"ההתעקשות לנהל הכל בעצם מחלישה הכל"

אסון השליטה

ברוקלין, 2014, מזגן ושריפה

מספר לספר התזה של ד"ר נאסים טאלב נבנתה. כל מה שהוא כתב עד עכשיו, הוא אומר, "היה רק משחק מקדים. עכשיו זו פסגת היצירה שלי". גם בעבודתיו הקודמות, ובראשם רב־המכר המשפיע "הברבור השחור", שהקנה לו מעמד של הוגה כלכלי מוביל, פרס טאלב תפיסת עולם מורכבת שחורגת בהרבה מתחומי הכלכלה ומעולם הפיננסים, שממנו בא ושאימץ אותו כמעט כנביא. אלא שהפעם הוא גיבש פילוסופיה שלמה שנוגעת ממש לכל תחום בחיים, מכלכלה, דרך פוליטיקה ועד להרגלי התזונה שלנו, ושואף לשנות באופן עמוק את האופן שבו בני אדם חושבים על עצמם וחיים בעולם.

בתמצית, רב־המכר האחרון של טאלב, "אנטי שביר", טוען כי בני האדם במאה ה־21 בנו לעצמם חיים של תיירים בטיול מאורגן בקפידה, ומנסים לסלק מהם לא רק אי־נוחות, אלא כל שמץ של אי־ודאות, של תנודתיות ואקראיות ולחצים חיצוניים. ודווקא המאמץ הזה גורם לנו להיות שבירים יותר, רגישים מאוד לזעזועים, ולא מאפשר לנו להפיק תועלת מאופייה הבלתי צפויה של המציאות.

טאלב. "סביר שטראומה תעזור לך יותר משהיא תפגע בך. בלי מלחמת האזרחים בלבנון הייתי אדם הרבה יותר חלש" צילום: בלומברג

"אנחנו הדור הראשון שיש לו שליטה מלאה על הסביבה, וזה לא טוב עבורנו", אומר טאלב בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט". "כאן באמריקה אתה יכול לחיות את כל חייך בלי לחוות חוסר נוחות. אנחנו שולטים בטמפרטורה, שתמיד מכוונת ל־20 מעלות. אנחנו לא הולכים לשום מקום ברגל, אלא נוסעים במכונית. אנחנו כבר לא צריכים לסחוב מים בכדים ממקום למקום. אין שום גורמי לחץ פיזיים. הכל מנוהל. פעם ילדים הלכו לשחק בטבע, היום הם חיים כמו בכלא - הכל מתוכנן עבורם, ואנחנו עוד חושבים שזה טוב. בעבר רצינו לתכנן את חיינו אבל לא היינו מסוגלים. עכשיו אנחנו מסוגלים, אבל זה מזיק. אנחנו הופכים את העולם לנוח מדי".

טאלב מזהה את המגמה בכל מקום, מסמן את ה"פרג'יליסטים" שהניסיון שלהם לנהל הכל הופך אותנו לשבירים - הרופא ש"מתערב יותר מדי ביכולתו הטבעית של הגוף להחלים ורושם תרופות עם תופעות לוואי חמורות", "האם שמלווה את בנה לכל מקום", איש הפיננסים ששב ומשתמש במודלים למדידת סיכון שכבר הרסו את מערכת הבנקאות, המומחה לתחזיות שמעודד לקיחת עוד סיכונים. בכל המאמצים האלה, הוא טוען, "אנחנו מחלישים את הבריאות שלנו, הכלכלה שלנו, את החיים הפוליטיים, את החינוך, כמעט את הכל, על ידי דיכוי האקראיות והתנודתיות".

לכן הוא סבור שעלינו להפוך את המגמה: להפסיק לנסות לכפות סדר על המציאות, להתחיל לקבל את העובדה שהעולם הוא בלתי צפוי - וללמוד איך להפיק תועלת דווקא מהאי־סדר. "אני רוצה לחיות חיים מאושרים בעולם שאינני מבין", הוא מנסח את המטרה ב"אנטי שביר" (שרואה כעת אור בעברית בהוצאת דביר). הוא מבקש מאיתנו "ללמוד לאהוב הרפתקה, סיכון ואי־ודאות", ומשתמש במשל על להבת נר לעומת שריפה: הרוח מכבה את הנר, אבל מלבה את השריפה. המסקנה ברורה: "טוב יותר להיות שריפה".

