"אני כבר לא ילד. עם הגיל זה לא נהיה פשוט יותר"

פעם אדן הגדיר עצמו "מנהל חנות הצעצועים הגדולה בעולם", הגדרה צבעונית למדי לתפקידו כנשיא חברה שמפתחת ומייצרת שבבים ומעבדים למחשבים ולשרתים. כבר ארבעה חודשים שהוא לא נשיא אינטל ישראל, אחרי שלוש שנים בתפקיד ו־33 שנים בחברה, אבל המירוץ לפיתוח הצעצוע המגניב הבא וההתלהבות מכל אחד כזה לא פסקו.

"החלום שלי היה לעשות שיחות וידיאו עם הולוגרמה", הוא מסביר, בשטף הדיבור המהיר שלו, "זה יהיה מדהים לדבר עם אדם מעבר לים כאילו הוא יושב איתך על הספה ואתם משוחחים בריל טיים, כמו הממשות שבה רואים את הצפרדע. החיוכים, הבעות הפנים, מחוות הגוף — זה הכרחי, אנחנו כל הזמן בודקים את שפת הגוף אחד של השני. ולא רק שתוכלי לשוחח כאן על הספה עם מישהו בהולוגרמה, כמעט שאפשר יהיה גם לעשות איתו סקס וירטואלי".

לחזון האוטופי הזה הוא מוסיף שתי הסתייגויות. האחת היא "יהיו תעשיות שזה יהיה הרסני עבורן, כמו התעופה והרכב, כי כל הנושא של עבודה מהבית יתפתח מאוד, אנשים יעבדו מהבית במקום לטוס ולזחול בפקקים". ההסתייגות האחרת היא "לצערי, זה לא יושג בזמן הקרוב. יש כאן אתגרים שלא ייפתרו מהר: צילום באוסף של מצלמות, מקרנים של תלת־ממד בזמן אמת. אבל זה יקרה בטוח. השינויים כל כך מהירים".

מולי אדן בביתו בחיפה. "הייתי שמח אם ביד אחת היה מושתל לי שבב של הוויזה ובשנייה שבב במקום המפתח של האוטו, הרי 20% מהזמן אני מבזבז על לחפש אותם" צילום: תומי הרפז

ומכאן אדן ממשיך הלאה עם החזון. "תחשבי שאוכל לקום בבוקר וגוגל או אינטרנט יהיו ההרחבה של המוח שלי. איך כבן אדם אפשר להתמודד עם מישהו כמוני? אני בעשרים דרגות חכם ומהיר יותר. או צ'יפים. הייתי שמח אם ביד אחת היה מושתל לי שבב של הוויזה ובשנייה שבב במקום המפתח של האוטו, הרי 20% מהזמן אני מבזבז על לחפש אותם. זה היה יותר נוח ואמין — גם אם יחתכו לי את האצבע, אפשר לתכנן צ'יפ שיפסיק לעבוד אם הטמפרטורה של האיבר יורדת. כבר היום משתילים צ'יפים באנשים — מכשירי שמיעה, קוצבי לב, התקנים לחולי אפילפסיה. למה לעשות את זה רק אצל חולים ולא אצל בריאים? זה יכול לחסוך המון בהוצאות על בריאות, להאריך חיים ולשפר את איכות החיים, לאתר ילדים שהולכים לאיבוד, לעקוב אחרי מצבם של קשישים. יש כאן אלמנט של חדירה לפרטיות אבל זה מאפשר לראות אם אם לחץ הדם תקין, אם אבא קם ויצא מהבית, אם הוא בדיפרסיה, אם הוא עבר שבץ — השעות הראשונות קריטיות לטיפול, יש לזה משמעות אדירה. אין לי ספק שישתילו באנשים שבבים".

יש דברים שאדן לא מאמין שאנחנו קרובים להגשים —"לעבור את מהירות האור, או לעשות טלפורטציה (שיגור מהיר ממקום למקום, כמו ב'מסע בין כוכבים', עם 'Beam me up, Scotty')" — אבל הוא עדיין אוחז בחלום הילדות שלו, לעוף. יש כבר אבטיפוס של סקייטבורד מרחף, אנחנו מזכירים לו. "אני לא רוצה מכשירים", הוא מדגיש, "אני רוצה לעוף לבד".

