ג'וב החלומות
ענקיות טכנולוגיה בינלאומיות, תעשיות ביטחוניות מקומיות וטבע אחת. אלה הם עשרת מקומות העבודה שהסטודנטים הישראלים מתים לעבוד בהם, על פי סקר המעסיקים הנחשקים שנערך בידי כלכליסט והמכללה למינהל
5 תובנות שעולות מסקר המעסיקים הנחשקים
1. דיסוננס
זו היתה התחושה העיקרית שנרשמה במערכת "כלכליסט" כשקיבלנו את תוצאות הסקר שערכנו החודש יחד עם המכללה למינהל בקרב יותר מ־3,000 סטודנטים. רק לפני חודשיים, בתחילת אפריל, ערכנו סקר אחר בניסיון להבין את תזוזת הלוחות הטקטוניים של שוק העבודה. תמונת המצב שהצטיירה ממנו היתה מדאיגה: 36% מהנשאלים דיווחו שמעולם לא קיבלו תוספת שכר, שיעור שהיה גבוה עוד יותר בקרב בעלי תואר ראשון; 34% מבני 25–44 הביעו ספק אם יוכלו לשרוד במקצוע שלהם עד הפנסיה; 60% מהמשתתפים, בעיקר נשים, דיווחו ששכרם לא משקף את הכשרתם המקצועית.
המעסיקים הנחשקים ביותר בישראל - המוסף המלא
והנה, חודשיים אחר כך, דומה שהסטודנטים שהשתתפו בסקר הנוכחי אינם מודעים למציאות שתוארה בסקר הקודם - או לכל הפחות אינם מכירים בה. 56% אינם מרגישים חלק מ"הדור האבוד" שסיכוייו להתבסס כלכלית נמוכים. 62% מהם מאמינים שרמת החיים שלהם תהיה טובה לפחות כמו זו של הוריהם. 82% משוכנעים שיעבדו בתחום שאותו הם לומדים, ושיעור כמעט זהה מביע ביטחון ביכולתו להתפרנס מהתחום הזה, וסבור שבעוד עשר שנים הוא יעמוד בזכות עצמו, כלכלית. רוב הסטודנטים הללו (77%), אגב, לומדים לתואר ראשון - אותו תואר שיותר משליש מבוגריו מעולם לא פגשו העלאת שכר. רוב הסטודנטים הללו (57%) הם נשים; אותן נשים שמעידות על שכר לא הולם.
יותר מכל דבר אחר, התוצאות הסותרות האלה מעידות על היכולת האנושית לדבוק באופטימיות גם תחת שמים קודרים, על הנטייה לספר לעצמנו שבמקרה שלנו זה יהיה אחרת (וגם לקנות את הסיפור הזה). הנתונים האלה חיוניים כדי לפענח את המגמות והווקטורים שהולכים ומתהווים בקרב הדור הבא של האקדמאים הישראלים, אלה שיהוו את עמוד השדרה של שוק העבודה המקומי בעשורים הקרובים.
לצד תפיסת העתיד של האקדמאים הללו, חשובה לא פחות היתה הבדיקה היכן הם רוצים לעבוד. הניסיון להבין מיהם המעסיקים הנחשקים בישראל נבדל מהדירוג השגרתי של "המעסיקים הטובים ביותר" בכך שאינו מנסה למדוד את המעסיקים באמצעות הפרמטרים שנראים לנו, העיתונאים, כפרמטרים הראויים ביותר. במקום זאת הנחנו לסטודנטים עצמם לקבוע מה חשוב להם ומה מעניין אותם. באופן זה, בנינו מעין "מדד תדמית המותגים" שבוחן ישירות את השורה התחתונה - היינו, את האטרקטיביות של אותם מעסיקים בעיני מי שייכנסו בשעריהם בעוד רגע או שניים. כיוון שהתמונה המתקבלת תלויה בעובדים העתידיים עצמם, היא לבטח אמינה יותר - הן בתיאור המצב הנוכחי, ובייחוד בתיאור זרמי העומק שיעצבו את השוק גם הלאה.
3. כולם רוצים להיות חסמב"ה
הממצא המפתיע והמרתק ביותר היה, ללא כל ספק, האטרקטיביות של ענף הביטחון בעיני העובדים העתידיים. משרד הביטחון הוא המעסיק השלישי באטרקטיביות שלו, ואחריו בעשירייה הפותחת לא פחות משלוש חברות לאמצעי לחימה וציוד צבאי: רפאל (5), אלביט מערכות (7) והתעשייה האווירית (8). האטרקטיביות הזו נשענת, בראש ובראשונה, על ההזדמנויות המקצועיות. הסטודנטים שהשתתפו בסקר דירגו את העניין ואת ההגשמה העצמית כשניים משלושת הערכים החשובים להם ביותר במקום העבודה, ומערכת הביטחון ממצה את המקסימום משני הערכים הללו. החברות הביטחוניות נמצאות בקדמת הטכנולוגיה, ומציבות בפני עובדיהן אתגרים ייחודיים ויוצאי דופן. במשרד הביטחון העניין הוא יותר המיצוי של הכישורים האנושיים וההזדמנות להתמודד עם מערכות ענקיות כבר בגיל צעיר יחסית - יכולת השפעה שבארגונים אחרים בגודל כזה פשוט אינה נתונה בידיהם של צעירים.