נפלאות הטראומה

לבנון, 1982, מרתף וספר

טאלב (54) הוא בן לאחת המשפחות הנוצריות היווניות־אורתודוקסיות הוותיקות והמשפיעות בלבנון (סבו, למשל, היה שר הפנים), אבל את שנות נעוריו העביר במרתף ביתו בכפר אמיון בצפון לבנון, מסתתר ממלחמת האזרחים העקובה מדם ששיסעה את המדינה. בחוץ רעמו פצצות ופגזים, בפנים שקע טאלב בקריאת ספרי מתמטיקה ופילוסופיה ובמחשבות על האקראיות שבהיסטוריה. אחר כך זה ייהפך למפעל חיים. אז זו היתה דרך לצמוח מתוך הטראומה.

הריסות חומס, סוריה. "הניסיון לנהל את המגוון במדינה הרס אותה. אם מנסים לייצב את המערכת יותר מדי היא מתפוצצת" צילום: רויטרס

"פסיכולוגים מדברים על הפרעה פוסט־טראומטית הרבה יותר משהם מדברים על צמיחה פוסט־טראומטית. אבל למעשה אתה צריך את שני הדברים, ואפילו סביר שטראומה תעזור לך יותר משהיא תפגע בך. למעשה, היעדר טראומה רע עבורך", הוא אומר. "מלחמת האזרחים בלבנון אז התקרבה למה שמתרחש בסוריה עכשיו, זה אכן היה טראומטי. ונחש מה? בלעדיה הייתי אדם הרבה יותר חלש. גדלתי באווירה של לחצים מאוד מאוד גדולים, במיוחד לנוכח העובדה שהגעתי מרקע של חיים מאוד מרופדים.

"אני חושב שזה הכריח אותי להילחם עבור עצמי, גם כשהגעתי לניו יורק. ואני יכול להעיד שהרבה מהלבנונים הרוויחו מהלחצים שחוו. אני חושב שגם היהודים הם מקרה דומה. אתה עולה למקום גבוה יותר מזה שהיית בו קודם. מובן שאני לא חושב שהאירועים האלה רצויים: מלחמת האזרחים בלבנון היתה דבר אומלל. אבל היום יש מספר יוצא דופן של לבנונים עשירים. כמעט כל מי שעזב את לבנון מבני הדור שלי נלחם והצליח. אם האירועים האלה לא היו מתרחשים, היינו יושבים עכשיו על החוף. הרבה מבני גילי הלכו לפיננסים, כי שם הכסף הקל, אבל גם בתחומים אחרים הם הצליחו מאוד. ועכשיו הילדים שלהם עצלנים. הכל מוכן, הכל קל, אין שום הרפתקה".

סכנת היציבות המדומה

וול סטריט, 1987, הפתעה ורווח

נאסים טאלב היה סוחר אופציות צעיר בוול סטריט עם אסטרטגיית השקעות מוכוונת אירועים בלתי צפויים, כזאת שמבוססת על פוזיציה שבשגרה גוררת הרבה הפסדים קטנים, ובמשבר מניבה רווחי עתק. ביום שני השחור - שבו, באוקטובר 1987, צנח מדד הדאו ג'ונס ב־%22 - האסטרטגיה הזאת הפכה אותו לאיש עשיר מאוד. בהמשך הוא דילג בין בנקי השקעות, קרנות גידור ומוסדות אקדמיים (כולל דוקטורט מאוניברסיטת פריז), ואחרי עוד 20 שנה פרסם ספר שטען כי את ההתקדמות ההיסטוריה האנושית מכתיבים "ברבורים שחורים": "אירועים גדולים, חריגים ובלתי צפויים בעלי השלכות כבירות". שנה אחרי יציאת הספר התחולל משבר פיננסי כלל־עולמי, שהמחיש היטב את הטענה של טאלב (והפך אותו לעשיר עוד יותר, בזכות אותה אסטרטגיה). "הברבור השחור" היה למושג מפתח, הספר לרב־מכר, וטאלב נהפך לאחד האינטלקטואלים המובילים והמשפיעים בעולם, שמנצל כל במה אפשרית כדי לשפוך אש וגופרית על כלכלנים, פיננסיירים, פוליטיקאים, אקדמאים ועיתונאים.

