האקלים שהצמיח את דאעש

התשובה המקובלת, "הסבר בית הספר" במילותיו של אלנבלום, היא קריסת האימפריה הרומית — ואיתה היעלמות היכולת לתחזק את אמות המים. "אבל כשהצעתי את ההסבר בהרצאה, אחת הסטודנטיות אמרה שזה לא משכנע. היא אמרה, 'תסתכל איזה מבצרים הצלבנים שלך בנו. לתקן אמות מים זה בסך הכל לתקן גשרים ותעלות. לא צריך אימפריה בשביל זה'. ישבתי וחשבתי, ואמרתי לעצמי, אני צריך לבדוק מה קרה כאן. צללתי למקורות, למסמכים מביזנטיון, ארמניה, סוריה, מצרים הקופטית, מצרים הערבית, בגדד, איראן, שגם בה היו מרכזים של ידע ולימוד, ירושלים. זה הלך והתרחב".

התייבשות אמות המים לירושלים, התברר לאלנבלום, היתה רק פיסה זעירה בפאזל, שעד אז הצליח לדבריו לחמוק מעיניהם של היסטוריונים. "בין המאה ה־10 וה־11 היכתה את המזרח התיכון שורת אסונות טבעיים, יוצאת דופן בעוצמתה. לא היו לנו תקופות כאלה", הוא אומר. "ריכוז האסונות וסמיכותם הם כמעט חסרי תקדים בהיסטוריה הכתובה". אלנבלום מדבר בין היתר על שרשרת בצורות ממושכות, שפל אדיר בנילוס וגלי קור שייבשו את האזור. האסונות האלה הובילו ל"מהומות מזון, בריחה מאזורים מוכים, הקצנה של כל השסעים בחברה ורדיפת מיעוטים. בשיא, בשנת 1055, בגדד נופלת בידי נוודים", הוא אומר.

אלנבלום בירושלים. "אני אדם אופטימי ומאמין בטכנולוגיה ובקידמה, אבל המחשבה שהטכנולוגיה תפתור את הבעיות האלה שגויה" צילום: תומי הרפז

דמטר, אלת הכלכלה

אלנבלום (63), היסטוריון סביבתי מהמחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית, פרסם את הממצאים שלו בספר "קריסת מזרח הים התיכון", שהתפרסם באנגלית ב־2012 בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג'. אבל גם לאחר מכן הנושא לא עזב אותו. בעיקר לא נתנה לו מנוח המחשבה שאירועי העבר, גם אלה מלפני אלף שנה, יכולים לעזור לנו לא רק להבין טוב יותר את התהפוכות העדכניות במזרח התיכון: הם גם צריכים לגרום לנו לשקול מחדש את היוהרה שלנו, את האשליה שאנו, בני העידן המודרני, הצלחנו להשתחרר מכוחו חורץ הגורלות של הטבע וליצור את השפע שסביבנו במו ידינו, בכוח הרצון והטכנולוגיה בלבד.

"אנחנו משועבדים לשפע", אלנבלום אומר בראיון ל"מוסף כלכליסט". "אנחנו קוראים לו צמיחה, וזה המספר היחיד שמעניין אותנו: כמה העולם צומח, כמה האזור שלנו צומח. אנחנו מתייחסים לצמיחה כמו שהיוונים התפללו לדמטר והרומאים לסֶרֶס. אנחנו מתפללים לאלוהות הצמיחה שתחזור בשנה הבאה. כלכלות שלמות בנויות על ההבל הזה, שהצמיחה היא דבר שאי אפשר לעצור אותו. כל המינוף בנוי על אנשים שקונים דברים במחירים מופקעים ומשוכנעים שהם יחזירו את זה מהכסף שיקבלו כשהכלכלה תגדל עוד. אנחנו חיים באשליה שהבועה אינסופית, שאין דבר שיעצור את הצמיחה. לקריסות ולמשברים אנחנו מתייחסים כדברים בני חלוף.