לענף הביטחוני יש עוד קלף מנצח בשרוול: היציבות התעסוקתית, שמוצבת במקום הרביעי בסולם הערכים של הסטודנטים. למעט אלביט הציבורית, נהנים העובדים בארגונים הללו מתמיכתם של ועדי עובדים חזקים. החיבור בין היציבות הזו לאתגר המקצועי מייצר תדמית של "ג'יימס בונד פוגש את ההסתדרות הכללית", וזו, מתברר, מושכת מאוד את העובדים הצעירים.
4. אשליית המגזר הציבורי
השילוב בין עניין, יכולת השפעה ותדמית יציבה הוא זה שעומד גם מאחורי תופעה מרתקת נוספת: הדירוג הגבוה של הסקטור הממשלתי. מאחורי התעשייה הביטחונית בעשירייה הראשונה, ניצבים חברת החשמל (11), משרד החוץ (13) ומשרד החינוך (14) בעשירייה השנייה, ומיד אחריהם משרד הבריאות (21) והסוכנות היהודית (22). "למעט ארה"ב, אין בין המדינות המפותחות אפילו אחת שבה הסקטור הממשלתי נחשק כל כך כמו בישראל", אמר ל"כלכליסט" פרופ' יצחק הרפז, מומחה לשוק העבודה מאוניברסיטת חיפה.
אלא שכפי שמיקי פלד מתאר, התדמית היציבה היא בעיקר פיקציה: במגזר הציבורי, את מקום ההסכמים הקיבוציים הולך ותופס סוג מיוחד של חוזים אישיים - כאלו שהם אישיים רק לכאורה, אבל למעשה אחידים לגמרי, ומעבירים את הכוח להעניק העלאות שכר מהמעסיק הישיר לידי הממונה על השכר באוצר, שאין לו כל מגע עם העובד. השיעור הגדל והולך של חוזים אישיים מעקר את כוחם של ועדי העובדים בחלק מהמשרדים. וזה עוד החלק הטוב: במקומות רבים, השירותים הסוציאליים למשל, המדינה פשוט התפרקה מהשירות הציבורי, והחליפה אותו בעובדי קבלן.
5. לא רוצים להתלכלך בפיננסים
אם הניתוק של הסטודנטים מהנעשה בשוק הוא המסקנה המדכדכת של הסקר הזה, יש לו גם בשורה מעודדת, שכרוכה בעיקר במי שאינם מופיעים בו. רק לפני כמה שנים, עד פרוץ המשבר הפיננסי העולמי ב־2008, סומנו בנקאי ההשקעות כנסיכי היקום הכלכלי שעל פיהם יישק דבר. דור שלם של צעירים נשא את עיניו לחליפות המהוקצעות, לגישה העניינית ובעיקר למשכורות העתק שהורעפו על אלו, לא תמיד בצדק. מעודד לגלות, לפיכך, שהסטודנטים של היום מעדיפים להתעסק בעשייה אמיתית, ולא במשחקי שוק הון: הגופים הפיננסיים היחידים שמופיעים בדירוג הכללי הם בנק הפועלים (מקום 25) ובנק לאומי (30), ובשני המקרים מדובר בבנקאות מסורתית וסולידית. אפילו הסטודנטים לכלכלה, חשבונאות או מינהל עסקים מעדיפים להתרחק מבתי השקעות: אלטשולר שחם, הראשון מבין אלו שמופיע בדירוג שלהם, מגיע למקום ה־25. לשם השוואה, בסקר של Universum שנערך השנה בארה"ב דירגו הסטודנטים בתחומים הכלכליים שלושה בתי השקעות בין 20 המעסיקים המועדפים עליהם: ג'יי.פי מורגן (5), גולדמן זאקס (9) ומורגן סטנלי (16).
אגב, את צמרת הרשימה של הסטודנטים הישראלים במקצועות הללו מובילים דווקא הגופים הרגולטוריים: בנק ישראל (1), משרד האוצר (3), הבורסה (4) ומס הכנסה (7). אפשר רק לקוות שהדור שמחה בכיכרות של קיץ 2011 יידע עכשיו, עם סיום התואר, לעשות שימוש ראוי בכוח שיקבל במסדרונות האלה.
10 החברות הנחשקות ביותר לעבודה:
