מעיף לי ת'מוח

גלולות ה־Rise שנשלחו אליי מסן פרנסיסקו ענקיות. שני סנטימטר אורך, שמונה מילימטר רוחב, מלאות חומר בז' שנראה כאבקת נסורת. זה הופך כל בליעה לאירוע מוחשי. הגלולה מתחככת בדופנות הוושט, דורשת כמה תנועות בליעה עד שהיא משלימה את המסע למטה, כאילו היא מבקשת שתשים לב שמשהו קורה. היי, אמיר, אתה עושה משהו לעצמך.

ואז שקט של כמה שניות. אתה ממתין שיקרה משהו מיד, אחרי הכל דחפת חתיכה לא קטנה לתוך עצמך, אבל דבר לא קורה מיד. וגם לא אמור לקרות. לא פרפורים בבטן, לא הבזק בראש, לא רעידות בלתי נשלטות של עודף אנרגיה. סבלנות. בינתיים תחזור לעבוד.

כבר שבועיים שאני בולע Rise, משפר מוח כימי שאמור להעצים את יכולותיי הקוגניטיביות. נשאר לי חומר לשבועיים נוספים. בסופם, אם אשתלט על חרדת המוות שאוחזת בי מעת לעת, אוכל לספר מה נהיה ממני.

גלולות Rise ו־Sprint. עמק הסיליקון מנקז אליו אלפי מוחות מהמוכשרים בעולם ואז נותן להם להתמודד זה מול זה על משרות בגוגל או על תקציב לסטארט־אפ

אל תתעסק עם המוח

צ'רלי גורדון היה עובד מאפייה עם מנת משכל 68, קורא בקושי, מושא לעג לחבריו. לשמחתו, זה הפך אותו למועמד מושלם לניתוח ניסיוני לשילוש מנת המשכל. אחרי הניתוח צ'רלי המאושר כתב מדי כמה ימים "דו"ח התקדמות", שבו תיאר מה עובר עליו ככל שמוחו מתפתח, כיצד הוא משתנה ומשתנים גם יחסיו עם הסובבים אותו. הדו"חות הראשונים היו תיאורים שטוחים, כתובים בעילגות ובשגיאות כתיב איומות. אבל לאט לאט, מדו"ח לדו"ח, שגיאות הכתיב נעלמות, השפה הופכת גבוהה, ההבנה מעמיקה, יכולת הניתוח משתכללת וכמות הידע הנצבר מכפילה את עצמה. הדו"חות שכתב צ'רלי בשיאו כבר סיפקו ניתוחים פסיכולוגיים של יחסיו עם קרוביו ומסקנות רפואיות על המחקר שנערך בו עצמו. מטמבל מוחלט, צ'רלי נהפך לאדם החכם בעולם.

סיפור המדע הבדיוני "פרחים לאלג'רנון", שצ'רלי הוא גיבורו, הקנה למחברו דניאל קיז תהילת עולם. הסיפור מ־1959 חד ומדויק במשלבי השפה ובדילמות המוסריות שהוא מעלה. אבל את הפופולריות של "פרחים לאלג'רנון" צריך לייחס לכך שהסיפור עוסק בשאיפה האבולוציונית הנצחית, המשותפת לכל בן אנוש: להיהפך לחכם יותר. למגינת לב הקוראים, הניסוי במוחו של הגיבור מסתיים בקטסטרופה. צ'רלי המבריק הוא הראשון להבין זאת לאחר שנחשף להידרדרות המהירה אצל עכבר המעבדה אלג'רנון - היצור הראשון שעבר לפניו את ניתוח שיפור המוח. הוא רואה כיצד אלג'רנון חוזר טרם מותו להיות סתם יצור עם מוח עכברי ומבין שהשיפור האינטלקטואלי זמני בלבד. מכאן ברורה המסקנה לגבי העתיד הצפוי לו. צ'רלי מזדרז להעלות את מסקנותיו על הכתב לפני ששכלו יתפוגג. הוא כותב בקצב, אבל מדו"ח לדו"ח אנו חוזים בלב נכמר בהידרדרות שלו לאחור, אל ההתבוננות השטוחה במציאות, התובנות המוגבלות ולבסוף גם שגיאות הכתיב האיומות. מאז עץ הדעת, השאיפה לחוכמה שלא בדרך הטבע סופה רע ומר.

או שלא. 52 שנים אחרי צ'רלי בא לעולם אחד, אֵדי מורָה, צעיר ניו־יורקי שהעולם דרס גם אותו לתהום מנטלית. הוא אינו מצליח להשלים ספר שהתחייב לכתוב, חברתו עוזבת אותו, כספו אוזל. מה שמציל את אדי הוא מפגש מקרי עם מכר ישן, סוחר סמים מסונתזים, שחושף אותו ל־NZT, חומר שמאפשר לנצל את מלוא התאים במוח. גלולה אחת מספיקה כדי שמוחו של אדי ייהפך למוח־על שקולט אינפורמציה בקצב סילוני, רואה בבהירות את המתרחש ומסיק מסקנות נכונות בכל מצב. אדי משתלט על מצבור עצום של גלולות ונהפך לסופר־אדם שיכול לצבור ידע אינסופי ונהנה מיכולות חשיבה וניתוח מושלמות. בתוך ימים הוא משלים את ספרו בהצלחה כבירה, עושה הון בבורסה וחברתו שבה מעולפת לזרועותיו.

אלא שכמו צ'רלי, גם אדי, גיבור הסרט Limitless, מבין באיחור שלהתעסק עם המוח זה פיתוי מסוכן. אדי מגלה שהפסקת נטילת ה־NZT מובילה לבעיות רפואיות חמורות ולבסוף למוות. כדי לשרוד הוא חייב אספקה שוטפת, וכזאת אין. כמו צ'רלי, גם אדי מתרסק באותה מהירות שבה טיפס לצמרת. שוב הוא חולה, מוזנח, נרדף על ידי נושיו האלימים, נופל לבור שממתין לכל אלה ששכלם אינו עומד עוד בציפיות מהם. סתם אדם עם מוח רגיל. למעשה אנו פוגשים אותו כשהוא עומד על מעקה דירתו, רגע לפני הקפיצה שתגאל אותו. למזלו של אדי, הוליווד איננה מתעסקת במדע בדיוני. היא מעדיפה מציאות אלטרנטיבית. וכך, כשהוא על סף חיסול פיזי, אדי מצליח לזכות בעוד מנה של NZT (למי שמתעקש על הפרטים: הוא מחסל את יריבו המסומם ושותה, מילולית, את דמו). מכאן הדרך לצמרת סלולה. אדי מסדר לעצמו אספקה קבועה של משפר המוח ובסצנת הסיום אנחנו כבר פוגשים אותו בשיאו של מרוץ מבטיח לסנאט, בואכה הבית הלבן. המוח ניצח. קאט.

