מגילת רות

הראיון עם רות חשין לא נקבע לירושלים אלא למלון דן אכדיה בהרצליה. בחירה מפתיעה נוכח העובדה שחשין נולדה וחיה בירושלים, גידלה בה עם בעלה, שופט בית המשפט העליון מישאל חשין, את שלושת ילדיהם, והקימה וניהלה במשך קרוב ל־50 שנה את הקרן לירושלים.

"כאן הבית שלי בשנים האחרונות, מאז שמישה חלה בסרטן ומתקשה ללכת", חשין (78) ספק מסבירה, ספק מצטדקת. "במשך 13 שנה חילקנו את זמננו כך שבאמצע השבוע היינו בירושלים ובסוף השבוע בהרצליה, אבל מאז שמצב המחלה שלו החמיר, ובמיוחד אחרי הניתוח בעמוד השדרה לפני קרוב לשנה, עזבנו את הבית ברחביה ועברנו לדירה במרינה בהרצליה. זה פלוס גדול כי הכל במפלס אחד, בלי מדרגות".

למה דווקא הרצליה?

"בגלל הילדים. הדירה ממוקמת בין שניאור, שגר בצהלה, ליואל שגר בתל אביב ואפרת שגרה בבית יצחק".

חשין מדברת על בנה שניאור בלשון הווה, ולא בטעות. ילדם השני של רות ומישאל חשין נהרג לפני חמש שנים בתאונת פגע וברח בעת שרכב על אופניו ליד מחלף קסם, אבל "אני לא מדברת עליו בלשון עבר, לא יכולה", היא מסבירה. "הוא איתנו תמיד. זה נשמע כמו אמירה טיפשית, אבל כך אנחנו מרגישים".

רות חשין. "בחיים לכל אחד יש את המסע שלו. זה המסע שלי" צילום: תומי הרפז

"הילדה לא אשמה בכלום"

בהיעדר אצולה רשמית בישראל, רות חשין היא אולי הדבר הקרוב ביותר שיש כאן לאליטה מקומית. היא נולדה בירושלים ב־1937 כדור שביעי לאחת המשפחות הוותיקות והמכובדות בעיר, נינתו של יואל משה סלומון מצד אביה. סבה, חיים סלומון, היה סגן ראש עיריית ירושלים בתקופת המנדט הבריטי וממייסדי חברת התרופות "אסיא", שהתמחתה בייצור אנטיביוטיקה ולימים הפכה לחברת טבע. אביה, נחמן סלומון, היה מנהל בחברה ולימים מנכ"ל טבע, עד שגיסה אלי הורביץ, בעלה של אחותה דליה, מונה למנכ"ל החברה. הבעלות בטבע הפכה לימים את המשפחה המורחבת לאחת מעשירות הארץ.

מילדות התחככה חשין באליטות הפוליטית והכלכלית של ישראל, ולאחר נישואיה למישאל, בנו של המשנה לנשיא בית המשפט העליון שניאור זלמן חשין ובעצמו נצר למשפחות ירושלמיות ותיקות ולמייסד חב"ד ר' שניאור זלמן מלאדי, השניים התמקמו בלב האליטה המשפטית הירושלמית. עם חוג חבריהם הקרוב נמנים אהרן ואלישבע ברק, עו"ד צבי אגמון, דורית ויחזקאל ביניש, מיכל רובינשטיין ומאיר שמגר, עו"ד יצחק מולכו ואיש העסקים הוותיק קובי אבן עזרא, בעלי מסעדת כתית.

"מעולם לא חשבתי על הקשר שלי עם מישה כעל אצולה ירושלמית עסקית שחוברת לאצולה משפטית", אומרת חשין. "ראיתי בחור צעיר, התאהבנו. שום אליטות. זה טוב לעיתונות, לא למציאות החיים. החתונה שלנו היתה דבר צנוע בבית הסבא וסבתא בירושלים, עד כדי כך שלא הסכמתי אפילו שיבוא צלם. למזלי, אחיו הצעיר של מישה לא שמע בקולי ובזכותו יש לנו כמה תמונות. עד היום הוא לוקח לעצמו קרדיט על צילום החתונה".