הזמן לא לטובתי

עכשיו מולי אדן (64) עף לבד. "יצאתי לאזרחות שרוט מההצלחות ומהכישלונות שלי", הוא מכריז בראיון פרישה בלעדי ל"מוסף כלכליסט". "במחשבה שנייה, אולי לא שרוט. עם צלקות. צלקות יש הרבה, כשאתה נכשל זה משאיר צלקת", הוא אומר, ומסביר שהצלקות האלה מעיבות גם על החלומות הטכנולוגיים. "ניסיון חיים הוא לפעמים קוף על הגב שלך. הוא מלמד אותך המון דברים, אבל גם מה אי אפשר לעשות, וזה עלול לפגוע ביצירתיות שלך. יצאתי מנוסה, אני אנסה לא לחזור על אותן שגיאות, אבל בשביל סיעורי מוחות אני צריך אנשים צעירים עם פחות מגבלות".

מקסין פסברג, מנכ"לית אינטל ישראל. "גם אשתי ואני שונים מאוד, זה משלים. לומר שהיחסים ביני לבין מקסין חורקים זה שטויות" צילום: אבי רוקח

למה בעצם פרשת?

"אני כבר לא ילד, ועד שלא יתגברו על הזִקנה הזמן לא לטובתי. יש עוד הרבה דברים שאני רוצה לעשות, ועם הגיל זה לא נהיה פשוט יותר, בעוד עשר שנים אני בספק אם אוכל לעשות אותם.

"ורציתי לעבוד עם פחות מתח. כל שינוי ארגוני הדיר שינה מעיניי, זו עבודה של 24/7, אני לא זוכר שישי־שבת שבו לא היה לי משהו על הגב. שקלתי לפרוש כבר כשחזרתי מארצות הברית ב־2012, אבל זה קשה מאוד, יש לך סטטוס, תפקיד נהדר שאתה נהנה ממנו, עשיתי דברים מרתקים. חששתי ממה שיקרה לפעילות בישראל, יש כאן עשרת אלפים עובדים, היה צריך להביא לכאן מפעל חדש, וחששתי בעיקר לפעילות שהרצתי בכל הנוגע לממשק אדם־מכונה. היתה שאלה אם החברה תיתן לה לגדול או תהרוג אותה. היו חברים שאמרו לי 'אם תעזוב זה ימות'. בינואר, כשראיתי שמנכ"ל החברה בריאן קרזניץ' מציג את הפעילות הזאת ומחויב לה, הבנתי שיהיה המשך ושאני יכול לפרוש. יש צוות מנהיגים צעיר, זה הזמן להעביר את השרביט. וזה יהיה כיף לא נורמלי לקרוא בעיתון מה אינטל ממציאה ומפתחת בממשק אדם־מכונה".

איך נראית האזרחות?

"אני נתקל בלחץ רציני של אנשים ששואלים אותי 'מה אתה עושה? זה לא מתאים לך. בלי אינטל או עבודה אתה תמות'. קצת כמו אנשים שלא מכירים אותך ואומרים: 'אתה חייב להביא ילד'. אנשים סביבי כל כך חששו, 'הרי אתה כל כך עסוק בעבודה, מה תעשה ביום שאחרי'.

"אבל האמת היא שחסר לי זמן. חלק מהזמן שלי מושקע במערכת החינוך בהתנדבות, בהרצאות, בפגישות עם סטארט־אפים, אני כבר עסוק בדברים חדשים, נמצא במגעים להיות יועץ למשהו יצירתי בקנה מידה עולמי. זאת הצעה גדולה שקיבלתי ונשמעת מאוד מאתגרת, כולל המון חדשנות, וכשהדברים ייסגרו אוכל לדבר על זה. ובינתיים הייתי בטיול של כמעט חודש באנטארקטיקה ובהרי הדולומיטים. ויש לי המון ספרים ליד המיטה", הוא מחייך. "הלו"ז שלי עדיין צפוף. וזה מה שמוזר. אשתי אומרת שאני עובד קשה כמו באינטל, רק לא מביא משכורת".