פיקטי. "יש הרבה חורים בטיעון שלו, אבל הוא מצליח כי הוא מקדם את מסר הטינה" צילום: רויטרס

כשטאלב מנסה להסביר לי, בשיחת סקייפ, מה זה שביר, הוא מניף מול מצלמת המחשב שלו את כוס הקפה שבה הוא מחזיק: "אם תהיה עכשיו רעידת אדמה, האם כוס הקפה תרוויח מכך? לא. מה ששביר לא אוהב תנודתיות". אבל מה זה להיות ההפך משביר? טאלב לא מדבר על עמידות, על יכולת לשרוד אירועים קיצוניים. הוא מבקש ללכת צעד אחד הלאה. עבורו, האתגר הוא למצוא דרך להרוויח מתנודתיות, מאקראיות ומאי־סדר; קשה שלא לראות כאן הדים לביוגרפיה של טאלב עצמו.

איך להתמודד עם עולם בלתי צפוי? טאלב חושב שאנחנו אולי לא יכולים לצפות אירועים קיצוניים, אבל אנחנו כן יכולים לנסות לנהל סיכונים, להימנע מלקפוא בקור או למות ממכת שמש. הטעות הגדולה שלנו, הוא מסביר, היא שבמקום לנהל סיכונים אנחנו מנסים להשתלט על האקראיות, למנוע את האירועים הבלתי צפויים: אנחנו מנסים לחיות במיזוג אוויר. לפי טאלב, זה מתכון לאסון. "את אותה תופעה אפשר לראות בשוק המניות. אנשים לא רוצים שיהיו תנודות בשוק, אבל למעשה תנודות הן לא דבר מזיק. מה שבאמת מזיק הוא לפשוט רגל. אבל בגלל הרצון להימנע מתנודות אנחנו יוצרים יציבות מדומה.

"כשכתבתי את 'הברבור השחור' הצגתי בפני אנשים את השאלה הבאה: יש שתי מדינות - לאחת היו בתקופה מסוימת 50 ממשלות, ולשתי האחרות היו ממשלה או שתיים. איזו מדינה יציבה יותר? כולם ענו 'המדינה שהיו לה ממשלה אחת או שתיים'. אלא שהמדינה שהיו לה 50 ממשלות היתה איטליה, ואילו המדינות שהיו להן ממשלה או שתיים הן סוריה וסעודיה".

אז, ב"הברבור השחור", 2007, הוא הזהיר כי סוריה וסעודיה נמצאות בסכנה של כאוס. "הסורים בבירור לא קראו את 'הברבור השחור' - בשאר אל־אסד הזמין אותי להרצות בארמון שלו בדיוק לפני פרוץ מלחמת האזרחים. מובן שלא נעניתי להזמנה. אחר כך סוריה התפוצצה. למה? כי אתה לא יכול ליצור יציבות מדומה.

"אני מכנה את הבעיה הזאת 'להתבלבל בין חתול למכונת כביסה'. אם אתה מתחזק מוצר הנדסי, למשל מכונת כביסה, כדי שיהיה יציב, אתה לא תגרום לו נזק. אבל אם אתה עושה את אותו הדבר לדברים אורגניים, למשל לגוף האדם, אתה מזיק להם. אם אתה לוקח ילד ומונע ממנו לחוות מגוון, הילד הזה ימות בשנייה שבה הוא ייחשף לחיידקים. וזה נכון לחיים הפוליטיים והכלכליים: אם אתה מנסה לייצב את המערכת יותר מדי, בסופו של דבר היא מתפוצצת. אם אתה מאפשר מגוון, היא מנקה את עצמה בכוחות עצמה. בכלכלה מגוונת, למשל, חברות קטנות פושטות רגל בזמן משברים ומוחלפות בחברות חזקות יותר. אם אין לך מגוון, בגלל השאיפה של הממשלה לשלוט במחזורי העסקים, במשק יש פירמות יותר ויותר חלשות ובמערכת מצטבר סיכון. זה אותו הדבר בכל תחום".