רות ומישאל חשין בטקס מינויו למשנה לנשיא בית המשפט העליון, 2005. "אנחנו מפגש של שתי אישיויות סוערות. אולי דווקא בגלל זה נשארנו יחד" צילום: דן בלילטי

חשין לבושה בפשטות, מדברת בשקט גם כשהיא מציגה דעות נוקבות, ללא גינונים. והיא בעיקר מדברת בגילוי לב נדיר, של מי שכבר חוותה וראתה הכל ודבר אנושי אינו זר לה — גם לא חולשותיה שלה ושל הסובבים אותה.

נישואיה, היא מודה, ידעו עליות ומורדות, אבל בעיקר הותירו עדות ממשית מאוד בדמות בת מחוץ לנישואים — עובדה שקיבלה פומבי בספר "העליונים" שפרסמה נעמי לויצקי ב־2006. "יש למישה ילדה, מיכלי. אני מאוד מחבבת אותה. היא לא עשתה שום דבר לאף אחד", אומרת חשין.

היו לכם נישואים סוערים. לפני הנישואים היססת?

"התחתנו בגיל 20 וקצת וזיהיתי את כל תכונות האישיות שלו בהתחלה. אם לא הייתי מתחתנת מוקדם, כבר לא הייתי מתחתנת. ככל שאתה מבוגר אתה מתחיל לחשוב על הדברים האחרים, על כל מיני בעיות. לכן בגיל 29 קשה יותר להתחתן מאשר בגיל 21. אתה כבר אדם שלם שדורש מקום יותר רחב לאישיות שלך. זה אחרת לגמרי. עדיף להתחתן עם מידה של נאיביות. סבתי מצד אמי תמיד אמרה שאחרי חמש שנים ממילא כל הנישואים הופכים להיות אותו דבר".

התפתחתם במקביל, את בעיריית ירושלים והוא לכס השיפוט?

"התפתחנו בנפרד, הוא בשלו ואני בשלי. הוא לא עסק בקריירה שלי ואני לא עסקתי בשלו, רק בדברים שנגעו לו אישית. הוא היה ראש מחלקת בג"צים, משנה ליועץ משפטי, היתה לו קריירה לא פשוטה. הוא עזב את משרד המשפטים כששר המשפטים שמואל תמיר לקח את יצחק זמיר להיות היועץ המשפטי ולא אותו. היתה סערת רגשות. אחר כך הוא היה כמה שנים עורך דין פרטי, ומשם הגיע לשיפוט".

היית שותפה להתלבטויות שלו בתיקים טעונים?

"כן. בנושא של הריסת בתים הוא התייסר מאוד. זה לא צודק לפגוע בילדיו או הוריו של מחבל, לגמור משפחה מורחבת שממילא מגיעה ממציאות קשה. זה דבר איום ונורא. דיברנו על זה. מישה ואני לא חושבים כמעט על שום דבר אותו דבר, חוץ מאשר על עניינים בסיסיים כמו הנושא הזה. אנחנו גם דומים באהבתנו לבעלי חיים. יש לנו כלב, לשניאור יש כלב אחד, גם לאפרת. ליואל יש חתולים. אחרת אתה לא מרגיש בבית".

יצחק תשובה. "זו שערורייה שלא עשו עם הגז משהו לטובת המדינה" צילום: ראובן שוורץ

את חזקה יותר מבעלך? מורגש שהוא הפסיק להופיע בציבור בשנים האחרונות.

"אני אולי מעשית יותר ממנו. הוא נתן לצער להשתלט עליו. אני השתדלתי לא לתת לו להשתלט אלא לעבור אותו. אני מרגישה כמו בסיפור על שני הצפרדעים שזרקו אותן לדלי חלב. פרפרתי ופרפרתי עד שמצאתי את עצמי עומדת על גוש חמאה. הכוונה היא לעשייה בעלת משמעות. אצל מישה, התאונה יחד עם הסרטן קצת הכריעו אותו. כל השנה האחרונה היתה מאוד קשה, הוא מאוד עייף. אבל הוא עדיין מביע את דעתו. הוא מאושר בעשייה שלנו שמוקדשת לניסיון לעורר מודעות לרוכבי אופניים ולבטיחות בדרכים (ראו מסגרת). הוא לא היה יכול ליזום את זה, אבל נותן לזה יד ככל שהוא יכול".