הולוגרמת הצפרדע. "החלום שלי היה לעשות שיחות וידיאו עם הולוגרמה" צילום: תומי הרפז

כל ההחמצות אשר החמצנו

לצלקת העיקרית של אדן קוראים תמנע. "זה כישלון של יותר מ־100 מיליון דולר", הוא אומר. ב־1997, במרכז הפיתוח של אינטל בחיפה, הוא הוביל את פיתוח המעבד המרכזי הזה — ואת החיסול שלו. "הוא הקדים את זמנו בעשר שנים, ולכן רכיב שהיה צריך להתחבר אליו היה יקר מדי והפרויקט כולו בוטל אחרי שנתיים של עבודה. זו היתה הצלחה טכנולוגית אדירה אבל כישלון מסחרי ומשבר גדול מאוד, לקבוצה ולי אישית, כי אנשים סמכו עליי והלכו אחריי. היה ממש חשש לקיומו של מרכז הפיתוח, עד שמצאנו פרויקט חדש. בהתחלה קראו לו בניאס, אחר כך סנטרינו — והוא הוביל את כל מהפכת המחשוב הנייד ושם אותנו על המפה כאחד ממרכזי הפיתוח הטובים בעולם. בלי הכישלון בתמנע לא היינו מגיעים למעבד שהפך אבן דרך במחשוב העולמי".

סנטרינו, שהובילו אדן והממונה עליו אז דדי פרלמוטר, אכן קידם מאוד את אינטל העולמית, הזניק את אינטל הישראלית וחולל מהפכה באופן שבו אנחנו משתמשים במחשבים. המעבד הקטן והחזק הציע חיבור טוב לאינטרנט אלחוטי וביצועים גרפיים טובים ואִפשר ליצרנים להקטין את המכשירים, להפחית ממשקלם ולהאריך את חיי הסוללה בלי לפגוע בכוח החישוב. כך הואץ משמעותית המעבר לחיים ניידים, מחוברים מכל מקום, שהתעצם עם לידת הסמארטפון. המותג סנטרינו היה לשם דבר, ושמו התווסף לסימון המפורסם Intel Inside.

אבל במקביל אינטל גם פספסה לא מעט מהפכות. "כשהחלה מהפכת האינטרנט הרי אינטל לא היתה שם, וגם במהפכת המובייל. בטלפוניה עשינו רכישות לא טובות וגם אותן לא עשינו מספיק מהר, לטאבלטים נכנסנו מאוחר מדי. אבל כשאתה מריץ חברה ענקית, אתה לפעמים מפסיד שווקים. עכשיו מנסים לתקן".

מולי אדן בלי הכובע ב־2006, ליד דגם של שבב של אינטל. "אני אומר לאנשים מה שאני חושב וגם משלם על זה מחיר"

מה מכל אלה היה החמצה אישית שלך?

"הטאבלטים. היה לנו רעיון דומה לטאבלט, מאוד מעניין, ולא הצלחתי לשכנע את הגורמים המתאימים שזה הדבר הנכון בזמן הנכון. אז התחלנו לייצר מעבדים לטאבלטים רק ארבע שנים אחר כך. את הבוס שלך אתה לא יכול לשנות? אז עליך לשנות את עצמך ואת האמצעים שבהם אתה מנסה למכור לו משהו. למרות ההחמצות, אין לי ספק שבספרי ההיסטוריה של המחשוב לאינטל יהיה מקום מרכזי כמי שהוביל את מהפכת המיקרופרוססורים".

זה אחד המניעים שלך לעבוד בתאגיד ענקי? על פניו זו לא נראית מסגרת שמתאימה לך.

"זה שוחק. יש ביורוקרטיה, צריך לעבור דברים, יש אנשים שאתה לא תמיד מבין מה הערך המוסף שלהם. מצד שני, יש לך משאבים אדירים ואתה יכול לפתח דברים שלא היית יכול לפתח במקום אחר. קחי לדוגמה את הסיפור של ממשק אדם־מכונה — במשך שנה המנכ"ל אמר לי לא. אז פיתחנו תוכנית חדשה וניסינו בשנית ובשלישית וברביעית, ובסוף עשינו מצגת וידיאו שבה המחשנו את החלום שלנו והוא התרצה ואמר קח 50 מיליון דולר ו־50 אנשים — זה דבר שבארגון קטן אתה לא מקבל. אחר כך זה צמח ל־180 מיליון ויותר מ־250 אנשים, חצי מהם בישראל, ואנחנו עושים דברים שהם סוג של מדע בדיוני. ההזדמנות שלך לשנות עולמות, למשל בתחום הזה או בעולם המחשוב הנייד, זה דבר שאתה לא יכול לעשות כסטארט־אפ. לחברות קטנות יש אוסף יתרונות אבל גם משאבים מוגבלים. בחברה גדולה כשאתה רוצה להזיז משהו יש לך משאבים".

