה וחשובה שתורמת לחייהם ולא בזבזה את זמנם".

אנשים אולי יאהבו תווית TWS, אבל קשה לדמיין חברות טכנולוגיה מתנדבות להחיל את זה על עצמן.

"כאן צריך לעשות הבחנה: חברות כמו יוטיוב, פייסבוק, ווטסאפ או טוויטר הן לחלוטין בכלכלת תשומת הלב. הן לא יכולות להשתנות. אבל אפל וגוגל נמצאות רמה אחת מעליהן כי יש להן שליטה באיך הדברים מופיעים לנו על המסך. אז הן כנראה לא יבואו על דעת עצמן ויגידו, 'זה רעיון טוב, בואו נעשה את זה', אבל אם הצרכנים ידרשו ויגידו שנמאס להם מטכנולוגיה שמבזבזת להם את הזמן, אפל וגוגל יוכלו להטמיע את זה במנועי הדירוג שלהן.

"המודל של TWS לא הולם את האינטרס של אף שחקן בכלכלת תשומת הלב שהמודל העסקי שלו מבוסס על כמות הזמן שאנשים מבלים אצלו או על תדירות הביקורים שלהם. הוא מתאים לחברות שהמודל העסקי שלהן היברידי יותר ומבוסס גם על דמי מינוי או על search advertising ששולח אותך הלאה ולא משאיר אותך אצלן לנצח". בהרצאת TED שלו הביא האריס כדוגמה את CouchSurfing, אתר המקשר בין מטיילים לתושבים מקומיים שמוכנים לארח אותם. היה אפשר לצפות שהיעד של החברה יהיה ליצור חיבור בין מארח לאורח, אבל CouchSurfing הגדירה לעצמה מטרה עמוקה ומועילה יותר: ליצור התנסויות חיוביות ומערכות יחסים מתמשכות בין זרים. אף שזו נשמעת מטרה אמורפית, לחברה יש מדדים כמותיים נוקשים: היא בודקת כמה ימים ושעות האורח והמארח בילו יחד, מחסירה את הזמן ששהו באתר כדי למצוא אחד את האחר כי זו העלות שהשקיעו, ושואלת אותם עד כמה ההתנסות היתה חיובית מבחינתם. התוצאה היא "זמן חיובי נטו", שעות איכותיות בין שני אנשים שלא היו נצברות אילו החברה לא היתה קיימת.

"אתם יכולים לדמיין לעצמכם עולם שלם שעובד ככה? ספרים שאתם שמחים שקראתם בניכוי הזמן שביליתם ברשת עד שאיתרתם אותם? רשת חברתית שמודדת את הצלחתה בכמות הצעות העבודה שאנשים שמחו לקבל ובניכוי הזמן שהשקיעו בחיפוש אחריהן? שירותי דייטים כמו טינדר, שבמקום לספור כמה פעמים אנשים מדפדפים (בין תמונות פרטנרים) היו בודקים כמה קשרים רומנטיים משמעותיים אנשים יצרו? דמיינו עולם שלם שעובד ככה ועוזר לכם להשתמש בזמנכם היטב", אמר האריס באותה הרצאה.

להאריס אין ספק שהזכות לשלוט בזמן ובתשומת הלב שלנו תהיה הנושא הגדול הבא שיטריד את עולם הטכנולוגיה, כפי שקרה עם הזכות לפרטיות. "במשך שנים התחמקו אנשים בתעשייה מלעסוק בפגיעה בפרטיות, ואז זה נהיה נושא גדול עד שעכשיו טים קוק מתראיין ומספר מה אפל עושה כדי להבטיח את פרטיות המשתמשים. אני אופטימי שהסוגיה הגדולה הבאה תהיה כמה אוטונומיה יש לך כשאתה משתמש בטכנולוגיה, וכמה יכולת יש לך להתנתק ולהשתמש היטב בזמנך. זה חייב לקרות".