זה לא טריוויאלי להישאר ביחד כל כך הרבה שנים סוערות.

"אני מקווה שזה לא טעון התנצלות".

התקשית להתמודד עם החשיפות האישיות בספר של לויצקי?

"הספר בעיניי היה די צהוב, אבל לא הפריע לי. זה עולם חופשי, חייתי עם זה. כל השנים היו הדלפות וסיפורים, הרוב לא היה אמיתי, אבל כן, יש לו ילדה נוספת, קוראים לה מיכלי והיא נחמדה מאוד. אני בהחלט מחבבת אותה. לא היה איתה קשר בזמן שהספר יצא, הרבה שנים לא היה קשר, אבל היום היא מבאי ביתנו. לא כמו הילדים שלנו, אבל כן".

מה השתנה?

"הילדה גדלה, וכשהיא בגרה נוצר הקשר. אני בטח לא ראיתי את הדאגה לקיום הקשר כתפקידי, אבל היום כשיש קשר — אין בזה שום אצילות מצדי. יש ילדה והיא בטח לא אשמה בשום דבר".

ובכל זאת, הודות לכך שלא נתת כתף קרה, הבת של בעלך קיבלה הזדמנות להכיר את אבא שלה.

"אולי זאת לא היתה החמצה, אולי זה טוב לגדול בלי השיגעונות שלו", חשין צוחקת. "זאת אבהות מאוחרת ומאוד לא מושלמת, אבל דווקא בגלל שהוא היה איש ציבור היא הכירה עוד קודם את דמותו, יכלה לקרוא עליו בעיתון ולדעת במה הוא עוסק, הוא היה פחות זר לה. גם הילדים שגדלו בבית הכירו יותר את האבא הציבורי".

אתם יחד כבר קרוב ל־60 שנה. יכולתם לפרק על בסיס זה את החבילה.

בגלל המפגש של שתי אישיויות סוערות?

"ממש כן. אולי דווקא בגלל זה נשארנו. בחיים לכל אחד יש את המסע שלו. זה המסע שלי".

קשה לסלוח?

"שום דבר לא פשוט בחיים. מיצינו את הנושא".

ניר ברקת. "אני מתנגדת לתפיסותיו, אבל הוא מסור לתפקיד ומשתדל" צילום: אוהד צויגנברג

"נמאס לרוץ אחרי הכסף"

הפמיליאריות נטולת המחיצות שחשין מפגינה היא אחת התכונות שסייעו לה, לצד קשריה האישיים הרבים, לגייס הון עתק לטובת הקרן לירושלים מנדבנים בכל העולם. טדי קולק הביא אותה לקרן ב־1967, ובמשך השנים הארוכות שבהן ניהלה אותה הפכה חשין לדמות המזוהה ביותר עם הקרן. תחת ניהולה גייסה הקרן לירושלים כ־5 מיליארד שקל והפכה לגורם משמעותי במיוחד בתמיכה במפעלי התרבות החילונית העיקריים בעיר. עמם ניתן למנות את מוזיאון המדע בירושלים, תיאטרון החאן, בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה, מרכז התרבות משכנות שאננים, סינמטק ירושלים, גן החיות התנ"כי, התזמורת הסימפונית ירושלים ואצטדיון טדי. לאורך השנים ישבה חשין במועצות של כמה ממוסדות התרבות בעיר, ובמקצתם היא פעילה גם היום.

"כל חיי גרתי בירושלים אבל התחלתי לעבוד רק בגיל 30. לפני כן לא עבדתי ממש, אלא רק בעבודות ספורדיות שלא רציתי להתחייב להן, כמו מורת דרך במשרד התיירות והחוץ לתיירי VIP. אני זוכרת שטדי קולק פנה אליי וביקש שאקח על עצמי את ענייני הקרן לירושלים ואמר: 'זה דבר התחלתי, רק כמה שעות בשבוע', אבל זה הפך ל־24 שעות ביממה. למעשה כל הזמן עמדתי בראש הפירמידה ואחרי זה כל חיי עבדתי קשה. אהבתי את העבודה, את ירושלים, הייתי המון בחו"ל. להקים יש מאין זה אחד הדברים הכי יפים שיש".