הסיפורים האלה לא מרנינים, אבל אני נחוש להמשיך את הניסוי שלי, לבדוק בסופו היכן אני ממוקם על הציר האכזרי שבין צ'רלי גורדון לאדי מורה.

בראדלי קופר בתפקיד אדי מורה ב"ללא גבולות". הוליווד הציגה סופר־אדם שנהנה מיכולת חשיבה מושלמת והזניקה את ההתעניינות ב"סמארט דראגס"

אתה מאלה שישנו את העולם

בסרטון הקידום באתר של Nootrobox, החברה שמייצרת את Rise, נראה בחור צעיר, אוזניות לראשו, מתקתק על מחשב אל תוך הלילה. הוא עובד בריכוז מושלם. ניכר בו שהוא חדור מטרה. "אתה מאלה שדברים תמיד הלכו להם קל יותר מאחרים", נשמע ברקע קול דרמטי, "הבנת מזמן שהעולם סביבך לא נוצר בידי אנשים חכמים ממך בהכרח, ושגם אתה יכול לשנות אותו. כולנו יכולים להצליח, אבל מה שמפריד בינך ובין האחרים הוא שאתה רוצה יותר". הבחור הנחוש בולע גלולת Rise נוספת וממשיך לתקתק אל תוך הלילה. גם אני.

נוטרובוקס היא רק אחת מכמה וכמה חברות שפורחות בתעשייה הלוהטת של ה־Nootropics, "סמים חכמים" (smart drug) שמבטיחים לאפשר לנו להפיק את המקסימום מהמוח שלנו. להיות מה שאנחנו באמת מסוגלים להיות. זאת הבטחה שקשה לסרב לה. היא יונקת את עוצמתה מהתחושה שלעולם יש משהו שמפריע למוח שלנו למצות את מלוא יכולותיו. למשהו הזה קוראים חיים, והם תמיד כאן לעזאזל. עייפות מתינוק שנולד, לחץ מהבוס, חרדה רפואית, חוסר ביטחון כלכלי, גירויים דיגיטליים – שלא לדבר על רגשי נחיתות שהוטמעו בנו. לעולם "החיים" מפרידים בינינו ובין המקסימום שלנו. יצרני הנוטרופיקס מבטיחים, לפחות לפרק זמן קצוב, להעלים את "החיים" הללו, כדי לאפשר לנו להצליח בחיים האמיתיים.

הפסיכולוג והכימאי הרומני קורנליו גיורגה (Giurgea) הוא שטבע את המונח "נוטרופיק" ב־1972 - שילוב של המילים היווניות ל"מוח" ו"שינוי" - אגב סינתוז הנוטרופיק הקלאסי פיראצטם. כיום חלק לא מבוטל מהיצרנים הם סטארט־אפים אמריקאיים שפיתחו כדורים מוכווני־מטרה לנטרול רעשי החיים. ה־Rise שלי, למשל, מבטיח להעצים את יכולותיי הקוגניטיביות ארוכות הטווח, לשפר את הזיכרון, הסיבולת והעמידה בלחץ. סינרגיית החומרים שבו, מבטיחה היצרנית, תיצור אצלי מצב מנטלי של Flow, זרימה חלקה ובהירה. מי לא רוצה זרימה חלקה ובהירה תמורת 45 דולר לחפיסת 60 גלולות שתספיק לחודש?

מוצר אחר של החברה, Sprint, נועד למשימות קשות אך קצרות טווח. הוא מספק אנרגיה ו"מעביר את המצב המנטלי שלך להילוך גבוה", מהסוג שדרוש כדי להתמודד עם בחינה חשובה או עם לילות נטולי שינה לפני מצגת למשקיעים. לא במקרה, התעשייה נולדה בחוף המערבי של ארצות הברית, בעמק הסיליקון שמנקז אליו אלפי מוחות מהמוכשרים בעולם, ואז נותן להם להתמודד זה מול זה על משרות בגוגל או תקציבים לסטארט־אפ. אין שם רחמים ואין סלחנות לעייפים וללא מרוכזים ולשכחנים. בעולם המצליחנות המקסימלית בני אנוש חייבים להיות גופי תפוקה משוכללים.

משם זלגו כדורי שיפור המוח לחוף המזרחי, לאנליסטים ולברוקרים שסובלים מהתמודדות אכזרית דומה ומצורך זהה להישאר מפוקס שעות ארוכות, ימים כלילות. בשנה החולפת נדמה שגם התקשורת גילתה את הנוטרופיקס, שזכו לשפע כתבות בכלי תקשורת מרכזיים, לרבות ב”ניו יורק טיימס”, “וושינגטון פוסט”, “אטלנטיק”, “הגארדיאן” ו־CNN. אפשר להניח שבקרוב יחלחלו הבמים החכמים גם לתל אביב, שם כיום ריטלין ומודפיניל וקוקאין מחזיקים אותך מפוקס וערני ומלא ביטחון עצמי כל אימת שאתה צריך להיות כזה.

לכתוב באופן גאוני

אין לי סטארט־אפ או תיק מניות לנהל. אני עיתונאי שגם משלים ספר פרוזה. כשהמוח שלי ייהפך למוח־על, המקום שבו זה יתבטא יהיה יכולת הכתיבה. בנטרול "החיים" הטורדניים ועם כניסה ל־Flow אוכל סוף סוף להיות ממש טוב בזה. למען האמת, בשביל ממש טוב לא הייתי דוחף לעצמי חומרים. אני רוצה להיות מסוגל לכתוב באופן גאוני. בלתי נתפס. כזה שידברו עליו בפליאה גדולה. אני תולה הרבה תקווה ב־Rise שלי, שאת הראשון ממנו אני בולע בתנועה נחרצת בבוקר ה־14 באוקטובר.