אדן השתלב באינטל ארצות הברית כבר ב־2003, ובהמשך היה לסגן נשיא בכיר. ב־2012, כשחזר לישראל, הוכרז שימונה לנשיא אינטל ישראל ולמנכ"ל שלה, אבל אז אינטל הוציאה תיקון שבו אדן רק הנשיא, ומקסין פסברג תמשיך כמנכ"לית. זה היה רק אקורד הפתיחה במסכת שמועות על יחסים לא מזהירים בין אדן לפסברג, אבל הוא מתאר מערכת יחסים מסודרת ומובחנת.

"עם החזרה לארץ בעצם לא באתי לחלק את העוגה אלא להגדיל אותה, והיתה מספיק עבודה. מקסין התרכזה בניהול פעילויות הייצור והובילה חלק מהפעילות של המפעל החדש, דבר מאוד משמעותי. את תחום המחקר והפיתוח אני מכיר היטב, ואני ריכזתי את הפעילות. לא היתה בעיה, אנשים פשוט חיפשו סיפורים עסיסיים".

ובכל זאת, היא אשת ייצור ולוגיסטיקה, אתה איש פיתוח ומהנדס. היא הפורמליסטית, אתה שובר המוסכמות. ואתה בסופו של דבר היית בכיר ממנה. איך אנשים שונים כל כך עובדים יחד?

"מה הבעיה? גם אשתי ואני שונים מאוד, זה משלים. בעניינים רבים מקסין היתה אוטונומית לחלוטין. לומר שהיחסים בינינו חורקים זה שטויות. מה אתם רוצים ממנה? עזבו אותה בשקט. לעזיבה שלי אין קשר אליה".

למה לא מונה נשיא תחתיך?

"ברוב המדינות בעולם אין לאינטל נשיא. קיבלתי אותו באיזשהו מקום כהכרה והוקרה על כל מה שעשיתי לאינטל. עכשיו מי שתעשה אינטגרציה לפעילות בארץ תהיה מקסין, אני לא בטוח אם הטייטל שלה יהיה פרזידנט, אבל אם כן — אני אשמח".

בשנים האחרונות זוהרה של אינטל ישראל הועם.

"נכון, וטוב שכך. פעם היינו הילד היחיד בשכונה, לעבוד באינטל היה כמו ללכת עם סיכה של הסיירת. אבל היום אני רוצה שיהיו כאן כמה שיותר חברות רב־לאומיות, אני נפגש הרבה עם מנהלים של חברות כאלה כדי לשכנע אותם לפתוח כאן מרכזי פיתוח, אני אפילו מוכן להביא את המתחרים של אינטל, קודם כל שנגדיל את תעשיית ההייטק בארץ ואחר כך נילחם בינינו על כוח האדם האיכותי כאן. אשמח לראות את אינטל נלחמת על מקומה בין המון חברות רב־לאומיות, והן ירימו את רמת החיים של המדינה".

מנכ"ל אינטל בריאן קרזניץ' בכנס בינואר. "כשראיתי אותו שם מציג את הפעילות סביב ממשק אדם־מכונה ומחויב לה, הבנתי שאני יכול לפרוש" צילום: אי פי איי

הכנסתי בכירים להלם קרב

התדמית של מולי אדן מורכבת מכמה אבני יסוד. קודם כל, הכובע. "אני איתו 15 שנה, מצאתי אותו בחנות בצ'כיה, התחלתי לחבוש אותו יותר ויותר, עד שפעם אמרו לי שאם אני כבר עולה לבמה בג'ינס וסניקרס אולי כדאי שאעלה גם איתו. היום אם אני אוריד את הכובע לא יזהו אותי, הוא כבר חלק ממני", הוא אומר ומסיר את הכובע כדי להדגים; גם תמונות עבר שלו ללא הכובע מוכיחות זאת, "ואני בכל מקרה לא הולך עם מוסכמות".