ואגב, הוא עדיין עומד מאחורי התחזית שלו מלפני שמונה שנים: "סעודיה היא הבאה בתור אחרי סוריה. לבנון, להבדיל, היא בלגן, אבל אנחנו יודעים איך לחיות בבלגן".

טאלב עם נואי, יו"ר פפסי. "היא בעצם אומרת לממשלה 'אני מעסיקה 600 אלף עובדים, ולכן אתם צריכים לתת לי רשת ביטחון'. זה הסיוט שלי" צילום: בלומברג

עידן ערי המדינה

חלב, אלפי שנים, עושר וסובלנות

"אנשים לא יודעים שבמשך 4,000 שנה, עד המאה ה־18, רמת החיים בעיר הסורית חלב היתה הגבוהה בעולם. גם בתחילת המאה ה־20 היא לא היתה שונה מבערי אירופה, למעט אולי לונדון. סוריה נהרסה באופן מזעזע בעקבות הניסיון של מפלגת הבעת' לנהל את המגוון, ובעקבות רעיון הלאומיות שאותו הצרפתים ייבאו עוד קודם לכן. ההשתייכות השבטית היא דבר מאוד טבעי, וכך גם עיר המדינה, שיש לה גבולות טבעיים. בלבנט היו בעיקר ערים ושבטים. אתה היית מחלב או מדמשק, זו היתה הקבוצה שלך. אנשים היו סובלניים מאוד. המודל של ערי מדינה כמו אלכסנדריה עבד יפה מאוד במשך מאות שנים. מדינת הלאום, לעומת זאת, היא רעיון חדש.

"ועכשיו ערי המדינה עומדות לחזור. יש לנו עדויות לכך, ואפשר להרגיש בזה. ברצלונה למשל היא עיר מדינה. האיחוד האירופי הוא ניסיון להקים מסגרת על־לאומית, שבפועל הביא לעלייתן מחדש של ערי מדינה כמו מרסיי או לונדון. גם ניו יורק היא עיר מדינה, ותסתכל על המדינה המצליחה ביותר בהיסטוריה, סינגפור. היא עיר".

גם בישראל מדברים על מדינת תל אביב.

"בבקשה. זו בעצם הסיבה לכך שיש מלחמות באזור שלנו: לא נועדנו למדינות. גם לעברים הקדומים היתה השתייכות שבטית, צור וצידון היו ערי מדינה. מדינת הלאום הגדולה בהיסטוריה הקדומה של האזור, מצרים, התפרקה. לכן אני חושב שהדרך להציל את האזור שלנו היא לתת למערכת לפתח באופן ספונטני ערי מדינה".

ממה נובע הכוח של ערי המדינה?

"מכך שהגודל שלהן גורם לאדמיניסטרציה לעבוד טוב יותר. יש בהן יותר חיוניות, וגם יותר הוגנות. התושבים שלהן אוהבים מסחר, ולא אוהבים מלחמה. ומסחר הוא דבר נקי מטבעו".

מסחר הוא דבר נקי?

