"אני שואל את עצמי שוב ושוב מה באפט היה עושה במקומי"

הפרסונה שמציג גיא שפיר (Spier) מורכבת, אפילו מבלבלת. "אני מבטיח לכם שאם תלמדו ולו רק חלק מהשיעורים בספר זה לא תוכלו שלא להתעשר, אולי אפילו עד כדי עושר מופלג", הוא מבטיח לקוראים ב"חינוכו של משקיע", ומתאר את מסע החניכה שעבר כמשקיע. זה לא ספר עצות, אלא טקסט עתיר תובנות על גבול הרוחניקיות, כגון "השקעות הן הרבה יותר מכסף, ואני מקווה שככל שעושרכם יגדל תבינו גם אתם שרוב הזמן הכסף לא ממש רלוונטי, ושהדבר שתרצו לעשות יותר מכל עם רוב הכסף שצברתם הוא להחזיר אותו לחברה", או "המסע הפנימי הוא המסע שיהפוך אותנו לגרסה הטובה ביותר האפשרית של עצמנו, והוא נראה לי כמו הדרך האמיתית היחידה בחיים. הוא כרוך בשאלות כמו: למה נועד העושר שלי? מה מעניק משמעות לחיי? ואיך אני יכול להשתמש בכישרונות שהתברכתי בהם כדי לעזור לאחרים?". "התודעה שלנו", מכריז שפיר, "משנה את המציאות", ובין לבין גם משווה את עצמו להמלט ומצטט את המינגוויי.

אבל יש לשפיר גם שורה תחתונה דרמטית, בדמות תשואה של 426% שרשמה קרן ההשקעות שלו, Aquamarine, מאז הקמתה בספטמבר 1997. לפי "הוול סטריט ג'ורנל", הקרן, שמנהלת כ־180 מיליון דולר (זעירה בקנה מידה אמריקאי), הכתה את מדד S&P 500 ב־4.9% בממוצע בשנה. עם זאת, דווקא ב־12 החודשים האחרונים היא רשמה הפסד של 6.6%. התשואות שהציג, לצד הרהיטות הנחרצת שלו, הפכו את שפיר לפרשן מוכר בכלי תקשורת מרכזיים כמו בלומברג, "פורבס" וערוץ CNBC. הספר שלו, שיצא באנגלית כבר ב־2014, משך את תשומת הלב של המשקיעים. "שפיר הוא אדם ששווה להקשיב לו", הכריז "הוול סטריט ג'ורנל", וב"פורבס" הוגדר "חינוכו של משקיע" "ספר ההשקעות המעניין של השנה". הכתב פיל דמות (DeMuth) אפילו השווה בינו ל"וידויים", של הפילוסוף והקדוש הנוצרי אוגוסטינו מלפני כ־1,600 שנה. "חשיבות הספר נעוצה בכך שהוא מציג את השקעות הערך כדיסציפלינה סגפנית", כתב דמות, "השקעה, במקום להיות מסע שאינו יודע שובע להשגת כסף, אהבה, יוקרה, כוח ורכוש (מגרש משחקים של חסכי ילדות), היא בעצם מסע רוחני".

במילים אחרות, שפיר בונה את עצמו כגורו־השקעות. או לפחות מיני־גורו־השקעות, כדי לא להתחרות במאור הגדול שלו, גורו־ההשקעות שמרחף מעל כולם, וורן באפט. הוא מדבר עליו בהערצה, וארוחת צהריים אחת, שחלק עם באפט לפני שבע שנים, היא מהאירועים המכוננים בחייו.

מולקולות האוויר סביב באפט זזות אחרת

"יש לארוחה הזאת אפקט מתמשך", אומר שפיר ל"מוסף כלכליסט", בריאיון לרגל יציאת ספרו בעברית (בהוצאת כנרת זמורה ביתן). "אני לא יכול לספור כמה אנשים פגשתי פשוט כי הם רצו לפגוש את האיש שאכל צהריים עם באפט. אנשים שחושבים שיש לך מערכת יחסים אחת מעניינת רוצים קשר איתך, והרבה מהם עשירים, בעלי כוח ומעניינים".

לכן שילמת על הארוחה 217 אלף דולר?

"הוצאתי על הארוחה מה שאחרים מוציאים על פרארי, והרבה פחות ממה שמוציאים על מטוס פרטי או בית. אין לי ספק שהערך של הארוחה גבוה בהרבה מדברים אחרים שיכולתי לקנות בסכום הזה, כך שאם יש לך מזל ויש לך כזה סכום, זה שווה את זה".

באיזה אופן?

