אג'יו: הפצצה הדמוגרפית השקטה שמאיימת על אירופה
מכפר קטן בספרד הכלכלן אדוארד יו מטלטל את השווקים עם ניתוחים דמוגרפיים פורצי דרך. בראיון ל"כלכליסט" הוא מזהיר מסחרור בדרום אירופה: הנשים לא יולדות, הצעירים בורחים ורק המשבר נשאר
07:2301.08.13
באמצע האלף הראשון לספירה שינתה "נדידת העמים" את פני אירופה, ויצרה את הבסיס למערב כפי שהכרנו אותו באלף השנים הבאות. עכשיו, בראשית האלף השלישי, אנחנו עדים לראשיתו של תהליך דומה, "נדידת עמים של ממש", כהגדרתו של הכלכלן אדוארד יו, שלדבריו תשנה את אירופה באופן שעוד לא מובן לנו, ושהיא היא "הצוק הפיסקאלי האמיתי".
יו (Hugh) מדבר על בריחת הצעירים ממדינות הפריפריה המזדקנות של אירופה ועל המשבר הדמוגרפי החמור שמתפתחת בהן, בדגש על ספרד, פורטוגל ויוון. "יש אקסודוס של צעירים משכילים שאורזים מזוודות והולכים לחפש עבודה בחו"ל", מסביר יו ל"כלכליסט". "אנשים מסיימים את האוניברסיטה ויוצאים לשוק עבודה מרוסק לחלוטין. הדרך היחידה של רבים מהם למצוא עבודה היא להגר מהמדינה. זה מנגנון שיטתי, לא סתם אנקדוטה, אבל אף אחד לא ממש לא מתייחס לזה כאל תופעה שיטתית, אף שברור שהיא פוגעת בפוטנציאל הצמיחה העתידי של המשק".
הכלכלן אדוארד יו מספרד. "אנחנו נכנסים לפרק חדש בהיסטוריה האנושית: מגמת גידול האוכלוסייה מתחלפת בקיפאון" צילום: torner figueres
וכשזו תופעה שיטתית - הצנע, הרפורמות ושאר הצעדים שמכוונים לבעיות אחרות לא יכולים להתמודד איתה. אירופה לא מכירה בבעיה הדמוגרפית כנדרש, ולכן לא מתמודדת איתה. ולפי יו, הבריחה הזאת הרת אסון. "גם אם הרפורמות הנוכחיות יצליחו להניב כמה רבעונים של צמיחה חיובית, היא לא תישאר לאורך זמן כי לא יהיה מי שיתחזק אותה, אין במדינות האלה עובדים צעירים. הבריחה שלהם היא דינמיקה שהיא 'lose-lose' עבור אותן מדינות, לטווח הקצר והארוך כאחד. זה הצוק הפיסקאלי האמיתי שאורב מעבר לפינה, ושאנחנו עשויים ליפול ממנו בתוך כמה שנים".
איור: יזהר כהן התופעה הזאת לא מתרחשת מתחת לפני השטח, היא גלויה וידועה, ובכל זאת עוד לא ממופה, עוד לא מנותחת, עוד לא מזוהה מספיק. ואירופה צריכה את יו כדי לראות את הדברים חד וברור.
כי יו (64) מתבונן בדברים מבחוץ. הוא כלכלן ופילוסוף חוץ־ממסדי, שגדל בבריטניה וחי כיום בכפר ליד ברצלונה, וכותב משם את אחד הבלוגים הכלכליים המשפיעים ביותר בעולם - Euro Watch. יו לא מחזיק בתפקיד רשמי או בתואר מכובד, אבל הוא נקרא בידי קובעי מדיניות, אנשי אקדמיה, אנליסטים ומשקיעים; מצוטט אצל חתני נובל ועיתונים כלכליים מובילים; מייעץ לקרן המטבע הבינלאומית ולגופים מרכזיים נוספים; מטלטל לעתים את השווקים באבחת פוסט; ומוזמן לכנסים כלכליים נחשבים, כאורח של מוסדות פיננסיים גדולים. נקודת המבט החיצונית שלו קוראת תיגר על הכלכלנים הממוסדים, והפוסטים המעמיקים, המפורטים ועמוסי הגרפים שלו מנתחים את המציאות באופן מקורי ומדויק. כל כך מדויק, ש"הניו יורק טיימס" כבר כינה אותו "הבלוגר שחזה את חורבן גוש היורו".
נביא החורבן של היורו ראה את האסון מגיע והזהיר ממנו במשך שנים בזכות העובדה שהוא לא הסתכל על מדדים כלכליים מנותקים מהקשר. הוא הסתכל על הדמוגרפיה, על שינויים חברתיים מעמיקים בארצות אירופה השונות. זה אפשר לו להבין כבר מזמן שגרמנים חסכנים ומזדקנים לא ישרדו תחת אותו מטבע עם צעירים תאבי אשראי מאירלנד, ספרד ויוון. וזה מאפשר לו להבין כיום ששום רפורמות וקיצוצים לא ישנו את תהליכי העומק, שבעצם אין להם פתרונות. המסקנה שלו ברורה ועגומה: צריך להפסיק לדבר על התאוששות ולהנמיך ציפיות. כבר לא נחזור לשנות השפע והצמיחה.