הדבר הראשון שמגיע הוא הפחד. כוסאמו, מה אני עושה. ומיד אני מתחיל להרגיש. הכל אני מרגיש עכשיו. הגוף תיבת תהודה. פעימת לב, כיווץ מעי, דקירה חולפת בראש, לחץ בחזה, כולם מקבלים מכפיל חרדה שמא אינם עוד דרך הטבע אלא תולדה של הדבר הזה שבלעתי. זאת התחלה גרועה, כי חרדה ידועה כמדכאת יצירתיות.

כדי שיהיה ניתן לשווק את הנוטרופיקס ללא מרשם הם אינם מוגדרים תרופה. ומכיוון שאינם מוגדרים תרופה, ה־FDA לא מפקח עליהם. אף אחד לא מפקח עליהם. אף אחד אפילו לא עשה ניסוי מדעי מוסמך, מהסוג שמתפרסם בכתבי עת מדעיים וזוכה לביקורת של קולגות, בנוגע להשפעות הנוטרופיקס. בטח לא חברות התרופות הגדולות, שהסמים החכמים שלא נועדו לרפא מחלה ספציפית הם מבחינתן נישה קטנה וכאב ראש גדול.

המשמעות היא שאתה בולע כדור רק כי אתה מאמין להבטחות של החברה שמייצרת אותו – וצריכה להרוויח ממנו – שהוא יעיל ובטוח לחלוטין. ההחלטה שלי להיות שפן ניסיונות אינה נטולת ספקות. יש בי מידה בריאה של סקפטיות כלפי יזמים מתוחכמים שמקימים סטארט־אפים במקום הכי ציני ואנוכי בעולם. אינני שש להפקיד את מוחי בידיהם. אבל יש אצלי גם רסיס תקווה שאולי, במקרה, טמונה ב־Rise הזה הזדמנות להגשים חלום. ההבטחה הזאת שמהדהדת ברקע היא זו שעליה מתבססת תעשיית הנוטרופיקס. וכך, מעצם בליעת הגלולות אני מצטרף, בעיניים פקוחות, לניסוי שנערך בקרב אלפים רבים של משתמשים מרצון. רבים מהם משתפים בחוויות הנטילה ובהשפעותיה בפורומים ברשת, שולחים תגובות ליצרניות, והמידע שנצבר על בסיס וולונטרי הוא מסד מחקרי. למעשה הצטרפתי לניסוי ענקי בחוכמת המונים, ביג דאטה פיזיולוגי, שבו אני מעמיד את המוח שלי לניסוי.

"אנחנו מקבלים השראה מחובבי הנוטרופיקס ומהמחקרים הקליניים המעודכנים, ומכשירים אותם באמצעות מחלקת המחקר והפיתוח שלנו", עונה לי ג'פרי וו (Geoffrey Woo), מנכ"ל נוטרובוקס ואחד משני המייסדים של החברה, לשאלות שאני משגר אליו במייל. "כדי להגיע לפסגת המדע אנחנו מתכננים ניסויים קליניים שנבצע בעצמנו". כלומר בינתיים טרם ערכנו כאלה.

וו איננו איש מדעי החיים אלא ילד פלא עמק־סיליקוני, מהסוג שבין גיל 15 ל־18 כבר זכה בתחרויות מדענים צעירים ומשם המשיך למדעי המחשב בסטנפורד. בגיל 23 עזב את האוניברסיטה, הקים סטארט־אפ "מבוסס מיקום" כשמיקום היה להיט אפליקציות, מכר אותו לגרופון, ולפני קצת יותר משנה הקים את נוטרובוקס. אני שולח אליו שאלות במייל בניסיון לתהות קצת על קנקנו ולהבין מה גרם לו להמיר קריירה בתחום כה נחשק ומתגמל לטובת סטארט־אפ ניסיוני שמייצר כדורי חוכמה. "אני לא רואה את הקמת נוטרובוקס כעזיבה של תחום מדעי המחשב", עונה לי וו. "יש הקבלה בין ביו־האקרים כיום ובין חלוצי המחשוב של הסבנטיז שהיו נפגשים ב־Homebrew Computer Club בעמק הסיליקון. ביו־האקינג הוא המקום שבו ייווצר ערך עצום בעשר־עשרים השנים הבאות". ובאמת, לפני כחודשיים השקיעו מנכ"לית יאהו מריסה מאייר ומייסד זינגה מארק פינקוס בנוטרובוקס של וו. לפחות עכשיו אני בולע בוקר וערב כדורים שמאייר מאמינה ביכולת שלהם – או לפחות ביכולת להרוויח מהם כסף.

קליף רוברטסון כצ'רלי גורדון בסרט "צ'רלי", ועטיפת "פרחים לאלג'רנון". מאז עץ הדעת, השאיפה לחוכמה שלא בדרך הטבע סופה רע ומר

ג'ניס ג'ופלין בפופ־מוביל

אחרי חמישה ימים של נטילה החרדה מתחילה להתפוגג. האמרה השגורה בקרב נטלנים היא שסמארט דראגס לא הופכים הומר סימפסון לאיינשטיין, אלא רק מאפשרים למוח תנאים אופטימליים לפעולה. אתה מקבל אפשרות למצות את היכולת, ומכאן זה תלוי בך, באימונים ובהתמדה. אז אני מתאמן ומתמיד. במהלך היום, בעיקר בעבודה, התחושה דומה לזו שככל הנראה חש האפיפיור בתוך הפופ־מוביל שלו. אני נמצא, כולם רואים אותי (לא באותה מידת חיבה אפיפיורית יש להניח), אבל אני מצדי, מעבר לזכוכית המשוריינת, כלל לא בטוח ששומע את כולם. חלק מהקולות והרעשים הופכים עמומים ואיני נדרש להקשיב לתוכנם. הם לא יותר מרעש רקע שאינו מסיט עוד את קו המחשבה. הניתוק הזה הופך אותי מרוכז יותר, ממוקד, קופץ בקלות רבה ממשימה למשימה. אני מתרכז בעריכה של טקסט, מתפנה למינהלה, ישיבה קצרה על הדרך, ובחזרה לטקסט שזנחתי כאילו כלום. זה נחמד. פרודוקטיבי באופן שמצדיק את המימון שהעניק "כלכליסט" לנוטרופיקס שלי. אבל פרודוקטיביות בתחת שלי. המבחן החשוב באמת הוא בלילה, כשאני מתיישב לכתוב.