"זה לא משהו ספציפי שבאפט אמר לי, אלא מה שלמדתי על עצמי כשדיברתי איתו. אנשים שונים מניעים את מולקולות האוויר סביבם בצורה שונה. עד הרגע שפגשתי אותו באמת רציתי להאמין שאני חכם כמוהו. כל חוויות החיים שלי הובילו אותי להאמין שאני בחור חכם מאוד. אבל מהרגע שפגשתי אותו היה לי ברור שאני לא חכם כמותו. היה קשה להבין את זה, אבל גם היתה בזה הקלה, אמרתי לעצמי: אפילו אל תנסה. זה שחרר אצלי אנרגיה להתעסק בדברים אחרים".

שפיר. "זה לא משהו ספציפי שבאפט אמר לי, אלא מה שלמדתי על עצמי כשדיברתי איתו. אנשים שונים מניעים את מולקולות האוויר סביבם בצורה שונה"

מעבר לכך, הוא אומר, "ראיתי קצת איך באפט רואה את העולם, ויש לזה ערך בל יתואר. יש מעט מאוד אנשים ששולטים על רוב המשאבים. הם מבינים ורואים את העולם אחרת מאיתנו, ולהבין איך הם חושבים ואיך העולם נראה בעיניהם - יש לזה המון ערך. פשוט לבלות זמן במחיצת האנשים האלה ילמד אותך לפעול בצורה יותר מצליחנית. ככה אני חושב".

ארוחות באפט נולדו בשנת 2000 ונהפכו למסורת. בכל שנה "האורקל מאומהה" מעמיד למכירה פומבית ארוחה איתו, כשהכסף מועבר לתרומה. בשנים הראשונות שילמו על הארוחה עשרות אלפי דולרים, אבל ב־2005 היא כבר נקנתה ב־250 אלף דולר; שפיר וחברו, גורו־ההשקעות מוניש פבראי, כבר שילמו תמורתה יחד 650 אלף דולר. שנה אחר כך נמכרה הארוחה ב־2 מיליון דולר, וב־2012 נקבע השיא - 3.5 מיליון.

הארוחה של שפיר עם באפט נמשכה כשלוש שעות וחצי, בסטייק האוס היוקרתי סמית אנד וולנסקי במנהטן ("הזמנתי מה שהוא הזמין: טי־בון מדיום רר עם תפוחי אדמה ודיאט קולה"). היא אמנם התקיימה לפני שבע שנים, אבל כשהוא מדבר עליה שפיר נרגש כאילו היתה אתמול. "לפני הפגישה הייתי כל כך לחוץ שהצטננתי", הוא נזכר, "פחדתי שהוא לא יחבב אותי. אבל כשהתחלתי לדבר איתו הוא הסתכל עליי ואמר: 'בבקשה אל תקרא לי באפט, קרא לי וורן'". כדי לשבור את הקרח, שפיר ופבראי צירפו לארוחה את נשותיהם ואת בנותיו של פבראי (ילדיו של שפיר היו צעירים מדי).

"אנשים רצו לשלם לי כדי להצטרף, מישהו הציע 100 אלף דולר על כיסא בארוחה. מוניש היה חכם, הוא אמר, לא, זה רק למשפחות. הוא הבין שאם נגיע כאנשי עסקים באפט יהיה מרוחק, אבל אם נהפוך את זה לאירוע משפחתי הוא יהיה הרבה יותר נינוח. וזה עבד. הוא היה שמח ורגוע, הביא מתנות לילדות וסיפר להן שהוא לא אוכל היום שום דבר שהוא לא אכל בגיל 5".

"עד היום אני לא מבינה למה הוא לקח אותי ולא מישהו שיוכל להפיק מזה יותר, אני לא מבינה כלום בהשקעות", נזכרת לורי, אשתו של שפיר, שנכנסת לחדר בעת השיחה, "אבל היה מצוין והאוכל היה מעולה".

מטה גולדמן זאקס בניו יורק. "וול סטריט עובדת כשר אבל מסריח. לא ממש שקר, יותר כמו להחזיק עלה תאנה קטן שמסתיר את השקר" צילום: בלומברג

האפקט המתמשך של הארוחה לא מסתכם בשם שיצא לשפיר כ"זה שאכל צהריים עם באפט", ושמושך אנשי עסקים וקהל שומעים, אלא בכך שמאז הוא מסתובב עם באפט בתוך הראש. "כחלק מהניסיון הנואש להבין איך לחיות חיים דומים לאלה שלו התחלתי לשאול את עצמי שוב ושוב שאלה אחת פשוטה: 'מה וורן היה עושה אילו היה במקומי?'", הוא כותב. "חיקוי הוא אחת היכולות החשובות להתקדמותם של בני האדם. די אם נחשוב על האופן שבו ילדים לומדים מהוריהם. לאור העובדה שמדובר באינסטינקט אנושי טבעי, חשוב לבחור בקפידה את מודל החיקוי. הוא לא חייב להיות אדם חי. כפי שהסביר צ'רלי מאנגר (סגנו של באפט), זה עובד גם אם אנו מתיידדים עם המתים שהגו את הרעיונות הנכונים".