זו אבן היסוד השנייה, הישירות שלו. "אני אומר לאנשים מה שאני חושב וגם משלם על זה מחיר. לא הייתי רוצה לעבוד במקום שבו אני חושש להגיד את מה שאני רוצה, כשאתה נותן ביקורת אתה עושה זאת על מנת לשפר ולא לפגוע. לא תמיד הלכתי עם הבוסים בתלם, נכנסתי לעימות עם בכירים שהיו בהלם קרב, לא כולם אוהבים שאתה אומר דברים בפנים, אבל תמיד הייתי ישר. אנשים מתרגלים לזה ואפילו כבר מצפים לזה באיזשהו מקום, יצרתי תדמית של הילד הרע, וזה נהיה 'זה מולי, מותר לו'. הרבה זמן בדיחות שלי נחשבו לא נאותות אצל האמריקאים, אם אמרתי 'וואט דה פאק' בהרצאה על במה, או כשבשנה הראשונה באינטל, באחת ההרצאות אחד הנוכחים הסביר לי ש'הכל נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשנייה', ואני אמרתי 'כנראה אין שם באמצע משהו שיעצור את זה'. בארץ צוחקים מזה, בארצות הברית זה לא במקום. גם אני הייתי צריך להתרגל לזה שמבחינת אמריקאים להגיד 'אתה טועה' זה בוטה, הם אומרים 'אולי תוכל לחשוב על זה שוב?', או שהבוס אומר 'אם הייתי במקומך הייתי עושה אחרת' ומתכוון 'לך תעשה את זה אחרת'. שלא לדבר על זה שלישראלים רבים יש נטייה להיכנס לדברים של מישהו אחר, הם נחשבים בארצות הברית לגסי רוח. כשרציתי להפסיק להיות פוליטיקלי קורקט אמרתי 'בואו נעבור רגע לעברית', ואז הסברתי באנגלית בדיוק את מה שאני חושב. זה נהפך לשם קוד להורדת המסיכה".

חלק מהרפיוטשן של אדן הוא גם המצאת האנטי־מחיקון, אותו רכיב בטלוויזיות שאִפשר צפייה בצבע כשהרגולטור החליט שגם מי שיכול לצפות בשידורים בצבע יקבל אותם בשחור־לבן. "הייתי אז המהנדס היחיד בחברת מץ ישראל, כי מה שפעל כאן היה מפעל הרכבה. רק גמרתי צבא כמהנדס אלקטרוניקה ונתנו לי תנאים טובים, אבל זה לא אִתגר אותי ואחרי שנה וחצי עזבתי לתדיראן, כמהנדס מערכות נשק, ואז לאינטל. עשיתי מאז דברים הרבה יותר מורכבים, אבל עד היום אומרים 'הוא עשה את האנטי־מחיקון'. זה קוריוז נחמד".

הוא נולד בחיפה למשפחת אדלשטיין, הורים ילידי פולין, מורה לתפירה ומזכיר הטכניון. גם הוא עצמו בילה במוסד לא מעט שנים, כעתודאי. "היתה הערכה להישגיות בבית, אחותי הוציאה ציונים טובים, אבל אני הייתי ילד רחוב, פושטק, הכבשה השחורה. רק במתמטיקה תמיד הייתי טוב מאוד".

לאינטל הגיע ב־1982, בהמשך נשלח לשנתיים בארצות הברית לקראת הקמת המפעל של החברה בירושלים ("בארץ לא היה אז ידע במיקרו־אלקטרוניקה"), אחרי שבע שנים חזר והשתלב במפעל החדש, ומשם עבר למרכז הפיתוח בחיפה ("שקם בישראל רק בזכות דב פרוהמן", לשעבר מנכ"ל החברה) עד שמונה למנהלו. ב־2003 עבר לארצות הברית לתפקיד אחר מהמסלול שבו צעד, כמנהל השיווק של המחשבים הניידים ("המנהל שלי כנראה היה שיכור באותו זמן. מה פתאום להביא ישראלי לתפקיד כזה?"), המשיך לניהול חטיבת הניידים בחברה ואז לניהול החטיבה הממוזגת של המחשבים הניידים והשולחניים, החטיבה הגדולה בחברה עם מכירות של 32 מיליארד דולר. כעבור תשע שנים חזר לארץ, והביא את הרעיון של ממשק אדם־מכונה.