מטבעי אני כותב לאט. לוקח זמן עד שהכתיבה עוטפת אותי ורעיונות מתחברים והמילים מתחילות להביע. ואני מסוגל לכתוב רק כשאני שמח, או לכל הפחות קרוב לרגשות חיוביים – תחושות שאינן זמינות בהכרח. לכן מוזיקה עוזרת. בשבועות האחרונים אני מתמסר לוודסטוק. באיחור סמלי של 46 שנה, כמעט כגילי, אני הולך שבי אחרי הפרץ הספונטני של הנעורים שבוקע מעוד ועוד סרטוני יוטיוב מהפסטיבל המיתולוגי. קצת פתטי, אני יודע, וודסטוק הוא אידאה שלא באמת קיימת, אבל פתטיות אינה מרתיעה אותי עוד. אני מתבונן שוב ושוב בקרלוס סנטנה בן ה־22, בזקנקן תיש, תלתלי פרא ורזון של נער בר מצווה, סוחט את הגיטרה החשמלית בפנים מלאות חשיבות עצמית ובכל זאת טובות ונקיות עדיין, מנגן במשך שש דקות את Soul Sacrifice מול חצי מיליון איש, משוחרר כל כך, ואני מקנא. אני רואה את ג'ניס ג'ופלין יחפה ובת 26, עטויה חליפת בטיק בלתי אפשרית, צורחת את נשמתה אל תוך המיקרופון שיר אחרי שיר בלי להשאיר גיבוי לאחר כך. את ג'ימי הנדריקס בן ה־27 בחולצת פרנזים לבנה וסרט אדום על המצח, עוצם עיניים ומנגן לתוך עצמו את "ילד וודו". אני יודע ששניהם יחזירו את נשמתם לבורא בתוך שנה מעודף חומרים, אבל זה רק נותן משנה תוקף לצעירות החד־פעמית שלהם.

כשחשבתי על פרץ הזרימה והיצירתיות שיגיע עם הנוטרופיקס, חשבתי על סנטנה וג'ופלין והנדריקס בוודסטוק, לא על פופ־מוביל.

ג'ופלין, הנדריקס וסנטנה נותנים מעצמם, ואני הולך שבי אחרי פרץ הנעורים הספונטני. זה פתטי, אני יודע, וודסטוק הוא אידאה שלא קיימת, אבל פתטיות אינה מרתיעה אותי עוד צילום: איי אף פי , גטי אימג'ס

נוטרופיקס של אשכנזים

לילה אחרי לילה אני יושב מול המחשב אחרי בליעת כדור הערב, ממתין לזרימה המיוחלת, שאיננה. סנטנה צובט במיתרים, ואצלי נצבט הלב. שטף הכתיבה המסחרר שקיוויתי שיטביע אותי מסרב לעשות זאת. אני לא מזהה קפיצת יכולת מובהקת בהשוואה ללילות כתיבה קודמים ומתחיל לחשוד בנוטרופיק שלי שהוא חלשלוש. סמארט דראג לאשכנזים (ולא במובן שרועי חסן היה כותב שיר נגדו. להפך). בלית ברירה אני מתחיל לקרוא עליו מידע ברשת. לפי הפירוט באתר נוטרובוקס, Rise מכיל שלושה חומרים פעילים: Bacopa monnieri, פשטה שרועה בעברית, צמח מרפא שמפיקים ממנו את התרכובת הכימית Bacocide. דברי ההלל עליו טוענים שהוא משפר את הזרימה במוח הקדמי ומספק תמרוץ לאצטילכולין: מוליך עצבי במערכת העצבים הפאראסימפטית שאחראית לתפקוד בזמן רגיעה, ושמתואר כקשור גם לקשב. יש גם טענה זהירה בנוגע לאפקטיביות מסוימת של ה־Bacocide במקרים של מחלות ניוון של מערכת העצבים. אלצהיימר היא המוכרת שבהן.

החומר השני מופק מ־Rhodiola rosea, צמח מרפא שגדל באזורים קרים ומככב ברפואה הטיבטית כמסייע להתמודד עם מצבי לחץ גופניים וקור קיצוני, וכמפחית דיכאון וחרדה. לפי האתר, מחקר מצא שהרודיולה ושתי תרכובות אורגניות המופקות ממנו (Salidroside ו־Rosavin) מסייעים במקרים של עייפות מוחית, משפרים יכולת עצבית־מוטורית ומפחיתים טעויות חישוב וזמן תגובה. יש אפילו טענה מסויגת שה־Salidroside משפר את קצב התחדשות התאים במוח, לפחות אצל חולדות. וממש במרומז, יש קישור מסויג לתועלת של הרודיולה בפן מסוים של אלצהיימר.

החומר השלישי הוא אלפא GPC, תרכובת כולין שנמצאת במוח באופן טבעי. כולין הוא חומר המוצא של האצטילכולין הכביר שהוזכר קודם, ומחקרים מלמדים שיש לו השפעה מסוימת על אינטליגנציה, זיכרון ומצב רוח. בהסתייגות מוסיפים בנוטרובוקס שייתכן שיש לו יכולות טיפול במקרים של דמנציה או אלצהיימר.

שני דברים שאני מגלה אחרי ההתעמקות בחומרים שאני מכניס לגוף: הראשון הוא שאלצהיימר הוא הגביע הקדוש של יצרני הנוטרופיקס למיניהם. לא במובן של יומרה למצוא תרופה אלא במובן של נפנוף במחלה המפחידה כל כך כדי להאדיר את תהילת הגלולות. הדבר השני הוא שהערכים בוויקיפדיה דומים באופן מטריד לאלה שמפורטים באתר נוטרובוקס.