להיות משקיע ערך זה כמו לחיות על פי ההלכה היהודית

המפגש עם באפט הוא אחד השיאים בספרו של שפיר, ביוגרפיית חניכה שמתחילה מימיו כסטודנט שחצן בתוכנית היוקרתית למינהל עסקים בהרווארד, דרך עבודתו כסגן נשיא בבנק ההשקעות המפוקפק ד"ה בלייר ועד התפכחותו מעולם תאוות הבצע והשחיתות והיהפכותו למה שמכונה "משקיע ערך" מבית מדרשו של באפט. השקעות ערך הן אסטרטגיית השקעה לטווח ארוך שנחשבת אינטליגנטית והוגנת, שמתייחסת למניה כאל חלק בחברה ולא רק כמקור רווח זמני, בוחנת אותה לעומק ומעריכה באופן מושכל - המבוסס על תוכן ולא רק על חישובים מתמטיים וכו' -

את הסיכויים שלה לעלות באופן משמעותי. והאסטרטגיה הזאת, מבחינת שפיר, היא עניין יהודי למדי.

הריאיון עם שפיר (49), תושב ציריך, מתקיים באנגלית משולבת עברית, בעודו שוהה בבית הנופש של הוריו בדרום צרפת (הם חיים בלונדון). הוא בן לישראלים לשעבר, שגדל באיראן, בדרום אפריקה, באנגליה ובתל אביב. כמו לישראלים רבים שחיו פה רק כמה שנים, גם לו יש משיכה רומנטית לישראליות וליהדות. "הספר נכתב לקהל אמריקאי, אם הייתי כותב אותו לקהל ישראלי זה היה אחרת", הוא אומר. "במקומות מסוימים בספר אני כותב על דברים שמגיעים מ'חוכמה עתיקה', והכוונה היא לפרקי אבות ותלמוד. לאמריקאים אי אפשר לכתוב את זה.

"יש רעיונות שלא נכנסו לספר, למשל הרעיון של כשרות. אני לא מאמין שלאלוהים אכפת אם אני אוכל חזיר, אז מה ההסבר לכשרות? אחד ההסברים הטובים הוא שזו דרך לאמן את המוסריות שלנו. אם אנחנו יכולים לעשות בחירות מחושבות לגבי מה אנחנו אוכלים יהיה לנו קל יותר לא להפר חוקים אחרים, ואני חושב שבמובנים רבים להיות משקיע ערך זה לתרגל את אותו סוג של משמעת על עצמנו. יש לנו סט של חוקים שאנחנו יודעים שטוב לחיות לפיהם, אבל קשה ליישם אותם באופן טכני. כך שיש הקבלה ברורה בין חיים על פי ההלכה ללהיות משקיע ערך - בהלכה אין נכון ולא נכון אלא דרך טובה יותר וטובה פחות. ככה זה גם בהשקעות: תמיד יש דרך טובה יותר לעשות דברים. זה אותו סוג אנרגיה ומשמעת שאנחנו זקוקים להן כדי לדחוף את עצמנו למסלול טוב יותר, אותו תרגול כמו זה הנדרש כשאתה לומד תלמוד.

"הכנסתי קצת מהרעיונות האלה לתרגום לעברית ונתתי לאבא שלי לקרוא, אבל הוא אמר לי 'גיא, לאף אחד לא אכפת מהרעיונות היהודיים המזוינים שלך. רוב האנשים בישראל אפילו לא מכירים את הרעיונות האלה, עזוב אותך מזה'".

עם כל הרעיונות האלה, איך בכלל הגעת לתחום לא רוחני כמו השקעות?

"האמת שחשבתי לעשות דוקטורט. התקבלתי לדוקטורט בכלכלה בהרווארד. אין לי מושג למה לא עשיתי את זה. מה שכן, מצאתי נישה בעולם העסקים שמתאימה למישהו כמוני, שאוהב לחשוב ולפעול מעט. בהשקעות ערך הדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות רוב הזמן הוא פשוט שום דבר, אתה עושה כסף כשאתה מחכה, לא כשאתה קונה או מוכר. צריך להיות רחב אופקים, לקרוא על פסיכולוגיה, על תעשיות שונות, לראות את מה שאי אפשר ללמוד מקריאת עיתונים".