גם אם זה לחזר ללא הרף אחרי אנשים עשירים?

"בתקופות מסוימות נמאס לי לרוץ אחרי הכסף, אחרי תרומות, אבל אז הבנתי שהעשייה וגיוס התרומות הן משהו שהולך יד ביד. אני מודה לטדי על האמון שנתן בי, ולאבותיי בירושלים שנתנו לי את ההשראה".

האחות דליה והגיס המנוח אלי הורביץ. "אלי היה איש מיוחד שבנה את הדבר הנפלא הזה שהוא טבע"

עמיתים לעבודה בקרן לירושלים מדברים בהערכה על מסירותה הרבה ומתארים אשה "צנועה, מאופקת ודיסקרטית שלא מנסה להתבלט, אפילו ביישנית, אבל כשהיא רוצה — היא יודעת לצעוק והופכת לגי'נג'ית", כפי שמנסח עמית שעבד איתה קרוב ל־20 שנה.

"רות הביאה מאות מיליונים לקרן, היא אחד המגייסים הטובים בתולדות ישראל", אומר מנכ"ל הקרן דניאל מימרן. "ראיתי אותה פעם אחת ממש בפעולה. טסנו לפולין לפגוש תורם נוצרי שרצה לתרום לירושלים, האמין מאוד בדו־קיום. ישבנו בטירה הענקית שלו בלב יער מחוץ לוורשה, היה חורף, שלג. הוא לא דיבר אנגלית ונעזרנו במתורגמנית. התורם היה איש עסקים טוב, ואמר לרות: 'אני אתן חצי מיליון דולר, ואת תיתני עוד חצי מיליון'. היא הישירה אליו מבט ואמרה לו בשקט: 'אז אין פרויקט. או שתיתן את הסכום לפרויקט כולו — או שאנחנו חוזרים הביתה'. ראיתי שהוא מאדים ומתרגז. נלחצתי. הסתכלתי על רות. שום שריר בפנים שלה לא זז. היא נשארה קרה לגמרי. בסופו של דבר הוא תרם מיליון דולר. בערב היא הסבירה לי: 'אני לא אוהבת מתנות שעולות לי כסף'. זה כנראה היה ריטואל שהיה לה עם עוד תורמים. אני חושב שהוא התאהב בנחישות שלה. הקמנו על שמו את פארק השלום, ומאז בכל פעם שהגיע לירושלים ביקש לפגוש את רות".

"היא מלאת עשייה כבר 50 שנה. זה לא טריוויאלי שיש אנשים כאלה, בפרט כשכלכלית הם לא צריכים לעבוד — אם להתנסח באנדרסטיימנט של השנה", אומר עורך דין בכיר, מידידי המשפחה.

קשה להיות אמא עובדת במשרה מלאה, כולל נסיעות ארוכות, כשהילדים יודעים שאת בעצם לא חייבת?

"זה קונפליקט כואב שמלווה אותך כל חייך. לא בהקשר של שניאור דווקא — הוא היה ילד שמח ואין לי תחושת החמצה לגביו — אבל באופן כללי בהקשר של כל הילדים. תמיד רציתי להיות איתם יותר, ומצד שני היתה העבודה שגם אותה אהבתי ודרשה הרבה. יש את רגשי האשמה 'למה לא השקעתי יותר בילדים, למה לא הגעתי בזמן להופעת הפסנתר', דברים שקשה להאמין אבל ילדים זוכרים לך ונפגעים כשהם חושבים שלא נתת להם תשומת לב מספיקה. זה קשה. מצד שני מעולם לא יצאנו לחופש בלי הילדים, ניסינו לאזן. היום כל האמהות עובדות, אבל אז הייתי חריגה".

"יש לי אמון מלא בויגודמן"

חברת טבע, שצמחה מתוך "אסיא" שהקים סבה של חשין, היא כמעט חברה "משפחתית" ככל שמדובר בחשין. "כשאסיא רכשה את טבע, שהיתה רשומה בבורסה, מטעמי נוחיות החליטו לעבור לשם טבע. זה הכעיס אותי. היה לי חבל שהשם שסבי נתן ילך לאיבוד", היא נזכרת. לאורך השנים גם ישבה חשין בדירקטוריון טבע, וכיום השיעור המדויק של אחזקותיה בחברת הענק אינו ידוע, אך הוא מוערך בין חצי אחוז לאחוז. כשהשווי של טבע נושק ל־60 מיליארד דולר, שברי האחוז הללו שוויים בין 300 ל־600 מיליון דולר.

