אנחנו אוכלים ארוחה מבושלת

חיים שמאי עומד במטבח הקטן של כתר המזרח ומטגן כבדי עוף ובצלים למעורב ירושלמי. עיניו אדומות. הוא ושני אחיו, אברהם וניסים, מנהלים היום את המסעדה שהקימו הוריהם, בתיה ומשה, ב־1952. אברהם, הבכור, יושב וחותך אבוקדו. אומר שקשה לו לדבר. לא טוב לו. ניסים נמצא עכשיו בבית של סימה, בת זוגו של אריק. הוא היה חבר קרוב שלו. הם אהבו במיוחד לנסוע יחד לחוף בית ינאי. חיים נשאר במסעדה עם מושיק, בנו של ניסים, לקבל את פני הלקוחות והחברים, שמתחילים להגיע לאט לאט למקום, מתאספים כאילו מדובר בביתו של המנוח.

אף שעוד לא 11 בבוקר, דלפק המזללה מתחיל להתמלא בסועדים ומהמטבח יוצאים מגשים ועליהם קציצות פרסה שחומות וריחניות, פלפלים חריפים מטוגנים, כרוביות צלויות ושניצלים. סלט החצילים, הפייבוריט של אריק אינשטיין, שהיה סועד קבוע במקום עד לפני שהפסיק לצאת מהבית לפני כעשר שנים, עדיין לא מוכן.

אבל בשביל אריק, מספר חיים, הוא גם הכין דברים שלא נשמעים כל כך טעימים. “הוא אוהב שאני מכין לו בשר צלי מורתח, יבש", הוא נזכר, “היה כמו בן בית כאן. נכנס למטבח ומכין קפה לעצמו ולחברים. אנשים חשבו שהוא שותף כאן".

“הוא היה מבקש שווארמה שזופה במיוחד", אומר מתי סרי, חברו של אריק לפרלמנט של כתר המזרח צילום: אריאל שרוסטר

באין חצילים אני אוכלת מנה אחרת שהיתה אהובה על אריק: שווארמה בפיתה עשויה טוב־טוב. בלי שומן, בלי חריף, כדי לא לפגוע במיתרי הקול. “הוא היה מבקש שווארמה שזופה במיוחד", מסביר לי חברו לשולחן הצהריים הקבוע לשעבר, מתי סרי, שהגיע והתיישב עם בנו, "כי הזיכרונות משכו אותי לכאן היום".

אני מבקשת שווארמה כמו שאריק אהב. דדה, המלצר שעובד כאן כבר 15 שנה, מבין על מה אני מדברת. אני מקבלת פיתה דקיקה מוכתמת בשומן כבש זהוב ומלאה עד להתפקע בנתחים דקיקים של בשר הודו ("רק מנקבות", מתפאר דדה), והם עדיין ורודים ועסיסיים, לא שרופים בכלל, אולי בגלל השעה המוקדמת, ומזכירים בדיוק איך ומדוע קיבלה כתר המזרח את מעמדה כאחת ממסעדות האוכל המזרחי העממי הטובות בתל אביב.

קציצות הפרסה היו עוד פייבוריט של אריק. על הדלפק מונחת הגרסה הבשרית שאותה מכינים מבשר טחון, תפוחי אדמה והרבה כרשה. אריק, מסביר לי חיים, אהב דווקא את הגרסה הצמחונית. “בכל פסח, כשהיינו סוגרים את המסעדה, הוא היה עולה לדירה של אמא שלנו מעל המסעדה, אוכל אצלה קציצות פרסה שהיתה מכינה עם סלק עלים ומברך את מעשה ידיה".

מתי סרי מזמזם שיר. יותר מ־20 שנה הוא פגש כאן מדי יום, בשעות הצהריים, את חבריו לפרלמנט: יצחק קלפטר, שם טוב לוי, שלמה יידוב, מוני מושונוב ואריק אינשטיין, שהיה “כמו ילד. אף פעם לא היה לו חשבון בנק ולא פנקס צ'קים. אני חושב שהוא מעולם לא ראה בנק מבפנים. את כותבת ב'כלכליסט'? לבורסה לניירות ערך אין לכם מה ללכת כדי לשמוע עליו. הוא לא היה בן אדם של כסף".

"מה אתה מזמזם?", אני שואלת את סרי, והוא מגביר קצת את הקול ומדקלם לי את השיר האהוב עליו ביותר מכל שיריו של חברו. את מילותיו של נתן אלתרמן, שאריק שר באופן כה צובט לב:

"...שפתיה דקות והעיר מצלצלת/

מים ועד ים נוהרים הזוגות/

אנחנו אוכלים ארוחה מבושלת/

אולי רק הכלב רעב לעוגות..."