אדן משתייך לחבורת הישראלים שבלטה באינטל העולמית במשך השנים, ומציין ש"זה לא דבר מובן מאליו שבחברה של 110 אלף עובדים יש כמה וכמה ישראלים בעמדות מפתח, מדב ודדי ומקסין ועד שמונה סגני נשיא עולמיים שעובדים בישראל". הוא תמיד היה שכיר, אבל צבר עשרות מיליוני שקלים, גם בזכות המענקים השונים שאינטל מחלקת בנדיבות.

הבן ערן, מייסד חברת Memed. "במקום שיהיה 'הבן של' אני רוצה להיות 'אבא של'" באדיבות: Youtube.com

למצוא סטארטאפיסט משוגע

הוא נשוי לריטה, אמנית שמציירת על עץ, ואב לשלושה. שנים רכב על אופניים, אבל פריצת דיסק שלחה אותו לשחייה בבריכה הביתית ולהליכות ספורטיביות. הוא חובב אופרה ("זה תענוג. אופרה היא כמו משקה אלכוהולי, אתה צריך לשתות ולהתרגל כדי להבין מה טוב בזה. זאת מדיה מיוחדת"), ועם השנים גם מרחיב את הטיולים בעולם — אמזונס, מיאנמר, וייטנאם. "זה מדהים, עדיין עובדים שם עם מעדר כמו בימי הביניים", הוא אומר. "אתה מוחק את העולם והולך לעשות חיים במקומות בלי וויירלס ופורמייקה. מכונות זמן הן עדיין מדע בדיוני, אבל הטיולים האלה הם הדרך שלי לנסוע בזמן".

ובמקביל הוא לא מפסיק לעבוד. "אני עוסק בחינוך, בקידום הנושא של לימודי מתמטיקה 5 יחידות (ראו מסגרת) מול משרד החינוך וארגונים נוספים, מעורב בהכנסת חדשנות לחינוך כמו גם לתחומים צבאיים, ומרצה מול תלמידים. אמשיך לעשות את כל זה לפחות שליש מהזמן, ובמקביל אעבוד על חדשנות עם סטארט־אפים, אני כבר בקשר עם כמה חברות וקרנות, בודק למי אני יכול לעשות קואוצ'ינג, איך אני יכול להיות המבוגר האחראי, לבוא כבעל הניסיון, כיו"ר או לבורד או בייעוץ. אני פחות נלהב להשקיע, אבל גם לא פוסל את זה, ולגבי קרנות — אם אצטרף זה יהיה בשלב הסיד, שבו עוד אפשר להשפיע ולתרום יותר".

אדן בעצם מתאר תהליך שבו הוא נהפך מהצעיר החתרן עם הרעיונות הקיצוניים למבוגר שמציג לחתרנים את האתגרים הספקניים. "תינוק יגיד דברים שילד בן 12 יאמר עליהם שהם מטורפים ולא אפשריים", הוא אומר. "כשסטארטאפיסטים פונים אליי ואומרים לי 'תשמע משהו, ואל תצחק' אני אומר להם שאם אני לא אצחק הם בבעיה. סטארט־אפ צריך לקרוא תיגר על משהו, להוציא אנשים מהאזור המוכר, להתיימר לעשות משהו חדש בתחום שבו כולם מקבלים את הקיים כטוב מספיק. אז התגובה לרעיון טוב חייבת להיות 'אתה לא נורמלי, השתגעת על כל הראש', אם זו לא התגובה — זה לא סטארט־אפ".

אדן עם ילדי קייטנה מקריית ים במרכז הפיתוח של אינטל. "שליש מהזמן מוקדש להתנדבות בחינוך" צילום: אלעד גרשגורן

אילו עולמות מעניינים אותך? באיזה תחום תדוג את הדבר הבא?