"זה מגדל בבל", הוא אומר, "כי לתהליכי קריסה ודומינו אתה לא צריך 200 שנה. מספיקות עשר שנים. מאז 2007 עליית מחירי המזון לא התמתנה. הסיבות, כמו עליית ביקושי המזון בסין או בצורות במערב התיכון באמריקה, לא חשובות. בשורה התחתונה עליית מחירי המזון בעולם פי 2.3 בין 2005 ל־2011 השפיעה על כל המקומות בעולם שבהם אנשים מתכלכלים כלכלת קיום, ולא רק בהם. כשמחירי המזון הבסיסי עולים, לאנשים יש פחות כסף פנוי. זה בא לידי ביטוי ב־2011, בטוניסיה וגם בתל אביב. נכון, בתל אביב לא היו בדיוק מהומות מזון, אבל הכעס על השלטון שלא דואג לאנשים, הכעס על הסופרמרקטים, על צבירת כסף בידי עשירים, הדברים האלה מוכרים לנו מההיסטוריה. והם קיימים גם היום".

מצעד צבאי של דאעש במחוז א־רקה בסוריה בשנה שעברה. אלנבלום: "הפצצות לא יטפלו במקור הבעיה" צילום: רויטרס

מחירי המזון כאזעקה

אני פוגש את אלנבלום בקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם, שאליו הוא מגיע באופניים מביתו בשכונת בקעה. "אני הכי ירושלמי מכל האנשים שאני מכיר. זה ברמה של מחלת נפש. אני אוהב את החיים בירושלים אהבה גדולה", אומר החוקר, הבאר שבעי במקור.

זה יום פסטורלי ובהיר. רק מחרתיים יתיישב על ישראל ענן אובך מדברי כבד, שימאן לזוז במשך ימים.

"אקלים משפיע על ציביליזציות בעיקר באמצעות זמינות המזון", אלנבלום מסביר, "אי אפשר לייצר מזון בלי מים, ועד היום, מים בקנה המידה שהאנושות צורכת מגיעים מגשמים. ובכל פעם שיש בצורת ואין מספיק מזון מתחילה תסיסה. מה שנקרא מהומות מזון.

"בתקופות שאני מדבר עליהן, אנשים אכלו בעיקר את מה שגידלו בעצמם. ופתאום אין. והמחירים עולים. וכשאי אפשר יותר להשיג מזון מתחיל תהליך דומינו: מהומות מזון, הקצנה ורדיפת מיעוטים. למשל רדיפת נוצרים. אחד האירועים הכי מפורסמים היה כשאל־חאכם באמר אללה, הח'ליף של קהיר, הרס את כנסיית הקבר בשנת 1009 לספירה. אף אחד לא הבחין שזו היתה השנה השלישית של בצורת בנילוס. שריפת מנזרים, רצח נזירים במצרים, יש לי כמה טקסטים שאתה רוצה שמתארים את זה", אלנבלום אומר.

"התסיסה הזאת גם תמיד התבטאה בהאשמת השלטון והעשירים בשחיתות", הוא מוסיף, "התחושה שהמחירים עולים כי מישהו מנסה לעשות עלינו קופה תמיד היתה, זה תמיד נכון, גם ב־2011 בתל אביב וגם ב־1065 במצרים. והשלטון מבועת כשהוא רואה אנשים ברחובות. הוא מפחד, ומתחיל להוציא רגולציות יותר ויותר דרקוניות ולחזק את סמכויות הממונה על שוק החיטה, המוחתסב. יש לנו עדויות לדיאלוגים פנטסטיים שבהם השליט מזמן את המוחתסב ואומר לו, 'התחייבת שלאנשים יהיה אוכל, ואנשים רעבים'.

והמוחתסב משיב, 'מה אני יכול לעשות. המחסנים ריקים'. התסיסה גוברת עד שהשלטון מאבד את הבלמים ומתחיל להרוג אנשים, ואז קמים מנהיגים מקומיים, תהליך שאנחנו רואים בסוריה. אבל כשהמחסור מגיע לצבא זה הסוף. כשלשלטון אין את הגרעין של אנשי צבא שמקבלים מספיק מזון לעצמם ולסוסים שלהם, או אז החיילים מפנים את הנשק שלהם נגד השליט, וזה הסוף שלו, ראה דוגמת קדאפי".

תבליט של לוחמים סלג'וקים באיסטנבול. בגלל הקור צילום: איי אף פי

אפקט דומינו שמתחיל במכת טבע, ממשיך בתסיסה חברתית ועלול להיגמר בקריסה פוליטית - זו התבנית שאלנבלום זיקק מהצלבת התעודות העתיקות. "כשמישהו כותב ב־1065 'קהיר עומדת. אין יוצא ואין בא. כולם מסתכלים דרומה לראות האם גם השנה הנילוס לא יעלה', זה מכתב עם תאריך. אנחנו יודעים מי כתב אותו, מתי הוא נולד ומתי הוא מת", הוא אומר. ולדבריו, מניתוח שלל העדויות עולה שבעוד שבאירופה חלה באותה תקופה התחממות שסימנה את שלהי ימי הביניים, במזרח התיכון התרחש משהו אחר לגמרי, שעד כה לא הובן כראוי. התחוללה כאן קריסה אדירה.