"טבע תמיד היתה בית בשבילי ולא כל כך ייחסתי חשיבות לעניין המניות", אומרת חשין. "רק עם הקופקסון הרגשתי את הקפיצה הכלכלית הגדולה. עד אז אני הייתי מלאה בעבודה שלי, מישה בשלו, וכל העניין של טבע היה על הדרך. לקח זמן להבין את ממדי העניין, זה לא משהו שאתה קולט ביום אחד, אבל מרגע שהבנתי את השינוי הפסקתי לקחת שכר מהקרן לירושלים והמשכתי לעבוד בהתנדבות. מעבר לזה סגנון החיים שלנו לא השתנה משמעותית".

ארז ויגודמן. "בחיים יש מלחמות והוא יודע להסתדר יפה מאוד" צילום: ראובן קפוצ'ינסקי

באופן סימבולי, הראיון מתקיים ביום שבו רכשה טבע את החטיבה הגנרית של "אלרגן" האירית תמורת 40.5 מיליארד דולר — העסקה הגדולה ביותר שעשתה אי־פעם חברה ישראלית. המהלך נועד להבטיח לענקית התרופות מנוע צמיחה בעידן שאחרי הקופקסון, תרופה לטרשת נפוצה שהפטנט עליה פקע. פרסום העסקה התקבל בהפתעה לאחר חודשים ארוכים שבהם ניסתה טבע להשתלט דווקא על חברת התרופות האמריקאית "מיילן" — ניסיון שנגרר לעימות בוטה בין יו"ר מיילן למנכ"ל טבע.

עתידה של טבע מובטח עכשיו?

"אני לא מודאגת מעידן הפוסט־קופקסון. בטבע יושבים אנשים טובים ויצירתיים שימצאו דברים שיכולים להחליף את הקופקסון, ולראיה הרכישה של אלרגן שהקפיצה את שווייה של טבע ל־60 מיליארד דולר. אני נותנת אמון מלא במנכ"ל ארז ויגודמן ובכל מה שהוא עושה. תמיד מכינים כמה אלטרנטיבות כשהולכים לעשות דברים גדולים, לא שמים את כל הביצים בסל אחד, והעסקה הזאת היתה עסקה חלופית למיילן ולא פחות טובה. העלייה בשער המניה מוכיחה שהרבה אנשים חושבים כמוני, וכמו ויגודמן".

הרכישה היתה קריטית לטבע?

"מיזוגים ורכישות זה חלק מהחיים, חלק ממלחמת הקיום של המפעלים הגדולים בעולם. אני צופה לטבע עתיד מזהיר על בסיס זה שיש לה מפעל יוצא מן הכלל, מוצלח ויעיל".

מה היה יותר משמח, העלייה במניית טבע או הירידה במניית מיילן עם פרסום עסקת אלרגן?

"לי לא היה אכפת שלא יידפקו בכלל. אני שמחה שטבע הצליחה".

ההתנהגות הבוטה של יו"ר מיילן רוברט קורי הפתיעה גם אותך?

"הוא קצת הגזים ואולי דפק את בעלי המניות שלו על ידי ההתנהגות הזאת. אם יש להם שכל הם ישיבו לו מלחמה שערה. ההתנהלות שלו והמילים שאמר על טבע, 'חברה מחורבנת שלא מתנהלת כראוי', אלה דברים שלא אומרים, בפרט כשזה לא נכון. הכעס שלו העביר אותו על דעתו. נכון שבמלחמה לא מחלקים סוכריות, אבל יש גבולות. בכל מקרה טבע הולכת לאופק חדש עם חברה אחרת".

יו"ר מיילן רוברט קורי. "הכעס שלו העביר אותו על דעתו" צילום: בלומברג

את מרוצה מהתפקוד של ויגודמן במהלך ההתגוששות עם קורי?