הטינופת של וול סטריט, מהזמנת הזונות עד ההתעללות בזקנות

לא תמיד היה שפיר משקיע מעמיק. בתחילת דרכו הפיננסית הוא בכלל העריץ את גורדון גקו, גיבור הסרט "וול סטריט" שדוגל בתאוות בצע. ואכן, הקריירה של שפיר החלה במקום הנמוך ביותר בוול סטריט, ד"ה בלייר - חברה שבשנת 2000 (אחרי ששפיר עזב) הוגש נגד אגף הברוקרים שלה כתב אישום של 173 סעיפים, שבסופו הודו ארבעה מנהלים בכירים בהונאה ובקשירת קשר להרצת מניות ושילמו 21 מיליון דולר פיצוי ללקוחות.

על העסקאות המפוקפקות בחברה ניצחו הברוקרים, ואת הקומה שבה ישבו שפיר מכנה "ים סוער של טסטוסטרון". "זונות היו עולות באופן קבוע למשרדים שלהם", הוא נזכר. "צוות הבנקאים המצומצם שלנו היה הפנים המכובדות של החברה, ואילו הברוקרים מכרו את העסקאות המפוקפקות הללו למשקיעים יחידים נטולי תחכום. לפעמים הייתי הולך איתם לשתות אחרי העבודה, והם היו מספרים איך הם התקשרו לאשה זקנה שאין לה הרבה כסף ולחצו עליה לקנות איזו מניה שהם מכרו, בעוד חבורה של אנשים במשרד צוחקת עליה. לא יודע אם זה חוקי, אבל זו בטח לא התנהגות נחמדה במיוחד - והם היו מספרים את זה בגאווה".

ומה היה התפקיד שלך שם?

"אנחנו היינו בונים עסקאות, והברוקרים היו מוכרים אותן. הממונים עליי היו מבקשים ממני לשקר להם כדי לראות כמה טוב אני יכול לשקר אחר כך לברוקרים. הייתי אמור בעצם להגיד שמשהו זבלי הוא מעולה רק כדי שהם יוכלו להגיד את זה אחר כך לזקנה בטלפון. זה קרה לי המון פעמים. עשיתי את זה, אבל קרה לי שצחקתי. עשיתי עבודה כל כך גרועה שבסוף לא נתנו לי לדבר בפני הברוקרים. אני חושב שהם היו מתוסכלים, הם שאלו את עצמם 'למה הבחור הזה כל כך טיפש? כל מה שהוא צריך זה לשקר באופן משכנע, שנוכל לעשות יותר כסף'".

לטענתך, כך קורה גם בחברות יוקרתיות יותר.

"כן, כך וול סטריט עובדת. אני אתן לך דוגמה עכשווית: ידוע שגולדמן זאקס עשתה עסקאות עם ממשלת יוון כדי שהמדינה תיראה כאילו היא יכולה להיכנס לגוש היורו, אף שהיה לה גירעון גדול מכדי להיכנס לגוש. זו פשוט דוגמה מורכבת יותר של אותו דבר. זה כשר, אבל זה מסריח - וזה חלק מהעבודה של בנקי ההשקעות. זה לא ממש שקר, זה יותר כמו להחזיק עלה תאנה קטן שמסתיר את השקר".

גם על בתי הספר למינהל עסקים הוא מרבה למתוח ביקורת. "תראי, אני לוקח אחריות מלאה על הטעויות שעשיתי. אני לא מאשים אף אחד. אבל אני כן חושב שכולם מתרכזים בטכניקה. בהרווארד מלמדים אותך לפתור בעיות, אבל לא איך לקבל החלטות מוסריות בסביבה קשה. הלימודים שלי לא הכינו אותי למצבים כאלה בשום צורה. גם אני הלכתי ללמוד שם כדי לעשות כסף, אבל מישהו צריך להגיד לתלמידים: אנחנו יודעים שמה שאתם רוצים לעשות זה כסף, אבל אם לא תקחו בחשבון את הצרכים של החברה, אם לא תשחקו לפי הכללים, זה יכול להיות מאוד לא נעים בשבילכם".

בשבילו זה היה לא נעים. העבודה בד"ה בלייר הכתימה לו את הרזומה, והוא התקשה למצוא עבודה. כשהרגיש שהגיע למבוי סתום, אביו שמעון, בן רמות השבים שהקים חברה בתחום החומרים לחקלאות, הפקיד בידיו כמיליון דולר כדי שיתחיל להשקיע. ההון הראשון הניב תשואות טובות, משקיעים נוספים הצטרפו, וקרן אקוומרין נכנסה להיסטוריה.