בלי עובדים שייצרו צמיחה, עם מכת מוות למערכת הרווחה
המנהיגים לא רואים את זה, אומר יו. ראש נפץ דמוגרפי מכוון על אירופה, והם שקועים בדברים אחרים. "אנחנו נכנסים לפרק חדש בהיסטוריה האנושית, שבמסגרתו מגמת הגדילה של האוכלוסייה מתחלפת בקיפאון או בחלק מהמקרים בהתכווצות ארוכת טווח.
אבל הדיון המשברי מתרכז בעיקר בתחלואי הכלכלה ובסבל שנגרם לתושבים בגלל מדיניות הצנע. בתוך כל הרעש הזה המדינאים מתעלמים מעובדה בסיסית וגורלית: לראשונה, גם מדינות הפריפריה של אירופה נמצאות בנקודת מפנה דמוגרפית - במדינות כמו ספרד, פורטוגל ויוון האוכלוסייה שנמצאת בגיל העבודה מתכווצת במהירות הולכת וגדלה, הן בגלל ירידה בשיעורי הילודה והן בגלל הגירה, ואי אפשר להמשיך להתעלם מההשלכות הכלכליות והפיננסיות של המגמה הזאת".
ואז הוא מתפנה לפרק לגורמים את המגמה ואת נקודת המפנה: "באבולוציה של הדמוגרפיה כל מדינה מגיעה בשלב מסוים לנקודה אופטימלית שבה שיעור האוכלוסייה שנמצאת בגילי העבודה (WAP) עולה. השלב הראשון בתהליך הזה מכונה 'דיבידנד דמוגרפי', וזו לרוב הנקודה שבה מתחילה צמיחה כלכלית מתמשכת - הסיבה היא ששלושה רבעים מהצמיחה הכלכלית מגיעים מצמיחת כוח העבודה (גילי 15–64). ה־WAP עולה כשמספר העובדים גדל ומספר הילדים מתחיל לרדת, אבל אז ה־WAP מתחיל ליפול, כששיעור הקשישים עולה. ואז הדיבידנד הדמוגרפי נהפך לנטל והצמיחה יורדת".
אחיות ספרדיות בארלנגן צילום: בלומברג חלק ממדינות אירופה מתקרבות לנקודה הזאת. חלקן כבר עברו אותה. "כדי שאוכלוסייה תוכל לשמור על גודלה, שיעור הילודה צריך להיות 2.1 ילדים לאשה. שיעור הילודה הממוצע באירופה כיום הוא 1.3–1.4, כך שגודלו של כל דור הוא רק כשני שלישים מהדור שקדם לו. כוח העבודה יתחיל להצטמצם, ובסופו של דבר נגיע למצב שבו מספר העובדים קטן משנה לשנה. ואז, כדי שתהיה צמיחה, הפריון יצטרך לגדול בשיעור גבוה יותר מאובדן כוח העבודה".
האם אפשר לחפות על צמצום האוכלוסייה?
"זה לא שכלכלה לא יכולה לצמוח כשהאוכלוסייה מתכווצת, זה פשוט הרבה יותר קשה, צריך להישען על גורמים אחרים כמו פריון ושיעור ההשתתפות בכוח העבודה. ניקח את ספרד לדוגמה: לספרד היתה צמיחה של 4%, מתוכם 3% הגיעו בזכות עובדים חדשים, בעיקר מהגרים, ו־1% הגיע מהפריון. כיום אנחנו עשויים להפסיד 1% כתוצאה מהתכווצות כוח העבודה. גם אם נרוויח עוד 1% מהפריון, אנחנו תקועים".
התופעה מתרחשת במקביל במדינות שונות, תחת שיטות כלכליות שונות. סין, למשל, היא אחת הדוגמאות המובהקות לבעיה, כשמדיניות הילד האחד הובילה לשינוי דרמטי ביחס התלות, שהוא היחס בין גודל האוכלוסייה בגילי העבודה (15–64) לשאר האוכלוסייה. "וכפי שאנחנו אכן רואים, שיעור הצמיחה לטווח הארוך בסין יורד באופן עקבי", אומר יו. גם בישראל, אגב, צפויה מגמה דומה. בהצעת התקציב שאושרה השבוע האוצר מתריע שבעשרים השנים הקרובות ההאטה בקצב צמיחת האוכלוסיה בגיל העבודה צפויה להקטין בלא פחות מאחוז את פוטנציאל הצמיחה של המשק בהשוואה ל-15 השנים האחרונות.