"במדינות לאום יש תאגידים גדולים, ועבורי זה לא דבר נקי. להבדיל, יש סוג של ניקיון שבא עם מסחר. כתבתי פעם שאני סומך הרבה יותר על מישהו שרודף אחרי כסף מעל מישהו שרודף אחרי כבוד. אם תבחן את הדתות, תגלה שהקתולים אמנם מתעבים מסחר ואוהבים אדמות, אבל הפרוטסטנטים, היהודים והמוסלמים מכבדים מסחר. מוחמד היה סוחר, והאסלאם הוא בבסיסו חוק מסחרי. ולמה אני אומר שמסחר הוא נקי יותר? כי כשמדובר במסחר אין אפליה, וכי בסביבה כזאת השאיפה היא לשגשג, לא לנצח בוויכוח. מלחמת האזרחים בלבנון התחילה בעימות בין הנוצרים לפליטים הפלסטינים, שלא היה להם מה להפסיד. היום המצב יציב. למה? כי לכל הצדדים יש נדל"ן בביירות. לכולם יש אינטרסים מסחריים. זה לא כמו בסוריה, שבה כל הכוח מרוכז בידי אדם אחד. יש משהו בחיי המסחר שגורם לאנשים לאהוב עסקאות, שנותן להם יכולת לעמוד בקשר עם קהילות אחרות. לא הפוליטיקאים יהיו אלה שיעשו שלום במזרח התיכון, אלא המסחר".

ולכן ערי מדינה הן אנטי־שבירות?

"הטענה שלי היא שגודל גורם לשבירות. עוד בתנ"ך מסופר על מגדל בבל. ותן לי לתת לך דוגמה כלכלית: בבריטניה החריגה מהתקציב של פרויקטים שעלותם המשוערת 100 מיליון ליש"ט גדולה ב־30% מהחריגה בתקציב בפרויקטים שעולים 20 מיליון ליש"ט. זו אינדיקציה לכך שעיר המדינה היא הגודל האידאלי. תאגידים גדולים הם שבירים, מדינות גדולות הן שבירות, אבל יחידה בגודל של עיר עובדת יופי".

קשקשת פיקטי

רומא, 0, אי־שוויון ואי־קבלה

ב־2008 טאלב היה גיבור השעה. היום זהו פרופ' תומס פיקטי, שכבש את רשימות רבי־המכר ואת סדר היום העולמי עם ספרו "הון במאה ה־21", שבו הוא מתעד איך האי־שוויון בעולם המערבי חוזר במהירות לרמות שלא נראו מאז המאה ה־19. פיקטי תיאר את מחקריו בראיון נרחב ל"מוסף כלכליסט" לפני כחודש, שבו גם הציג את המלצתו: מס גלובלי על העושר. כלכלנים בעלי שם מרעיפים שבחים על עבודתו עתירת הנתונים של פיקטי, אבל טאלב מתייחס אליו בספקנות בוטה. "הצרפתי הזה", הוא קורא לו. "פיקטי הוא מתחזה אינטלקטואלי, כי המידע שלו לא מתאים למה שהוא אומר", מסביר טאלב. "זה ברנש מהצד השמאלי של המפה שרוצה לנשל את העשירים, ואז מוצא טיעון כלכלי כלשהו בדיעבד בעזרת כמות גדולה של נתונים. אני סטטיסטיקאי במקצועי, ובוול סטריט כשמישהו מקבץ יחד כל כך הרבה נתונים ומגיע אליך עם מסמך כל כך ארוך כדי להוכיח את הנקודה - אתה ישר דוחה אותו".

כהנמן. "לא רציונלי מצדנו לרצות נוחות כיום" צילום: אימג'בנק, Gettyimages

לגופו של עניין, הוא אומר, "כשאתה מסתכל על הנתונים כמו שצריך אתה רואה שב־50 השנה האחרונות חזינו בעליית הביורוקרטים הממשלתיים, מעמד של אנשים שחולבים את המערכת. תוסיף אליהם בנקאים, שגם הם סוג של ביורוקרטים ממשלתיים, ואליהם תוסיף מרצים באוניברסיטה, אנשים שלא יכולים לאבד את המשרה שלהם, כלומר שמסובסדים בידי הציבור. כשמחברים את כל אלה רואים שאלה אנשים שחיים בלי סיכון וברמת חיים גבוהה בהרבה מזו שבה חיים אנשים שהם יזמים, שמפעם לפעם עושים המון כסף". טאלב מציין כי התופעה בולטת במיוחד בצרפת, המדינה שבה גדל וחי פיקטי, שבה ממשלה גדולה וניידות חברתית נמוכה. "ככל שהממשלה גדולה יותר ככה יש לך מעמד רחב יותר של אנשים שרוצים להרוויח ממנה. כלומר, יש לך מעמד בינוני־גבוה שרוצה לדפוק את הסופר־עשירים".