אני והגלולה. בשביל לכתוב ממש טוב לא הייתי דוחף לעצמי חומרים. אני רוצה להיות מסוגל לכתוב באופן גאוני. בלתי נתפס. כזה שידברו עליו בפליאה גדולה. אני תולה הרבה תקווה ב־Rise שלי צילום: עמית שעל

חולה, על סיפון המייפלאוור

קצת יותר משבועיים אחרי שהתחלתי ליטול אני מרגיש חולה. משבר אמצע הדרך. הראש כואב, הדופק מואץ, הצוואר תפוס והתחושה הכללית מבאסת. אני מרגיע את עצמי שיומיים קודם התחסנתי נגד שפעת כך שאלה תופעות לוואי הגיוניות. זה נחמד, אבל מה אם החומר פשוט הצטבר לכמות רבה מדי ואני עומד לסבול מנזק מוחי בלתי הפיך? אני מודד חום. תקין. זה רק מוכיח שלא מדובר בשפעת אלא במשהו חמור יותר. "אין לי עווית הרחם", אומר ג'רום ק. ג'רום לרופא אחרי שעיין בספר המחלות הגדול, "כל השאר – יש בהחלט". אין לי ספק שגם אצלי. כאב חד בין הלסת לתחתית קנה הנשימה מעיד על התקף חרדה קל. משהו באי־הידיעה בנוגע לחומרים שאני דוחף לעצמי מערער את הביטחון. אהיה מסוגל לנהוג הביתה? אני לוקח אופטלגין ונרגע לאט. התחושה הכללית משתפרת. בלילה, בבית, אני מכריח את עצמי לבלוע עוד Rise אחד לפני השינה ומקווה להתעורר בבוקר. חשק לכתוב אין לי.

הפסיכיאטר ד"ר ירדן לוינסקי נשמע אדיש למדי, על סף הזלזול, כשהוא בוחן את הרכב הגלולות ששלחתי אליו. "מרבית החומרים הללו הם חסרי כל השפעה על המוח", הוא אומר לי. לוינסקי נחשב מעודכן בטכנולוגיה ומתמחה באורח החיים המודרני של עובדי ידע, וגם בהפרעות קשב, פריון עבודה ותהליכים קוגניטיביים. "ברוב הנוטרופיקס מכניסים חומרים שפועלים בדומה לקפאין כדי לעורר, או בדומה לחומצות אמינו, שהן מרכיבים הבסיס של החיים. ללקיחה של החומרים האלה אין אפקט מוכח על המוח. לא במקרה תתקשה למצוא מחקרים מדעיים רציניים שמוכיחים שזה עובד, כי אין מחקרים כאלה. ובנוגע להתהדרות באלצהיימר", הוא מוסיף, "זאת התהדרות מצחיקה כי בינתיים גם תרופות האלצהיימר עצמן לא עובדות. אם לסכם, אז למעט אלמנטים שהם משפרי אנרגיה או עוררות, האפקט העיקרי הוא אפקט הפלצבו. אתה עומד לסבול - או ממש ליהנות - מחודש של פלצבו".

אי אפשר לנתק את המרדף האישי שלי אחר מוח משופר מהמרוץ האנושי העכשווי לעבר פרודוקטיביות מושלמת. לאינדיבידואליזם שמקדש את הפרט והרצון החופשי יש גם פן פיזי, שרק הולך ומתעצם: תפיסת הגוף האנושי כיחידת ייצור עצמאית, מכונה שצריך כל העת לשפר ולמקסם את יכולותיה. למען עצמך, לא למען הכלל. טיפוסים אקסצנטריים כמו אוברי דה גריי או ריי קורצווייל, שמתייחסים אל הגוף האנושי כאל מכונה שניתן לתחזק לנצח, הולכים ומתקרבים לקונצנזוס. בחזון האידאלי שהם מייצגיו יימנעו בני האדם מפעילויות מזיקות, יתעמלו כראוי, ישתו סוילנט כדי לספק לגוף את צרכיו המדויקים, יבלעו כדורים לשיפור המוח, יהיו פרודוקטיביים להחריד ויחיו עד גיל 450. שפע של רבי־מכר, אפליקציות מצליחות ואפילו קורסים באוניברסיטה שעוסקים באיך לחשוב ואיך ללמוד ואיך להיות ממוקד הם אינדיקציה לפריחה של אופנת הסופר־מוח.

השאיפה למוח איכותי אינה חדשה כשלעצמה. מאז שלמה המלך וסוקראטס ועד איינשטיין, חוכמה היא היתרון האנושי המוערך ביותר. יותר מיופי, כוח או עושר. אלא שבעידן שבו מוחות איכותיים גם מתוגמלים היטב ויכולים להעניק לבעליהם הרבה כסף וכוח - ואף מידה מסוימת של יופי - השאיפה לסופר־מוח מקבלת ממדים חדשים. ואם, כמו הבחור בפרסומת של נוטרובוקס, אתה רוצה לטפס לצמרת, הרי שהדרישות ברורות: יכולת הפעלה איכותית של האיבר החשוב הזה 18 שעות ביממה, יום אחרי יום. לכן הנוטרופיקס, חרף חוסר האפקטיביות הנוכחית שלהם, הם אכן מבשריה של האידאה החדשה, ניצניה הבוסריים של "מהפכת אינטליגנציה" גדולה שמבשילה מתחת לפני השטח. ואני עליתי על סיפון המייפלאוור – או שמא על העגלה של שבתאי צבי.