שבע שנות הרעב האמיתיות

שיעור גיאוגרפיה קצר: "אגן הים התיכון תמיד קיבל מזון משני אזורי אקלים שונים וכמעט בלתי תלויים, שלרוב גם לא מסונכרנים ביניהם", אלנבלום אומר. מפלס הנילוס, ואיתו חקלאות מצרים, מושפעים מהגשמים באתיופיה. יתר האזור מושפע משקעים שמגיעים מהאוקינוס האטלנטי. כך נוצרת "כרית ביטחון" תזונתית שמגנה על האזור. "אבל במהלך 150 השנים שאני מדבר עליהן היה שילוב של בצורות בלבנט ובמצרים, וגם גלי קור. ב־500 השנים שקדמו לתקופה הזאת, מפלס הנילוס עלה כמעט מדי שנה בשנה. פעם ב־300 שנה היה מקרה של שתי שנים שחונות רצופות. אבל במאות ה־11-10 היו 27 שנים שבהן מפלס הנילוס לא עלה — לרבות שיא של שבע שנים רצופות. הרעיון של שבע שנות רעב מוכר במצרים מהמיתולוגיה המקומית, אבל התיעודים ההיסטוריים הראשונים של שנים כאלה הם מהתקופה של 1072-1065. וההשפעה אדירה. אף שלטון לא יכול לעמוד בזה". באותן שנים השלטון המצרי קרס ובני המלוכה נמלטו ממצרים.

הבצורות המשיכו לטלטל את האזור, אלנבלום אומר. "בבגדד חיו אז שיעים, סונים ונוצרים. בכל פעם שבצורת נמשכה יותר משנה, גרף האלימות קפץ דרמטית. הם שרפו זה לזה את הבתים, המסגדים וקברי הקדושים, ומיליציות מקומיות הטילו את חיתתן על בגדד". גם הקור היכה: "אתה קורא בטקסט עתיק שבשנה כלשהי השלג בשוקי בגדד לא נמס שבועיים. אתה אומר לעצמך שהם בטח סתם מספרים סיפורים, ואז בתעודה ממקום אחר אתה קורא שהדקלים בבצרה התייבשו מהקור, ואז אתה נתקל בעוד תיעוד על קור שהקפיא את החידקל והתעלה הגדולה בבגדד. כשבחמישה מקומות שונים מתארים את אותו גל קור, זו כבר לא פנטזיה".

אמת מים רומית בקיסריה. למה ירושלים התייבשה? צילום: TONI STROUD

אותה קרה ימי ביניימית, שהקפיאה גם את הדנובה באירופה ואת נהר האוקסוס בלב אסיה, הביאה אל עיראק פולשים. אלה היו אבות האומה הטורקית, נוודים סלג'וקים מהצפון שחיפשו מזון לבהמות שלהם. "בתחילה הורגים את הנוודים בעיראק או אוסרים אותם, אבל בכל שנת קור נוספת מספרם עולה. בהתחלה יש 200 אוהלים ואז אלף אוהלים. בהדרגה הם הופכים ליותר אלימים, כובשים מקום ועוד מקום. בשיא, כשיש גם גלי קור וגם בצורות, הנוודים כובשים את בגדד, שהיתה אז עיר מהגדולות בעולם. בסופו של דבר הסלג'וקים כובשים 90% מאסיה הקטנה, ונוודים טורקים מהדנובה כובשים גם חלקים ניכרים מהבלקן ומגיעים לשערי קונסטנטינופול".

לא רק קריסת שושלות השלטון בבירות המעצמות האזוריות — בגדד, קהיר וקונסטנטינופול — קשורה בצרות אקלימיות, אלא גם אירועים חשובים בתולדות העם היהודי. "ב־1036 ירד פעמיים שלג בבגדד", אלנבלום אומר, "באותה השנה נעלמות שתי הישיבות הגדולות של בבל, סורא ופומבדיתא. סורא ופומבדיתא זה סעדיה גאון, זה התלמוד הבבלי. באמצע המאה ה־11 כל ההנהגה היהודית של המזרח נעלמת, קודם בבבל ואז בירושלים. היהדות עוברת למערב. אנחנו לא יודעים למה בדיוק. אין תיעוד בעניין. אבל יש בידינו תיאורים של פוגרומים אחרים מאותו הזמן, של המתח בבגדד ושל מלחמת השיעים והסונים".

