תיאוריית הקיפאון המתמשך: עידן הקרח 2

"קיפאון" זו המילה הלוהטת עכשיו. לשם הדיוק, "קיפאון מתמשך", ובעיקר הפחד ממנו, מסעירים בשבועות האחרונים את מיטב הכלכלנים בעולם. מה שמוציא אותם משלוותם הוא האפשרות המטרידה שדבר מה בסיסי ביותר השתבש במדינות המערב. שהדשדוש הכלכלי שנמשך ונמשך אינו שפל חולף שבסופו מגיעה גיאות, אלא מציאות שצפויה גם שנים קדימה. הם חוששים שהמערב למעשה הולך בעקבות יפן, שרושמת כבר 20 שנה אבודות, ובכלל לא בטוחים שיש להם מה לעשות נגד זה. 

לא מדובר בדיון תיאורטי. הקיפאון המתמשך הוא הנושא המכונן של תקופתנו, השאלה החשובה ביותר שניצבת בפני הקברניטים, ולמרבה הצער, אף אחד כלל לא מתחיל להתמודד איתה. הטענות האלה מגיעות מכיוון אחד הכלכלנים המשפיעים ביותר בעשורים האחרונים, פרופ' לארי סאמרס, שבנאום מכה גלים בכנס קרן המטבע בוושינגטון בחודש

שעבר בחר לתקוע אצבע היישר בעינם של עמיתיו הכלכלנים. במצב הנוכחי, הוא אומר, "החשיבה המאקרו־כלכלית הקונבנציונלית מכניסה אותנו לבעיה גדולה מאוד".

מתקפה שלילית

התעלומה שזיהה סאמרס נמשכת כבר עשר שנים לפחות, הרבה לפני המשבר הכלכלי. אם מסתכלים על השנים שלפני המשבר, רואים משהו קצת משונה, אמר סאמרס. באותן שנים עליזות שררה בארצות הברית ריבית אפסית, מחירי הנדל"ן זינקו, ואחת הבועות הקטלניות בהיסטוריה התנפחה בקצב מסחרר. אבל למרות כל האדרנלין, משהו היה חסר: האשראי הזול, המינופים המטורפים, הזינוק בעושר, כל אלה לא הספיקו. כי אפילו בשנות הבועה, הרתיחה בשווקים לא התרחבה לשאר הכלכלה. האבטלה לא היתה נמוכה באופן יוצא דופן, וחשוב מכל, לא נרשמה עלייה באינפלציה. הסיפור חזר על עצמו בשנים האחרונות, מאז המשבר: הפדרל ריזרב שופך ים של כסף לשווקים, האנליסטים מזהים בועות בכל מקום, אבל האינפלציה אפסית, הצמיחה מאכזבת, והאבטלה גבוהה. וגם זה "משונה".

לארי סאמרס: "צריך להתרגל למציאות שבה הריבית האפסית מדכאת באופן כרוני את הפעילות הכלכלית, ומונעת מהכלכלה להגיע לפוטנציאל שלה" צילום: מיקי נועם אלון

איך מסבירים את השילוב הזה בין כסף קל, מחירים מזנקים וכלכלה פושרת? כאן מסתתר חומר הנפץ בטיעון של סאמרס, טיעון שנשמע גם מכיוון חתן פרס הנובל פול קרוגמן, ושאליו הספיקה להצטרף שורה ארוכה של כלכלנים ופרשנים: משהו רקוב בכלכלה האמריקאית. האמת היא שבלי הריבית האפסית של שנות האלפיים, שהביאה לבועות ענק בשווקים, המצב היה הרבה יתר גרוע. רמות המינוף האדירות שקובעי המדיניות אפשרו, ואף עודדו, היו בדיעבד הדרך לשמר את הביקושים בכלכלה. הן מנעו דפלציה, שבה המחירים מתחילים לרדת והכלכלה מתחילה להתכווץ. כיום, אחרי המשבר, אפילו הצעדים האלה לא ממש עובדים.

סאמרס דיבר על הכלכלה האמריקאית, אבל עורר הדים עולמיים. הקיפאון המתמשך - Secular Stagnation - מונח משנות השפל הגדול שהוא העלה מן האוב, הפך לנושא לדיון לוהט. יש עכשיו מי שמזהה קיפאון מתמשך בכל מקום. להערכת מנהל קרן הגידור הבריטי המוערך גווין דייוויס, החולשה התשתיתית שעליה מדבר סאמרס שוררת כרגע בכל כלכלות המערב (ראו תרשים). גם אחרי חמש שנים והקלה כמותית בהיקף של טריליוני דולרים, התוצר בכלכלות המערב פשוט לא מצליח לחזור לרמתו מלפני המשבר.