אלא שבינתיים אני לא מרגיש שהכדורים שאני בולע מקדמים אותי, או את המהפכה. לפחות לא בקצב שקיוויתי לו. כן, אני מסוגל לנתח ולעבד חומרים גם בשעות מאוחרות בלי לאבד ריכוז. אבל תמיד עבדתי היטב בלילה, ולא בטוח שכעת טוב יותר מקודם. הזיכרון לעומת זאת, בעיקר זה שקשור בדמויות מן העבר, נשאר רופס (כמה שלא אנסה, אינני יכול להיזכר בשמו של רמטכ"ל לבנון השנייה ובשם הרחוב שבו שוכן בית הדואר בגבעתיים). ובעיקר, אני לא פורח מבחינה יצירתית. יושב מול המקלדת ומתנפץ אל שוברי הגלים המוכרים. זה מוליד מיאוס מסוים מהגלולות שאני ממשיך לדחוף מהן לעצמי שתיים ביום. אני חושש שכבר חוויתי את המקסימום שהן מסוגלות לו, ומעכשיו זו סתם הרעלה עצמית. מתגבשת אצלי מסקנה שהכיוון הכימי היה טעות.

עזוב כימיקלים, שים קסדה

עיתונאית הטכנולוגיה סאלי אדי (Adee) פרסמה במגזין “ניו סיינטיסט” תיאור מאלף של התנסות ב"קסדת ריכוז" חשמלית שבה משתמש הצבא האמריקאי להכשרת טירונים. בכתבה, שתוארה גם בספר "ההיסטוריה של המחר" של פרופ' יובל נח הררי, אדי מספרת כיצד ניצבה חמושה ברובה מאחורי שקי חול ונדרשה להתמודד עם מתקפה של 20 חמושים שהסתערו לעברה בסימולטור שדימה שדה קרב. השאגות, קולות הנפץ והירי לעברה הכריעו אותה במהירות. היא נתקפה פאניקה, התקשתה לתפעל את הנשק והחטיאה רבות מהמטרות. בהמשך היא חזרה על הניסוי, אבל הפעם כשלראשה קסדת אלקטרודות שהעבירה דרך מוחה זרם חשמלי עדין. אדי מתארת כיצד בפעם הזאת "פשוט התחלתי לחסל תוקף אחר תוקף... כיוונתי ברוגע את הרובה, לקחתי נשימה עמוקה וחיסלתי את הקרוב ביותר, מתפנה לבחון מי המטרה הבאה". כשהסירו ממנה לבסוף את הקסדה היא שאלה כמה מהתוקפים הצליחה לחסל. "את כולם", היתה התשובה.

אדי, כמוני, רודפת אחר המצב החמקמק של זרימה, אותה תחושה קשה להגדרה של ריכוז מושלם אך חסר מאמץ, שהיא המפתח ליכולות ביצוע גאוניות, מספורט, נגינה וספרות, ועד ירי מדויק באויב. מקובל לייחס את השימוש במונח בהקשר הזה למיהַאי צִ'יקסֶנְטְמִיהַאיִי (Csikszentmihalyi Mihaly, וזו לא בדיחה על חשבונכם), פרופסור לפסיכולוגיה חיובית, הונגרי במוצאו, שכיהן כראש המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת שיקגו. ספרו המפורסם ביותר נקרא "זרימה, הפסיכולוגיה של החוויה המיטבית" ולהרצאה שלו ב־TED קוראים "זרימה, הסוד לאושר". צ'יקסנטמיהאיי עקב אחר אנשים יצירתיים, מאמנים ועד מדענים, ומצא שבני אנוש מאושרים במידה הרבה ביותר כשהם במצב זרימה. כשהם שקועים בפעילות מסוימת ברמה כמעט אקסטטית, נהיר להם לחלוטין מה שהם צריכים לעשות – עד שכל היתר הופך חסר חשיבות. התיאור שלו הוא של חוויית יצירה כמעט דתית. הייתי מוכן לעשות הרבה כדי לשקוע במצב מנטלי כזה כל אימת שארצה.

אדי סבורה שהאפשרות להגיע באופן מלאכותי למוח משופר וזורם טמונה בהתערבות חשמלית. במאמר המשך היא אף בוחנת את השאלות האתיות שיהיה ראוי לשאול ביום שבו יוכלו אנשים להרכיב קסדת מוח שתבטיח להם מצב מתמיד של ביטחון עצמי נטול ספקות. היא מודה שהיתה הולכת תמיד עם אחת כזאת על הראש, ועוד שתיים בתיק לחירום.

גם פרופ' רועי כהן קדוש סבור שהמפתח להעצמה קוגניטיבית אפקטיבית טמון בחשמול מבוקר של המוח. כהן קדוש (39), נוירו־פסיכולוג העומד כיום בראש מעבדה הנושאת את שמו במחלקה לפסיכולוגיה ניסויית באוקספורד, פרסם ב־2013 תוצאות של ניסוי פורץ דרך שערך לבחינת ההשפעה של זרם חשמלי שעובר במוח על יכולות לימוד מתמטיקה וזיכרון. "לכל פעילות במוח יש תדירות חשמלית אופיינית לה", הוא מסביר לי בשיחה טלפונית מאנגליה את הרקע לניסוי. "התדירות משתנה לפי הפעולה הדרושה - שינה, פתרון בעיה או הרמת כוס. אנחנו מנסים לקבוע בהתערבות מבחוץ את התדירות שבה המוח יעבוד, ולבחון איך והאם זה משפר את הביצוע". בניסוי שביצע עברו שתי קבוצות של משתתפים במשך חמישה ימים אימון קוגניטיבי. הם למדו אלגוריתם מסוים והתאמנו בפתרון בעיות מתמטיות פשוטות באמצעותו, וכן התאמנו בשינון תרגילים בעל־פה בדומה לילד שמשנן את לוח הכפל. אלא שקבוצה אחת תרגלה כשמוחם של חבריה נתון לגירוי חשמלי ברמה נמוכה, בעוד האחרת תרגלה כרגיל (נבדקי שתי הקבוצות לא יכלו לזהות האם הם מקבלים גירוי מוחי). התוצאות, שפורסמו בכתב העת המדעי Current Biology, לימדו שאלה שזכו לגירוי מוחי ביצעו את המשימות המתמטיות טוב מאלה שהתאמנו בלעדיו. "גם הפעילות המוחית שלהם היתה מאופיינת כיותר יעילה, מבחינת צריכת דם וגלוקוז במוח", מוסיף כהן קדוש. והיתרון המתמטי לא התנדף אחרי שניתקו את הזרם. "כעבור חצי שנה בדקנו שוב, וראינו שהיתרון של ה'מחושמלים' נשמר – אם כי רק בכל הקשור ללימוד של האלגוריתם, לא ללימוד בעל־פה", הוא אומר.