פריז בבוקר שאחרי התקפת הטרור שבה נרצחו 132 בני אדם. "התחבורה והתקשורת 'ייצאו' לאירופה את תהליך קריסת הדומינו" צילום: אי פי איי

ההיסטוריה פולשת (לפריז)

אני מבקש מאלנבלום לשרטט קו שמקשר בין קריסות העבר לאירועים של ימינו. "החיים מורכבים", הוא אומר, "אלה לא משוואות פשטניות. אי אפשר לתלות הכל באקלים, זה ברור. היום גם יש המון רעש, ונטייה לבלבל בין הסיבה שמאחורי אירוע, לבין האמצעי שאיפשר לאירוע להתרחש. למשל, אנחנו חושבים שדברים קורים בגלל רשתות חברתיות. זה לא קורה בגלל טוויטר, זה קורה בגלל שיש תסיסה.

"ההיסטוריה יכולה לעזור להבחין בין עיקר לטפל. לדוגמה, אני התנגדתי מההתחלה לפלישה לעיראק, ואין ספק שנפילת השלטון תרמה הרבה למה שמתרחש שם עכשיו. אבל כל המשבר באזור לא נוצר רק בגלל האירועים הפוליטיים, או בגלל חולשה של אסד. אסד דווקא מנהיג חזק יחסית. התסיסה הועצמה במידה מרובה בגלל פגעי הטבע. כי הסטטיסטיקות של כמה מזון יש בעולם לא בהכרח נוגעות לאזורים האלה. כי המחירים עלו. גם היום, כמו לפני אלף שנה ויותר, לטבע יש תפקיד באירועים מהסוג שאנחנו חווים.

"המחשבה שנוכל לפתור הכל, או שאלינו זה לא יגיע, זו יוהרה מוטעית", אלנבלום ממשיך, "כמו בתקופות קדומות, משברי מזון בעולם גורמים להגירות מסיביות לאזורים שבעים יותר. זה קרה בתקופת הוונדלים באמצע האלף הראשון, זה קרה במאה ה־11 וזה קורה היום. ההבדל הוא שהיום יש כל כך הרבה יותר אנשים, שהדברים לא ייפתרו מאליהם ברגע שיֵרד גשם. מדובר במיליוני אנשים שהיגרו מעיראק, סוריה, אפגניסטן ואפריקה. באתיופיה שוררת כיום הבצורת הכי גרועה שהיתה. החל מעוד שנה נתחיל לראות באירופה גם פליטים מאתיופיה".

וזו אחת המסקנות הקודרות של אלנבלום: פליטים ומהגרים מגלמים תפקיד ראשי בקריסת הדומינו שמתחילה במשברי אקלים. "הם לוקחים את האסון שהתרחש בנקודה מסוימת ומביאים אותו למקומות רחוקים. אנחנו רואים את זה בעיניים שלנו.

מפגין בטוניסיה ב־2011. "בתל אביב לא היו מהומות מזון כמו בטוניסיה, אבל כעס על השלטון ועל העשירים מאפיין תקופות שבהן המזון מתייקר" צילום: אי פי איי

"זה קורה כשבמהלך כ־150-100 שנים יש כמה משברים אקלימיים, שבכל פעם נמשכים שלוש, חמש או עשר שנים. ככל שההפוגות בין המשברים מתקצרות, כך השלטון באזור הופך יותר פגיע. ואז נשאלת השאלה, כמה רע צריך להיות, כמה פחות מים צריך אלוהים לתת, כדי שנחוש את זה במחירי המזון. ההשערה שלי היא שזה נע בין חצי סטיית תקן לסטיית תקן שלמה: בין 17% ל־35%. כלומר לא דרושה קטסטרופה כדי להתחיל את אפקט הדומינו. קח למשל את המעיינות בהרי ירושלים. לאורך שני עשורים, ובעיקר במהלך השנים 2013-2004, הם יבשו כמעט לגמרי. השינוי במשקעים היה באותו סדר גודל, 35%-17%. זה מספיק כדי שמערך חקלאות השלחין בהרי ירושלים יקרוס.