וזו תמצית האתגר שמזהה סאמרס: כבר לפני עשור נקלעה הכלכלה למצב שבו כדי לעודד השקעה ולהתקרב לתעסוקה מלאה, הריבית היתה צריכה להיות נמוכה משמעותית מהאינפלציה. רק אז, במצב שבו ערך הכסף נשחק, כדאי היה, למשל, לעסקים להשקיע ולהתניע את הכלכלה. אבל זה זמן שהריבית נוגעת באפס וגם האינפלציה ברצפה. כך נוצר מצב יוצא דופן וקשה לעיכול, שבו גם ריבית אפסית היא פשוט גבוהה מדי. הבעיה היא שאת הריבית לא ניתן להוריד מתחת לאפס, ולמרות כל המאמצים לדחוף אותה כלפי מעלה, האינפלציה תקועה במקום. המסקנה של סאמרס עגומה: צריך להתרגל למציאות שבה "הריבית האפסית מדכאת באופן כרוני את הפעילות הכלכלית, ומונעת מהכלכלה להגיע לפוטנציאל שלה". זה עידן הקיפאון המתמשך.

סוד הביקוש החלוש

נניח שסאמרס צודק באבחנה שלו. מה בעצם קרה למערב? למה נדרשו סטרואידים של מינוף וחובות כדי לתמוך בביקושים? ולמה התאגידים יושבים על ערימות מזומנים ולא משקיעים אותם בעסקים שלהם? כאן לכל אחד יש הסבר אחר. סאמרס מדבר על שיעורי חיסכון אדירים באסיה שיצרו מצב שבו יש בעולם יותר מדי הון ופחות מדי הזדמנויות השקעה, אבל גם על העובדה שמחשבים עולים היום כל כך מעט שתאגידים פשוט לא צריכים להשקיע הרבה כדי לשדרג את העסק. ואילו קרוגמן מציע הסבר אחר: המערב מזדקן, הנשים כבר הצטרפו לכוח העבודה, ואין כבר צורך בכל כך הרבה בתים ומשרדים חדשים.

ויש מי שמצביעים על עוד גורם לקיפאון הגדול: סאמרס בעצמו. כי סאמרס הוא לא רק כלכלן מבריק אלא גם אחד האחראים לעיצוב המציאות הכלכלית של העשורים האחרונים, בין היתר בתקופה שבה כיהן כשר האוצר של ביל קלינטון. באותם ימי שפע עליזים הוסר הפיקוח מוול סטריט ונחתמו הסכמי סחר שהזניקו את הגלובליזציה, חשפו את העובדים האמריקאים לתחרות עזה מהמזרח, דחפו את משכורותיהם כלפי מטה, ושלחו את התאגידים להשקיע במקום אחר. נותר רק נתיב אחד לצמיחה: מינוף ענק ובועת נדל"ן. על פי הסיפור הזה, סאמרס לא חשף פתאום חידה מסתורית, אלא גילה את המציאות שהוא עצמו עזר ליצור.

מה עושים? כלום

השאלה הבוערת היא מה עושים אם סאמרס צודק. איך מתניעים את הכלכלה? הצעות נזרקות מכל עבר: ממחיקת חובות מסיבית ועד תוכניות תמריצים אדירות שימומנו ישירות באמצעות כסף שידפיסו בבנקים המרכזיים - מה שנקרא "כסף הליקופטר", על שם קביעתו של בן ברננקי שלפעמים הדבר שהכלכלה צריכה הוא כסף שייזרק עליה ישירות מהליקופטר.

הבעיה היא שאף אחד לא הולך לעשות כלום. אם כבר, הפד חושש מבועות ומאותת שבכוונתו לסיים את מדיניות ההקלה הכמותית, שתמכה עד כה בשווקים. ואילו הרעיון של "כסף הליקופטר" כה שערורייתי עד שעצם האזכור שלו גרם כנראה ללורד אדייר טרנר, כלכלן בריטי מוביל, להפסיד במירוץ לנגידות הבנק אוף אינגלנד. ואפילו הפתרון המתבקש ביותר, שהממשלות ינצלו את רמות הריבית הנמוכות בשווקים כדי ללוות כסף ולהשקיע אותו בכלכלה נראה בדיוני במציאות הפוליטית הנוכחית, בוושינגטון ובברלין. שם מתמקדים כרגע בקיצוצים ולא בתמריצים.

מי שמחבר את הדיונים האלה למציאות בפועל הוא הכלכלנים בסוכנות הייעוץ הנחשבת Llewellyn. בדו"ח שהוציאו לפני שבועיים הם קובעים שהתרחיש הסביר ביותר הוא שהצמיחה במדינות ה־OECD תמשיך לאכזב, שרמות האינפלציה יישארו ברמה נמוכה וייתכן שהמחירים אפילו יחלו לרדת, ושהקברניטים יימנעו משינוי מדיניות התקציב, לפחות עד שהמציאות החברתית והפוליטית תכפה זאת עליהם. או עד שיגיע המשבר הבא.

ביפן, כאמור, המצב הזה נמשך כבר 20 שנה.