כהן קדוש. "אנחנו מנסים להתערב מבחוץ בתדירות שבה המוח יעבוד"

"מה שאנחנו עושים הוא למעשה גרייה חשמלית לא פולשנית של המוח (TRNS – Transcranial Random Noise Stimulation)", הוא מסביר. "מנסים לתת לאזור מסוים במוח, שלפי הידע שלנו נחוץ לביצוע פעולת חשיבה מסוימת, גירוי חשמלי בתדר שיגרום לו לבצע אותה בצורה אופטימלית". באחרונה חזרו הוא ושותפיו למחקר על הניסוי, בכמה שינויים: מספר הנבדקים גדל, הגירוי ניתן בתדירות ספציפית, והפעם הם נדרשו לפתור בעיות ממבחן אינטליגנציה. התוצאות התפרסמו בכתב העת המדעי Cortex, "ובגדול הן באותו כיוון של הניסוי הקודם", הוא אומר.

כלומר אפשר להפוך אדם לחכם יותר באמצעות זרם חשמלי?

"האמת היא שגילינו שזה עזר לכאלה שהיו בעלי רמת ביצוע נמוכה יותר באופן יחסי".

באסה.

"להפך. כנוירו־פסיכולוג שטיפל באנשים עם פגיעות מוח, יהיה נהדר למצוא דרך לעזור לאנשים שנקודת המוצא שלהם נמוכה יותר. כאלה שקשה להם יותר, הילדים שלא מצליחים להדביק את הקצב בכיתה. זה מה שאנחנו המדענים מנסים לעשות: ליצור חברה טובה יותר".

ואם היית יכול להפוך חכמים לגאונים ממש?

"קולגות שלי שעוסקים בנוירו־אתיקה טוענים שאילו זה היה ניתן, צריך היה לעשות את זה משום שכך תשתפר החברה בכללותה. אני לא מתנגד, אבל מטרתי המרכזית היא לקדם את אלה שמאחור. וחשוב לציין שהמטרה היא ליצור שינויים ארוכי טווח ביכולת המוח, לא הישגים רגעיים".

כלומר?

"בכל פעם שהמוח שלנו לומד דבר חדש הוא משתנה. אנחנו רוצים לעזור לו להשתנות בקלות רבה יותר ובצורה אופטימלית יותר, אבל כמו שהוא אמור להשתנות. לא לעוות אותו. לכן אנחנו משלבים את הטכנולוגיה עם למידה ואימון קוגניטיבי. קצת כמו פיתוח של שריר מסוים בעזרת מכשיר בחדר כושר. לשריר יש את היכולת שלו, ואנחנו מנסים לפתח אותה".

אז אתה לא מאמין גדול בכדורי השיפור שאני בולע.

"אני לא עוסק בכימיה של שיפור המוח כי כשאתה לוקח חומרים בבליעה אינך שולט איזה מהם יצליח להגיע למוח, ובטח אין לך אפשרות לדעת לאיזה חלק במוח".

אבל גם כהן קדוש מסייג ואומר שכל עוד הדרך שבה המוח פועל אינה נהירה לגמרי, צריך להיות זהירים עם המסקנות: "כל מה שדיברנו עליו עדיין בשלב הניסויי. הידע לא שלם וצריכים להבין יותר איך זה עובד. אנחנו יודעים שגירוי ברמה מסוימת באזור מסוים משפר ביצוע מטלה מסוימת וההבנה ביחס לשינויים המוחיים שמעורבים גדלה, אבל עדיין חסרה הבנה מספקת למה זה קורה. יותר מזה, כשמגרים אזור, לא רק הוא מושפע מכך. כל אזור במוח מקושר לאזורים אחרים ולכן הגירוי ישפיע דרכו גם עליהם - ואז תופעות הלוואי עלולות אפילו להזיק".

מי בכלל יודע איך מוח פועל

"כדורים כימיים שיעזרו ליצירתיות? אנחנו עדיין לא מבינים מה בכלל מאפשר למוח שלנו להיות יצירתי ולחשוב על רעיונות חדשים", אומר לי פרופ' עידן שגב. "אנחנו אמנם יודעים שהיצירתיות האנושית היא שמבדילה אותנו מבעלי חיים אחרים, גם אלה שדומים לנו כמו השימפנזה, ובמידה רבה היא מה שהופך אותנו לאנושיים. אבל עוד אין לנו אפילו רעיון בנוגע לבסיס הביולוגי שאחראי ליצירתיות הייחודית של האדם".

השיחה עם שגב בהחלט מוציאה לי את הרוח מהמפרשים. שגב, פרופסור לנוירופיזיולוגיה באוניברסיטה העברית ומנהל המחלקה לנוירוביולוגיה, הוא אחד שיודע מוח מהו - ולא פחות מכך בקיא במה שאנחנו לא יודעים. בשנים האחרונות הוא גם שותף בכיר וראש הצוות הישראלי בפרויקט המוח האנושי - פרויקט מחקר בינלאומי שבעזרת מיליארד יורו מהאיחוד האירופי מבקש לרכז את כל המידע על המוח כדי לקדם את האפשרות בבוא היום לדמות אותו באמצעות מחשב. ולא, הוא לא חושב שהכדורים שלי יסייעו, ובשלב זה גם לא קסדות הריכוז למיניהן.

"מי שמבין איך המוח עובד יודע שכדי לרכוש מיומנות חדשה אתה צריך לגבש איזו רשת עצבים שתפתח קשרים מסוימים, ואלה ייצגו את הלמידה החדשה – משוואה, מסלול הליכה או מילה שלא הכרת", הוא אומר. "זה דורש ספציפיות של תת־קבוצה של תאים, שבעבר תקשרו בצורה מסוימת ועכשיו יש ביניהם קשרים חדשים. הסיכוי של גירוי מבחוץ - גס, ברוטלי ולא סלקטיבי – להטביע את היכולת הזאת באופן קבוע במוח נראה לא סביר לאור מה שאנחנו יודעים על המוח. אתה למעשה מגרה מכונה שאינך מבין את העקרונות שלה. לחשוב שאצליח לייצר כך יכולת קוגניטיבית חדשה סותר את מה שאני יודע על המוח, וסותר את ההגדרה של מדע. תן לי פטיש בראש וכתוצאה מזה אני אלך ימינה ולא שמאלה - אבל אני עדיין לא אבין איך זה עובד.