"הוא אמנם הגיע כשכבר עזבתי את הדירקטוריון אבל הכרתי אותו כיו"ר הוועד המנהל של בית הספר סם שפיגל. מתברר שלאנשים יש פנים רבות, ובעיניי הוא בחור יוצא מהכלל. שמחתי שהגיע לטבע ואני מאמינה בו. בחיים יש מלחמות והוא יודע להסתדר יפה מאוד".

טבע עדיין ישראלית היום? יש שאומרים שהיא הולכת ונעשית אמריקאית עם הזמן.

"אז אומרים. אני לא יודעת מה יקרה בעוד 20 שנה, אבל כיום ויגודמן עושה עבודה יוצאת מהכלל וזה המפעל הכי ישראלי שיכול להיות. זה שיש שלוחות בחו"ל לא אומר כלום. המרכז והלב נמצאים פה".

האם ויגודמן יוכל לזכות למעמד שהורביץ זכה לו בטבע?

"אי אפשר להשוות. אלי היה איש מיוחד שבנה את הדבר הנפלא הזה שהוא טבע. אני מקווה שארז יצליח לקיים את זה, לשמר ולהרחיב את זה".

"כל החיים חששתי לשניאור"

לאורך כל השיחה, גם אחרי רגעים מחויכים, השיחה חוזרת ונוגעת בכאב של חשין, זה שבגללו היא עדיין מדברת על בנה שניאור בלשון הווה.

הוא היה חובב של פעילות אקסטרים. חרדת לו?

"כל החיים חששתי לשניאור, קודם כשהיה חמש שנים בשייטת ואחר כך כשהתחיל עם צניחה חופשית וצלילות. הוא תמיד חיפש אתגרים פיזיים ותמיד היתה לי תחושה שהוא בסכנה. דווקא נושא האופניים לא כל כך הטריד אותי. הוא היה האדם הכי זהיר בעולם, ממש מר זהירות. כשהיתה תאונה שבה צוללן טבע בחור הכחול צלצלתי אליו בהיסטריה, ואמרתי לו: 'אמרת שלצלול זה לא מסוכן ותראה מה קרה', והוא ענה: 'אמא, אם הוא היה צולל לפי הכללים זה לא היה קורה'. אבל לצערי זה לא היה נכון לגביו. הוא עשה את כל מה שהיה תלוי בו ועדיין קרה מה שקרה".

הבן שניאור. "אני לא מדברת עליו בלשון עבר, לא יכולה. הוא איתנו תמיד. זה נשמע כמו אמירה טיפשית, אבל כך אנחנו מרגישים" צילום: עמית שעל

יש בך יצר נקמה כלפי הנהג הדורס?

"אם היו משחררים אותו אולי הייתי עולה על בריקדות, אבל זה לא המצב. הוא נידון ל־12 שנות מאסר כי הוא היה גם מסומם, גם שיכור, גם בלי רישיון נהיגה וגם נהג במהירות מופרזת. אין בי צורך לנקום, אין בזה טעם, את שניאור זה לא יחזיר לי. מה שעוזר לנו זו התחושה שאנחנו ממשיכים בדברים שחשובים לו. בין היתר הקמנו פרויקט רכיבה בטוחה, ששמו 'שים לב לרוכב' (ראו מסגרת). אני רוצה למנוע את התאונה הבאה.

"בכל שישי כשאני נוסעת ורואה רוכבי אופניים - אני כמעט מקבלת שיתוק. אני נוסעת נורא לאט, זה מפחיד אותי. אבל ברגע שנהגים יהיו יותר ערניים לרוכבים יש סיכוי שהסכנה תפחת".

אחרי התאונה המשכת לעבוד בקרן לירושלים. החזרה לעבודה עזרה לך להתמודד?