אז זה מעמד הביניים הגבוה נגד העשירים?

"תסתכל בהיסטוריה של הקיסרות הרומית. העניים מאוד לא רצו לנשל את העשירים. הם לא נטרו להם טינה. הרי מי רוחש טינה? המעמד הבינוני־גבוה. אין מי שלא רוצה יותר כסף. אבל המעמד הנמוך? הם רוצים עוד בירה ועוד משחקים. אז הקיסר נתן להם לחם ושעשועים, וכולם היו שמחים. כך קרה שהקיסר נתמך בידי אוכלוסיית רומא, הפלבאים, ואילו את הסנאט גם הקיסר וגם המעמד הנמוך שנאו. כיום זה אותו מנגנון: הסופר־עשירים לא מפריעים לעניים. העניים מאוד רוצים עוד כסף, הם רוצים לשפר את רמת החיים שלהם, אבל לא אכפת להם אם הסופר־עשירים יישארו סופר עשירים או לא. זה ממש לא מעניין אותם. הפוליטיקה של הטינה היא במעמד הבינוני־גבוה".

זה גם המקרה של פיקטי?

"כשהוצאתי את 'הברבור השחור' כל הכלכלנים תקפו אותי. שמונה שנים אחרי, ועדיין לא נתקלתי בטיעון רציונלי אחד נגד העבודה שלי. במקרה של פיקטי זה בדיוק להפך: הרבה מאוד כלכלנים מקבלים בברכה את הרעיונות שלו. יש הרבה הרבה חורים בטיעון שלו, אבל עוברים לו על זה לסדר היום. הסיבה לכך היא שהוא מקדם את מסר הטינה, שזה תמיד רעיון טוב.

"אבל אני רוצה לגעת בנקודה עמוקה יותר. מה אתה עומד לעשות בנוגע לאי־שוויון? להטיל מס של 80% כדי לתקן אותו?  לדעתי מדובר בגניבה. אני חושב שהרבה יותר קל להכניס אלמנט של סיכון. האמירה צריכה להיות 'מותר לך להיות עשיר, אבל כדי להיות עשיר אתה צריך לקחת יותר סיכון מאחרים. אתה לא יכול להיות עשיר בלי לקחת סיכון'. זה הופך את העסק לשוויוני. בתקופה שלי כסוחר ראיתי סוחרים שהפכו להרבה יותר עשירים מסוחרים אחרים, ואתה לא נוטר להם טינה, אלא אומר: 'אוקיי, יש לו ביצים. הוא לוקח סיכונים שאני לא מוכן לקחת'. אין טינה אם אני יודע שהעשירים לקחו סיכונים.

"וזה מתקשר לנושא השבירות: אם אנשים מתעשרים באמצעות העברת השבירות למישהו אחר זה ראוי לגנאי. אם אנשים מתעשרים כי הם מנהלים חברה, זה ראוי לגנאי. אם אנשים מתעשרים על ידי לקיחת סיכונים - זה ראוי לכבוד. איך אומרים בעברית? 'לא תחמוד'. אם אתה לוקח את הסיכון שלך, זה עניינך. או שתתעשר או שתיהפך לעני.

ברצלונה, "עיר מדינה" כהגדרת טאלב. "יש בערי המדינה יותר חיוניות והוגנות, והגודל שלהן הוא האידאלי. מדינות גדולות הן שבירות" צילום: שאטרסטוק

"למעשה, אני רוצה שתיקח סיכונים, החברה שלנו יכולה לתפקד רק בעזרת לוקחי סיכונים. בוא נניח שמחר מישהו בישראל ממציא תרופה לאלצהיימר או תרופה לסרטן. מה יקרה לתוצר של ישראל? הוא יעלה. ומה יקרה לבן אדם שמצא את התרופה? הוא יתעשר. ומה יקרה לרמת האי־שוויון בישראל? היא תעלה. אבל כולם בישראל ייהפכו לעשירים יותר. התהליך שבו התוצר צומח כרוך במידה מסוימת של אי־שוויון. במקרה של האדם שמוצא תרופה לסרטן, אף אחד לא ינטור לו טינה על העושר שלו. מה שכן אכפת לנו הוא אי־שוויון שנובע מזה שאנשים דופקים אנשים אחרים בלי לקחת סיכונים. אם תנשל את האנשים האלה, זה יפשט את העניינים".