"ואילו בין 2006 ל־2011, ואולי אפילו 2013, התחוללה בסוריה הבצורת הכי חמורה אי פעם. וכיוון שבדרום סוריה אין מערכות השקיה מתקדמות, מדובר במיליון וחצי פליטים שעברו מהכפרים שלהם לערים הגדולות. המהומות החלו בעיר כזו, בדרעא שבדרום סוריה, שקלטה את המוני הפליטים מהכפרים", אלנבלין אומר, "במרץ 2011 אסד איבד את השליטה, התחיל לירות ואידך זיל גמור. ואנחנו רואים את תהליך הדומינו. משבר המזון לא משפיע רק על סוריה, אלא גם על הונגריה, סרביה, גרמניה, וכל השוק האירופי. זה לא נעצר שם".

כפי שראינו לפני שבוע בפריז.

"צריך לזכור שכמו במאה ה־11, גם היום האגן המזרחי של הים התיכון הוא האזור העיקרי שנפגע מתהליכי הדומינו. גם היום רוב הפליטים זורמים לירדן, דרום טורקיה, איראן וצפון אפריקה, ומעיקים על הכלכלות שם. רק מיעוטם מגיע לאירופה ממש. עם זאת, התקשורת והתחבורה המודרניות התחברו לטרור כדי 'לייצא' את תהליכי הדומינו אל לבה של אירופה המערבית".

איך אתה רואה את זה נגמר?

"כאן כבר אין לי יתרון על פני כל רוכל בשוק. הרי זה עלול להיגמר בכזו קטסטרופה, שעוד לא חווינו את אפס קצהו של מה שהולך לקרות. מי תוקע לידך שהבצורות בסוריה לא יחמירו בעשור הקרוב? או שיהיו כעת שנתיים־שלוש של שקט ואחריהן גל אלימות שיטרוף את כולם? אבל כיוון שאני מודרניסט אני אוהב לחפש סימנים לכך שהטכנולוגיה כן יכולה לפתור את הדברים. אני חושב, אף על פי שזה עולה לי בבריאות לומר דברים טובים על משרד האוצר ומדיניות ממשלת ישראל, שהדבר הכי חשוב שקרה בישראל בעשור האחרון זה פתרון בעיית המים".

מבקש מקלט אפריקאי בפארק לווינסקי, פברואר 2014. "הם לוקחים את האסון שהתרחש בנקודה מסוימת ומביאים אותו למקומות רחוקים" צילום: אי פי איי

היכולת להתפיל מים לא עומדת בסתירה לטענה שלך שאי אפשר להתגבר על הטבע?

"אני אדם אופטימי, לא פסימי. אני חושב ששדה הגז שהמצרים גילו הוא הבשורה הכי טובה שהגיעה למזרח התיכון מזה עשורים. אני רואה אותם הופכים את האנרגיה, הגז, למים ואוכל. הדבר שהכי מאיים על נשיא מצרים א־סיסי הוא משבר המזון, ואם הוא לא יפתור את בעיית המזון, אללה ירחמו. ולכן, מצדי, שמאגר לווייתן לא יפותח ושהמצרים ירוויחו את כל הכסף הזה. שייקחו את הגז ויעשו ממנו התפלת מים, יפריחו את המדבר ויספקו אוכל בזול למצרים.

"אז אכן יש כאן סתירה בין הדעות המודרניסטיות שלי, שכן מאמינות בטכנולוגיה ובקידמה, לבין הסברה שלי, שהמחשבה שטכנולוגיה תפתור הכל היא שגויה".

זכרו את השפע

לצד המשברים והקריסות, אלנבלום חוקר בשנים האחרונות גם את ההפך שלהם, ההשפעה של שפע ושגשוג. גם כאן, הוא טוען, אנחנו מתעלמים מתפקידו המרכזי של הטבע. הראייה לכך היא עידן הגדולה של רומא: שמונה מאות שנים בין המאה הרביעית לפני הספירה למאה הרביעית לספירה שבהן כמעט שלא נרשמו בצורות ממושכות. העיר, הרפובליקה והאימפריה צמחו בתור זהב אקלימי.