"חזרתי לעבוד בתוך חודשיים, אבל באופן חלקי. היה לי קשה מאוד. טיפול בניירת היה החלק הקל. הקושי היה במה שקודם היה לחם חוקי, קשרים עם אנשים. היו פרויקטים שרציתי לקדם אבל קשרים שפיתחתי עם חברים פשוט התנתקו. לא יכולתי יותר. לא יכולתי לדבר עם חברים על שום דבר שלא קשור לשניאור, או קשור למשהו ששניאור לא הכיר. היה לי קשה לשדר עסקים כרגיל וזאת אחת הסיבות שגם עזבתי את התפקיד. שנה לאחר מכן עברתי ניתוח לב קשה מאוד, החלפת שסתום, וזה הכביד עליי מאוד פיזית. הרגשתי שאני לא יכולה יותר גם נפשית וגם פיזית ועזבתי הכל בבת אחת, לא יכולתי יותר. פרשתי מתפקיד נשיאת הקרן לירושלים וגם מדירקטוריון טבע. אני עדיין חברה בהנהלת הקרן ומגיעה לפגישות כדי לקדם פרויקטים בעיר".

בשנים האחרונות הקמתם כמה פרויקטים לזכר שניאור.

"חוץ מפרויקט 'שים לב לרוכב' הקמנו מרכז על שמו בפארק הירקון בתל אביב עבור עמותת אתגרים, שמקדמת ילדים ובוגרים בעלי מוגבלות באמצעות ספורט אתגרי. העמותה נותנת להם כוחות בכך שהיא גורמת להם לעשות דברים שהם לא חשבו שהם מסוגלים. בחרנו להקים מרכז על שם שניאור לעמותה הזאת דווקא כי הוא תמיד אתגר את עצמו, דרש גם מעצמו וגם מאחרים את הבלתי אפשרי".

זה מנחם?

"אין משהו שמנחם. אבל זה עוזר להמשיך את החיים".

"לא יכולה לחשוב אחרת"

בנה הצעיר של חשין, יואל (43), בחר גם הוא לקדם אג'נדה חברתית באמצעות הקרן החברתית 2B Community, מה שמעורר באמו גאווה והתפעלות לא מוסתרות. "אני כל כך גאה ביואל שבחר להקים קרן חברתית, זה אחד הדברים היפים והמספקים מבחינתי. רק הבוקר סיפר לי בהתרגשות על השקעה מתוכננת בחברת אופנה co.co ששיעור מסוים מהרווח שלה הולך להעצמה נשית. הוא הקים את הקרן מיד כשהתחיל את הפעילות העסקית שלו (עם הקרן 2B Angels) ולדעתי המחשבה החברתית תופסת אצלו יותר מהמחשבה העסקית. זה דבר שתמיד היה קיים בבית כי אני עסקתי בדברים חברתיים, ומישה מהצד המשפטי שלהם, והוא ממשיך את מה שהוא ראה.

הבן הצעיר יואל חשין. "אני כל כך גאה בו שהקים קרן חברתית" צילום: ענר גרין

"כשיואל התחתן לפני שנתיים־שלוש, גם את זה הוא הפך לחברתי. הוא החליט להתחתן ליד בית השאנטי בנגב והציע שנקים שם גינה לחתונה שתוכל להישאר לאחר מכן, וכך באמת עשינו. השקענו בגינה הזאת ("גן שניאור" ד.ב.נ) הרבה אהבה מאמצים וכסף, יצא יפה מאוד, והיא נשארה לשימוש בית השאנטי".

די ההפך מהחתונה של אלעד תשובה, שלכבודה בנו קומפלקס ענק ביער בן שמן, שפכו מיליונים, ואז פרקו אותו.

"כששמעתי על זה חשבתי באמת איזה דבר נורא זה והייתי מאושרת שאין חלקי עמהם. אני עוסקת 40 שנה בנושאים חברתיים, בכסף למטרות חברתיות, ואם כבר עושים דבר כזה צריך לחשוב איך לנצל אותו אחר כך לטובת אנשים שאין להם אפשרות להקים דבר דומה, למשהו בר־קיימא. אולי לא כל אחד חייב לחשוב ככה, אבל אני לא יכולה לחשוב אחרת".

מה דעתך על הסכם תמלוגי הגז?

"זו שערורייה שלא עשו עם זה משהו לטובת מדינת ישראל וצריך לפתור את זה. אומרים שלא נכון לתקן לאחור, אבל אם טעית ודאי אפשר לשנות. מותר להגיד פוס, טעינו, חוזרים לאחור, זה לא אסון. קורה בעסקים ובחיים שאתה מגלה שטעית וחוזר אחורה".

אילו עוד נושאים שעל סדר היום הציבורי מעסיקים אותך?