בעצם אתה מציע לא לנסות לפתור את האי־שוויון עצמו, אלא להתמודד עם הסיבות לכך שהוא מטריד אותנו.

"בדיוק. בכל פעם שניסינו להתמודד עם אי־שוויון קיבלנו ביורוקרטיות כמו ברית המועצות, שהשתמשו בכסף לצורכיהן, או ממשלה כמו בצרפת, עם מסיבות וסוציאליסטים של קוויאר".

סחיטה פיננסית

וגאס, 2014, התנערות וענישה

באחת האנקדוטות ב"אנטי שביר" טאלב מספר איך בימי מלחמת האזרחים בלבנון אביו עבר במחסום של המיליציה וספג עלבונות מאחד השומרים. האב סירב לציית לו, וכאשר התרחק מהמקום האיש ירה בגבו. האב שרד, עם כדור בחזה, והבן המשיך הלאה, עם שיעור באומץ. "זה היה אקט של כבוד", הוא אומר. "כשאתה לוקח סיכונים, יש לך כבוד. כשאתה לא לוקח סיכונים, אתה חסר כבוד. ואתה הכי חסר כבוד אם אתה נותן לאחרים לקחת סיכונים עבורך".

כשהוא אומר את זה הוא מכוון למי שיושבים בצמתים המרכזיים של החברה המודרנית, מוול סטריט ועד בירות העולם, שם יושבים מקבלי החלטות שלדבריו לא לוקחים סיכונים על עצמם אלא מעבירים את השבירות שלהם לאחרים, נותנים לאחרים לשלם את מחיר הטעויות שלהם.

הבעיה הזאת, מדגיש טאלב, לא ייחודית לוול סטריט. "ככל שהתאגיד גדול יותר, המטרה שלו היא להעביר כמה שיותר מהטעויות שלו לציבור. ולכן תאגידים גדולים הם מרושעים. זו תובנה שהיתה לי תוך כדי דיון ציבורי שקיימתי עם יו"ר ומנכ"לית פפסי אינדירה נואי. היא אמרה שהיא מעסיקה 600 אלף עובדים. אבל זה בדיוק הסיוט שלי! היא בעצם אומרת לממשלה 'אני מעסיקה 600 אלף עובדים, ולכן אתם צריכים לתת לי רשת ביטחון'. אבל הרי יש עוד 100 מיליון עובדים שאין להם רשת ביטחון! מספר העובדים שלה הופך למנוף שבאמצעותו היא יכולה להפעיל כוח. תאגידים גדולים סוחטים את הממשלה כי הם מעסיקים הרבה אנשים, והבנקים סוחטים את הממשלה כי הם ממלאים פונקציה ייחודית. בסופו של דבר התוצאה היא שהם מפוצצים את כל המערכת".

סאמרס. עימות חריף עם טאלב על האופן שבו יש לתקן את המערכת צילום: בלומברג

כלומר לפי טאלב לא מדובר רק בעניין של כבוד. מדובר בגורמים שמגדילים את השבירות המערכתית. מכאן נגזרת אחת ההמלצות המרכזיות שלו לטיפול בשבירות של החברה כולה, כלל שהוא מכנה "כלל הכסף": "אל תיקח סיכונים שמזיקים לאחרים בלי לשאת בסיכונים האלה בעצמך".