גם את ההזדקקות לעזרת האב שפיר מתאר בספר בכנות. "אני מאוד מנסה בספר להציג את המגרעות שלי ולהראות את עצמי כפגיע. אני חושב שזה חשוב", הוא מסביר, "יש כל כך הרבה אנשים בעולם הפיננסים שחשוב להם להציג את עצמם כחשובים מאוד וידענים מאוד, ואני חושב שלציבור נמאס מהבולשיט הזה. למה שכולנו לא נהיה קצת יותר כנים לגבי המניעים שלנו והטעויות שלנו? למה שלא נציג צד קצת יותר עדין של עצמנו? אני חושב שחשוב שאנשי העסקים הישראלים יהיו קצת יותר כנים עם הציבור בישראל לגבי מי הם ואיך הם הגיעו לאן שהם הגיעו".

אתה מתכוון למישהו ספציפי?

"האמת שלא. יש אנשים כמו סטף ורטהיימר, שעשה דברים בשקט, ויש מי שעסוקים בדימוי. אנחנו זקוקים ליותר סטף ורטהיימרים ולפחות דונלד טראמפים".

קפיטליזם זה לא נעים, פשוט צריך לפעמים לשים לו גבול

התמונה, כמובן, מורכבת יותר מהחלוקה לטובים ורעים שאולי מצטיירת מהשיחה עם שפיר. רק לפני חודשיים פרסמתי ב"כלכליסט" כתבה שעסקה ב"צד האפל של וורן באפט", ותיארה איך במקביל לפילנתרופיה המשיך הגורו לעשות חלק גדול מההון שנתרם באמצעים קפיטליסטיים נצלניים טהורים, כאלה שמנצלים כל אופציה חוקית כדי להגדיל את השורה התחתונה.

"ברקשייר האתוויי היא חברה שקיימת כדי לעשות כסף לבעלי מניות", אומר שפיר. "דוגמה לזה היא ההערה שהוא התחרט עליה מאוד בזמנו, כשהציעו לו לקנות מניות של חברת טבק, באופן חוקי לגמרי, והוא אמר 'אני מת על סיגריות. אנשים מתמכרים ואז אתה יכול להעלות מחירים כמה שאתה רוצה'. אז נכון, יש מוטיבים של קפיטליזם שהרבה אנשים חושבים שהם לא נעימים, וכיוון שבאפט קפיטליסט את תמצאי אותם גם אצלו, וכמו כל אחד הוא רוצה לשלם כמה שפחות מסים, והוא יעשה כל דבר חוקי כדי לעשות את זה.

"השינוי הגדול אצלי היה שחשבתי שלהיות קפיטליסט זה להיות ממזר חמדן והעולם פשוט יסתדר בעצמו, כמו שטוען אדם סמית. באפט הראה לי שיש גבול למה שאתה יכול לעשות. אחד הגבולות האלה הוא לפעול במסגרת החוק. וגם במסגרת החוק אני חושב שיש דברים שהוא יבחר לא לעשות. אנחנו לא יכולים להשוות אותו לישו או לגנדי, אבל אם את משווה אותו לעשירים אחרים - למשל קרלוס סלים העשיר ממנו - אז האתיקה של באפט והגישה שלו לעבודה הרבה יותר טובות משל כל מיליארדר אחר בעולם או בהיסטוריה האמריקאית".

הספר שלך מלא עצות למשקיעים. איזו מהן הכי חשובה בעיניך?

"אם את מצליחה באופן זה או אחר בעסקים, את חייבת להתרכז בלהפוך את העולם למקום טוב יותר, אחרת את רק מבזבזת את חייך. להתרכז רק בהתעשרות כשאתה כבר עשיר זה רעיון טיפשי ושימוש לא נכון בזמן שלך. ומעבר לכך, אם אתה לא משתמש בקריירה העסקית שלך כדי ללמוד יותר על עצמך - אתה מבזבז את זמנך".

ואיך אתה מתכוון להפוך את העולם למקום טוב יותר?

"האמת היא שעוד לא מצאתי משהו שאני מחויב אליו לחלוטין. אשתי הקימה עמותה שתורמת ספרים לילדים במקסיקו. אני תומך בה ואני חושב שזה יהפוך למשהו גדול. עזרתי למכון ויצמן, להרווארד, הקמתי ארגון ליזמים בישראל, אבל אני לא חושב שעשיתי מספיק. אני מקווה להשתפר בזה בעתיד".