"דו־קיום וסובלנות. בלי זה אי־אפשר יהיה לחיות כאן, ודאי במקום כמו ירושלים, שהאוכלוסייה בה מעורבת באופן פיזי. בהדסה רואים רופאים, אחים ופציינטים יהודים ופלסטינים, אחד בתוך השני. חייב להיות כאן כבוד הדדי".

אז בהיבט המדיני את ודאי מתוסכלת מאוד.

"המצב מחורבן. כשאתה נולד בירושלים אתה לא יכול לחיות ולהעמיד פנים שהאחר לא קיים. אנחנו, הישראלים, חייבים לראות את המציאות כפי שהיא ולא לחלום חלומות לא מציאותיים על ארץ אבותינו שקיבלנו בירושה. ביום ירושלים הכנסת מתכנסת בירושלים, במגדל דוד, ומצהירים הצהרות. אבל איפה הם ביומיום? בחלוקת הכספים? במחשבה הכוללת? יש מקומות בירושלים שרגל ישראלי לא דרכה שם והזבל לא נוקה בו 50 שנה".

ניר ברקת ממלא בהצלחה את תפקידו?

"הוא איש פוליטי שאני מתנגדת לתפיסותיו, אבל הוא מסור לתפקיד ומשתדל. את מה שהוא עושה הוא עושה בסדר. הוא מצליח לעשות כמה דברים נחמדים, אירועים שמושכים לכאן תל־אביבים, אבל הוא לא יכול יותר מזה. ירושלים תהיה בירת ישראל רק כשתענה לצרכים של כל תושביה. אז היא תהפוך למרכז אמיתי. היום במידה מסוימת היא בירה מלאכותית. הממשלה לא יושבת שם באמת, מתכנסים בראשון לישיבה ואחר כך כל אחד בורח למשרד התל־אביבי שלו".

ההתנתקות וירי הטילים על ישראל לא גרמו לך להתפכח מקצת מרעיונות השמאל?

"ההתנתקות נעשתה בסגנון של אריק שרון, כוחני ולא מתוך מחשבה מעמיקה, אולי מתוך רצון לחפות על בעיות אישיות שלו. הוא קידם את הנושא בלי לחשוב עד הסוף. אבל אם נהיה מדינה אחת נהפוך למיעוט שבמיעוט בתוך תקופה מאוד קצרה".

שימו לב לרוכב

למנוע את התאונה הבאה

קמפיין "שים לב לרוכב" נועד להעלות את מודעותם של נהגים לרוכבי האופניים בכבישים כדי למנוע תאונות נוספות. במסגרת הקמפיין נפרסו שלטי חוצות ברחבי הארץ, חולקו מדבקות צהובות עם לוגו הקמפיין לעשרות אלפי נהגים, ושודרו תשדירים וחסויות בערוצי הטלוויזיה, הרדיו והמדיה החברתית. בהמשך תשולב הפעילות בפעילותה של עמותת "אור ירוק", ורוכבי אופניים מתנדבים יעבירו בבתי הספר מערכי שיעור ייחודיים לנושא זה.

"רוכבי האופניים נמצאים בשולי הכביש באופן חוקי, מטרתנו היא להסב את תשומת לבם של הנהגים שיהיו ערניים לנוכחותם של הרוכבים ושיקבלו את השותפות שבשימוש בכביש", אומר עדו מזורסקי, יו"ר מסע האופניים "בשביל השאנטי" ומיוזמי הקמפיין. "בניגוד לנהגים שמוגנים במידה מסוימת על ידי כלי הרכב שלהם, רוכבי האופניים חשופים לפגיעות שבאופן אוטומטי הופכות להרסניות".

הקמפיין יגיע לשיאו ב־24 באוקטובר במסע האופניים השנתי של בית השאנטי בנגב. "זה יהיה מסע לא קל, אבל כיף לא נורמלי", אומרת חשין. "הילדים של שניאור כולם ישתתפו בו. הגדולה שלו בכלל ספורטאית, מתאמנת כל הזמן, משוגעת אחרי אביה ומאוד דומה לו בתחומי העניין. 'שים לב לרוכב' בטוח היה מדבר אל לבו של שניאור, וכשאנחנו עושים דברים ברוחו זה נותן תחושת סיפוק".