ההמלצה הזאת עמדה בלב דיון פומבי מכה גלים שטאלב ניהל בשבוע שעבר, בכנס קרנות גידור בלאס וגאס, עם לארי סאמרס, מאדריכלי המדיניות הכלכלית של ממשל אובמה בזמן המשבר. טאלב הציג שם את טענתו כי בעיות העומק שחשף המשבר הפיננסי לא נפתרו: אף אחד מקברניטי וול סטריט לא שילם את המחיר על מעשיו. סאמרס ניסה להקשות: "אני בעד עוד הון עצמי בבנקים, בעד עוד נזילות, בעד שיפור המודלים למדידת סיכון. בעד מה אתה?". לטאלב היתה תשובה מוכנה: "אני בעד ענישה".

זמן לחדש את הלחץ

ניו יורק, 2013, רצון ורציונליות

בסיום הראיון טאלב ממהר לארוחת צהריים עם בנו. הוא לא אכל כבר 17 שעות. זה עוד כלום: הוא מספר כי בתקופה האחרונה הוא צם במשך 46 שעות לפחות פעם בשבוע. "זה עובד נהדר. ריפאתי כל מיני בעיות שהיו לי, ואני גם מצליח לעבוד הרבה יותר טוב". מאחורי ימי הצום האלה עומד הרצון להחזיר מעט מהמגוון שאבד לנו: הרי בעבר המין האנושי לא נהנה מאספקת אוכל סדירה. זה לא מקרה, הוא מסביר, שימי צום כאלה קיימים בכל אחת מהדתות הגדולות: "הדתות, ובמיוחד דתות מהאזור שלנו, הבינו שיש הכרח לשחזר חלק מגורמי הלחץ שקיימים בסביבה הטבעית". מעבר לכך, הוא מוסיף, הצום מאפשר לו לקיים בעצמו את ההמלצות שלו לאחרים.

אלה אם כן החיים על פי טאלב: חיים שבהם משתלם לרשום הרבה הפסדים קטנים בציפייה לרווח הגדול, שבהם נוחות היא דבר מזיק, שבהם כדאי לשבש את השליטה על סביבתנו כדי להחזיר את המגוון שאבד לנו. כך, באמצעות אורח חיים אנטי־שביר, נהיה מוכנים לאירועים קיצוניים שאין לנו שום דרך לצפות.

אבל האם אורח החיים הזה בכלל מתאים לנו? את השאלה הזאת העלה בשנה שעברה חתן פרס נובל פרופ' דניאל כהנמן, אחד האקדמאים היחידים שאליהם טאלב מתייחס ביראת כבוד מופגנת, שעסק בעבודתו בשנאת הסיכון כגורם מכריע בקבלת ההחלטות שלנו. בדיון פומבי שהשניים קיימו בניו יורק ציין כהנמן בעיה יסודית אחת עם ההמלצות של טאלב: "זה לא מה שאנשים רוצים לעשות". הרעיון של הפסדים שגרתיים קטנים שיתוקנו בזמן משבר, הוא טוען, מתנגש עם העובדה שאנחנו רגישים במיוחד להפסדים קטנים. "אנחנו אוהבים להיות באותה טמפרטורה", חזר והדגיש תוך שימוש בעולם המושגים של טאלב.

"מאוד רציונלי לשנוא את הסיכונים הקטנים כשאין לך שליטה על הסביבה", מגיב טאלב. "אבל הסביבה השתנתה, או בעצם אנחנו השתנינו. כיום יש לנו יותר מדי שליטה על הסביבה. ופה אני נבדל מדני, שמבחינות אחרות הוא המנטור שלי. דני אומר שהוא רוצה נוחות, ואני טוען שלא רציונלי מצדנו לרצות נוחות כיום. פעם הסביבה סיפקה לנו אקראיות, ולא אהבנו את זה. אבל עכשיו הסביבה כבר לא מספקת לנו אקראיות.

"אנחנו צריכים להשתנות בהתאם. תראה, הרי דני בעצמו הולך לחדר כושר כל יום. והוא מודה שהוא לא עושה את זה כדי להרגיש נוח. זה מגוחך: אנחנו חיים בחברה שבה אתה חייב ללכת למכון כושר, כי הסביבה לא גורמת לך להתאמן".