"אנחנו לא יודעים מה בזרימה החשמלית יוצר את היכולות של איינשטיין. עקרונית, אילו היה לי חומר שמייצב את הסינפסות במוח במהירות רבה יותר אולי הייתי יכול לגרום לאדם מסוים לעבד מידע או ללמוד מהר וטוב יותר. אבל עדיין זה לא היה לימוד ספציפי. לא תוכל ללמד כך מתמטיקה דווקא או מוזיקה".

שגב. "הסוד ליצירתיות טמון בגירוי סביבתי, לא כימי ולא חשמלי"

ואם אני מוותר על לימוד מיומנות ספציפית ומוכן להסתפק ב"האצה" של כלל המוח?

"תיאורטית, אפשר להפוך את הרשת כולה ליותר תגובתית, רגישה ומהירה. יש טיפולים חשמליים שמעצימים את הקוגניציה באופן מובהק. אבל האם זרמים חשמליים יכולים להשאיר אותך במצב כזה לאורך זמן, ולא במצב אפילפטי למשל? אני חושש שאנו מאוד רחוקים מיכולות כאלה. קח למשל כוס שתייה. מיליוני חיווטים פנימיים בתוך המוח, בין אזור הראייה לאזור השמיעה לאזור המישוש למשל, מהווים את הבסיס ההכרחי ליצירת המושג האנושי של 'כוס'. כשאני אומר כוס אני מדבר על הצורה שלה, על התפקיד שלה, על המגע שלה. זה מחייב תקשורת בין החושים השונים, אחרת הכוס של המגע היתה שונה מהכוס של הטעם, שהיתה שונה מהכוס של הראייה. אנחנו עדיין לא מבינים את המנגנון המורכב הזה שמאפשר לנו לראות כוס – אז איך תעודד אותי לראות כוס מהר יותר?

"גם כשמכניסים ריטלין למוח של ילדים עם בעיות קשב, הוא הופך אותם למרוכזים יותר. אבל אף אחד לא באמת מבין את המנגנון. לא יודעים איך זה פועל. למען האמת, לא יודעים את המנגנון המדויק של אף תרופת־מוח, גם לא של תרופות אנטי־דיכאוניות שהוכחו כיעילות. הן משפרות את המצב, אבל זה טיפול כוללני. יותר מזה, בהרבה מקרים משתילים לחולי פרקינסון אלקטרודה חשמלית בעומק המוח, וחשמול האזור יוצר תיקון מהותי. מאות אלפים מסתובבים בעולם אחרי ניתוח כזה — ועדיין אף אחד לא יודע בדיוק, לעומק, כיצד הזרם החשמלי 'מתקן' את המוח".

אז אין לי סיכוי להיהפך ליצירתי יותר בעזרת התערבות חיצונית?

"יכול להיות שהמפתח טמון בקונטקסט סביבתי של יצירתיות. יש סביבות מגרות יצירתיות, 'פרועות' יותר, ללא כללים נוקשים, עם קומוניקציה לא שגרתית, שבהן נולדת יצירתיות, ורשתות חבויות במוח פתאום באות לידי ביטוי. אבל זה מאוד אינדיבידואלי. לא גירוי כימי ולא חשמלי, אלא סביבתי. שם טמון הקסם: מפגש, רכיבה על אופניים, שחייה, מוזיקה. שם טמון הפתרון שאתה מחפש".

הרקולס הסיני מתעורר

בגיל עשר בערך, בצהרי שישי באולם האפלולי בבית שרת הקרינו את "הרקולס הסיני". בטח היה לו אז שם מלהיב יותר, כמו שהיה לכל לסרטי הקונג־פו האחרים שהוקרנו במועדון הסרט הטוב. בחלקו הראשון של הסרט, הגיבור – הרקולס בעל מיומנויות קראטה בלתי נתפסות – הורג בשוגג את אהובה של אחותו. כדי להבטיח שלעולם לא ישתמש עוד לרעה בכוחותיו, הגיבור נוטל גוש סלע ועל רקע השקיעה וקולות נפץ מלנכוליים מרסק את כף ידו שלו. רצה הגורל ושנים אחר כך הרקולס המיוסר הוא מפלטם האחרון של בני כפרו, שנפלו קורבן למעסיק אכזרי. הוא מגייס את כל תעצומות הגוף והנפש שלו, מפר את שבועתו ובסופו של קרב לחיים ולמוות מביא את הגאולה לעצמו ולחבריו (תשקיעו בילדים שלכם, לא תאמינו לאן יוביל אותם המזון הרוחני האיכותי שקיבלו בילדותם).

האם גם אני הפיך אחרי חודש של Rise? את ששת הכדורים האחרונים כבר אינני בולע. לא מחשש, משעמום. במקום זה אני מתקין לעצמי ביוטיוב הקרנה נוספת של ואנילה פאדג' הצעירים, מודל 1968, מנגנים בחלוקי כסף את Keep Me Hangin' On בתוכנית של ריי אנטוני, משוחררים שחרור מתריס ממש, על גבול הציני, מייצרים ריף גיטרות פסיכדלי ממכר בשמחת חיים מתפרצת של מי שלקחו משפרי מוח מהסוג הישן והטוב וכלל לא רצו להיות חכמים יותר אלא פשוט שמחים יותר.

ה־Flow חוזר אליי. הרקולס הסיני נוקש על הרקות מבפנים. תן לצאת, תן לצאת לפני שאני נחנק פה עם האבקות שלך. אני גואל אותו מייסוריו. לא נהייתי חכם יותר. אבל מסוגל עכשיו, סוף סוף, לכתוב טקסט עילאי.