"אני יוצא נגד התיאוריה שאומרת שמה שאפיין את העבר, עד המהפכה התעשייתית, זה הקריסה. שהמחסור והסבל היו המאפיין הקבוע של האנושות", הוא אומר. אלנבלום מתייחס בין היתר לגישה המשפיעה שמזוהה עם שני הוגים מראשית עידן הנאורות, הכומר תומס רוברט מלתוס והכלכלן דיוויד ריקרדו, שניהם בני המאה ה־18. זו הגישה שבוחנת את תולדות האנושות מבעד לעדשת הדמוגרפיה. "כשיש יותר מזון, נולדים יותר ילדים והאוכלוסייה גדלה בקצב מעריכי בעוד שהמזון לא, מתישהו זה מגיע לתקרה שאחריה יש רעב, מגיפות ומלחמות", אלנבלום מסכם את הגישה. "בחשיבה הזאת אין טבע, או שום דבר זולת האדם. ואין בהיסטוריה שפע, רק תקופות של עלייה או ירידה דמוגרפית, שמה שמאחד את שתיהן זה סבל. התיאוריה ששזורה בכל המחשבה הכלכלית כיום היא שאנחנו הצלחנו לפרוץ בעוצם ידינו את התקרה המלתוסית והתגברנו על הדטרמיניזם הביולוגי".

אלא שההיסטוריה, הוא אומר, מספרת סיפור אחר, של שפע ששרר בתקופות קדומות והגיע לחלקים נרחבים באוכלוסייה. "לסבא וסבתא שלי לא היו מים זורמים בעיירה שלהם בפולין. אבל במאה החמישית לפני הספירה ליוונים כבר היו שיטות להובלת מים, ועד המאה השנייה לפני הספירה כבר לא היתה עיר אחת במזרח הים התיכון שלא היתה לה מערכת להובלת מים זורמים עד לבתי התושבים. מים זורמים הפכו במהירות למאפיין של הבורגנות הרומית".

השפע מילא תפקיד מרכזי בצמיחת האימפריה הרומית: הצורך להאכיל יותר פיות הוביל את רומא להתפשט, בתחילה במגף האיטלקי ובהמשך לאורך חופי הים. זה גם היה הרקע למלחמות העקובות מדם נגד קרתגו: מאבק השליטה בשדות החיטה של סיציליה וסרדיניה. המאבק הזה נגמר בכיבוש קרתגו והפיכתה לאסם התבואה של רומא. "באותה שנה, המאה הראשונה לספירה, רומא כבשה גם את קורינתוס ומקדוניה, את כל אויביה, והפכה לעיר של מיליון תושבים. עיר בגודל כזה לא היתה אחר כך באגן הים התיכון, עד המאה ה־18. הטענה שלי היא שהשפע והשימור שלו הם הסבר היסטורי אלטרנטיבי. אנחנו מוכנים לקבל שפוליטיקה היא הסבר. אבל אנחנו עדיין לא חושבים על הצורך לשמר צמיחה כמנוע שמשפיע על פוליטיקות ומניע כיבושים. אצל הרומאים זה היה קיים".

קריסת רומא, לפי אלנבלום, לא התרחשה בגלל התפוצצות אוכלוסין מלתוסיאנית. "זה קרה מדברים דומים למה שקורה היום. פתאום מופיעים מעבר להרי החושך אנשים שבכלל לא היו אויבים שלך קודם, שאתה לא יודע מאיפה הם באו. זה מתחיל בהונים שפולשים לאירופה ודוחקים דרומה את הגותים, הוונדלים, הוויזיגוטים והאוסטרו־גותים. פתאום כולם מתחילים להידחף לתוך רומא, ולא כדי להרוס אותה אלא פשוט כסוף של שרשרת תגובות שהחלו במשבר אקלים במרכז אסיה ובצפון אירופה, משבר שחוקרי האקלים קוראים לו 'המינימום (תקופת הקור) הוונדלי'. זאת אומרת שכדי לצלוח משברים שהם מעבר למשבר פוליטי מקומי, ציביליזציות מפותחות צריכות להבין גם את מקור המשבר, ולהבין איך לפתור את הבעיות שם, במקור, ולא רק את הבעיות אצלך".

קו המחשבה הזה שב ומחזיר את אלנבלום לימינו אנו. "אני לא רואה את אסד ולא את פוטין בונים מערכות התפלה גדולות ממדים בלטקיה”, הוא אומר, “זה לא יקרה. גם אירופה, אם הם ימכרו משהו לתושבים, הם ימכרו נשק. יכול להיות שיש חוסר הבנה של מה שקורה כאן, חוסר הבנה של המקורות. לא תגמור את דאעש בהפצצה, עם זה שתהרוג איזה אבו באכר אל בגדאדי אחד. מדובר בסנטימנט יותר מדי חזק, של אנשים שיודעים מחסור. זה לא ייגמר בדרך הזאת".