"בינתיים עוד לא יצאתי לדוג, יותר באים אליי. אם אני אצא לדוג, זה יהיה חייב להיות בתחומים שדורשים יצירתיות ושיובילו שינויים במיקרו־אלקטרוניקה, תכנון צ'יפים, אינטרנט, מחשוב תפיסתי, ממשק אדם־מכונה, מצלמות — כל מה שמשיק למה שכבר עסקתי בו ושאני יכול להועיל בו בקיצור תהליכים או בחיבור לאנשים בכירים מאוד בתעשייה".

יש הצעה שלא תוכל לסרב לה?

"לא. כלכלית אני לגמרי עצמאי, זה לא שאני צריך לכלכל את עצמי. אבל אם ההצעה תהיה מרתקת מבחינת ההשפעה שלה, למשל חינוך או טכנולוגיה שמשנה את העולם, אולי יהיה לי קשה להגיד לא".

ומה עם פוליטיקה?

"בשביל להשפיע אתה צריך להיות שם, אבל כשאני רואה את אמות המידה הפוליטיות אני לא בטוח שאני רוצה להיות שם. בינתיים המחיר האישי נראה לי גדול עליי, מקווה שאוכל לתרום באמצעות שיתוף פעולה עם הגופים הפוליטיים ועבודה מחוץ להם".

אז מה אתה עוד רוצה להיות?

"אני רוצה לעשות דברים שאתה קם בבוקר לעשות עם מוזיקה בלב, שישלבו התנדבות, שיהיו משמעותיים ושיתגמלו אותי. יש לי שלושה בנים, ערן, טל ודורון. דורון מהנדס מחשבים בחברה רב־לאומית, טל פסיכולוג קליני וערן הקים עם שותף סטארט־אפ פורץ דרך בתחום הביו־אינפורמטיקה, Memed, שפיתח בדיקת דם לאדם עם חום שמאפשרת לדעת בתוך שעה אם זה וירוס או חיידק, מה שיכול להיות משמעותי לנוכח העמידות לאנטיביוטיקה. אני מקווה שבתוך כמה שנים הם לא יהיו 'הבן של' אלא אני אהיה 'אבא של'. הגיע הזמן שארד מהבמה ואתן אותה לילדים שלי".

5 יחידות מתמטיקה

אדן הוביל, בנט אימץ

בשבוע שעבר, עם תחילת שנת הלימודים, הודיע שר החינוך נפתלי בנט על הפעלת תוכנית להכפלת מספר התלמידים הניגשים לבגרות של 5 יחידות לימוד במתמטיקה. בנט בעצם אימץ והרחיב יוזמה משותפת לקרן טראמפ, קרן רש"י ובעיקר של אינטל, שצירפה חברות הייטק גדולות נוספות. הנשיא היוצא של החברה מולי אדן היה ממובילי המהלך, וממשיך לעסוק בתחום גם אחרי פרישתו. "אני מנסה לגרור את כל מי שאפשר לקדם את הנושא, כדי לאפשר לתלמידים לפתוח לעצמם עוד דלתות", הוא אומר. "שר החינוך הפך את זה לפרויקט לאומי".

בלה אברהמס, סמנכ"לית קשרי חוץ באינטל ומי שאחראית מטעם החברה לקידום החינוך, מציגה את השיקולים העסקיים מאחורי היוזמה. "תעשיית ההייטק צריכה בכל שנה עוד 7,000 מהנדסים, אבל את הלימודים מסיימים כל שנה רק 4,500 אנשים, ויש קשר ישיר בין הפער הזה לבין הירידה במספר התלמידים שמסיימים 5 יחידות מתמטיקה. חייבים כוח אדם איכותי כדי לקדם את התעשייה בישראל, במיוחד בעולם שטוח שבו קל למצוא מהנדסים בחו"ל. לימודי 5 יחידות הם מפתח לשמירה על התחרותיות של ישראל. אנחנו נוגעים מדי שנה באלפי תלמידים, שמבקרים במפעל, שומעים על חיי מהנדס, פוגשים תומכי הוראה מטעמנו שמגיעים לבתי הספר, או נכללים בתוכניות לקידום חרדים, ערבים ונערות בתחום. זאת ההשקעה החברתית הכי משמעותית של אינטל, בהשקעה של 20 מיליון שקל בשנתיים".