באירופה השינוי ביחס התלות, במקביל להתקרבות לנקודה שבה פירמידת הגילים תתהפך, כבר נותן את אותותיו. למשל, במערכת הפנסיונית: כבר עתה ברור שמספר האנשים שמפרישים לקרנות הפנסיה יורד מדי חודש, ומספר הנהנים מתשלומי פנסיה עולה. כל המערכת יוצאת לחלוטין מאיזון.
ולקח זמן לראות את זה. "באירופה היתה הגירה מסיבית שהסתירה את העובדה שמדינות הפריפריה סובלות מתופעת ההתכווצות וההזדקנות של האוכלוסייה. בעקבות המשבר פחות מהגרים הגיעו למדינות האלה, הם חזרו לארצות המוצא שלהם או עברו לכלכלות חזקות יותר, ובמקביל הצעירים והמשכילים של המדינות האלה מהגרים לאן שרק אפשר - לגרמניה, אבל גם לקולוניות לשעבר בדרום אמריקה ובאפריקה. רובם, קרוב לוודאי, לא יחזרו".
מתלמדת יוונית בברלין צילום: בלומברג כך קרה שהמשבר האיץ את התהליכים וחשף את המגמות שיו ראה כבר מזמן. כעת המספרים כבר ידועים. "בספרד האוכלוסייה התחילה להצטמצם בשנה שעברה, זו היתה הפעם הראשונה שבה יותר אנשים עזבו את המדינה מאשר היגרו אליה. ומאחר ששיעור התמותה גבוה משיעור הילודה, מאזן ההגירה נהפך לקריטי לגודל האוכלוסייה. בספטמבר 2012 עזבו את ספרד 20 אלף איש יותר משנכנסו אליה - המשמעות היא אובדן של רבע מיליון בני אדם בשנה, מיליון מדי ארבע שנים. במדינה שבה גם ככה אין מספיק אנשים עובדים כדי לממן את מערכת הפנסיות, אוכלוסייה שרק הולכת ומידלדלת ומספר פנסיונרים שרק גדל והולך הם מכת מוות למערכת הרווחה.
"דוגמה בולטת אחרת היא פורטוגל. היא התחילה לאבד את המומנטום של צמיחת האוכלוסייה כבר באמצע שנות השמונים, וב־2010–2011 חלה נקודת מפנה קיצונית, כשבפער בין הילודה, התמותה וההגירה היא איבדה כ־90 אלף תושבים. היא נכנסת כעת למסלול ירידה ארוך וכנראה בלתי הפיך. נתוני ההגירה שם מחרידים: ב־2011 עזבו את פורטוגל 100 אלף בני אדם (מתוך 10.7 מיליון תושבים) לעומת 23 אלף ב־2010. שיעורי האבטלה גבוהים מאוד, 17.6%, ובלי ההגירה ההמונית מספרד הם היו גבוהים עוד יותר. וזה מעגל אכזרי: ההתכווצות הכלכלית מזינה את עצמה כי היא רק מחריפה את התכווצות האוכלוסייה. זו הסיבה שכל הזמן מתקנים ומחריפים את תחזיות הצמיחה. אבל זה ימשיך להיות כך עד שהמודלים והכלכלנים ישלבו גם את השפעת התכווצות האוכלוסייה על הצמיחה הכלכלית".
גלי ההגירה ממדינות הפריפריה זורמים, בין השאר, לגרמניה. האוכלוסייה המקומית שם מתכווצת, אבל המהגרים מגיעים, מה שמסבך את היחסים בגוש כולו. "אנשים שוב יראו את הגרמנים כמוקד הבעיה ביבשת, כמדינה ששודדת את הצעירים המוכשרים של הכלכלות החלשות כדי לשלם את הפנסיות של הזקנים שלה", מסבר יו.
מובטלים במדריד צילום: בלומברג
להכיר סוף סוף בבעיה, להכיר בכך שאין לה פתרון
הכל נשמע הגיוני מאוד, ברור מאוד. ולכן קשה מאוד להבין איך יו הוא כמעט אחד האנשים היחידים שעוסקים בתופעה ומתריעים על הבעיה כבר שנים.
פעם זה היה אחרת. "התכווצות האוכלוסייה העסיקה כלכלנים כבר בשנות השלושים, כי שיעור הילודה באירופה צנח בשפל הגדול. הכלכלן השבדי גונר מילדר אמר שאחת הסיבות ששבדיה מיהרה ליישם מדיניות של תמיכה במשפחות היתה שהבינו שם שהצטמצמות האוכלוסייה תשפיע לרעה על הכלכלה. אפילו ג'ון מיינרד קיינס (מאבות הכלכלה המודרנית) הגיע אז למסקנה שהאוכלוסייה תקטן ושזה עשוי ליצור בעיה כלכלית איומה. הוא כתב שקיפאון או ירידה בקצב צמיחת האוכלוסייה יורידו את רמת החיים וישברו את המוסדות והמנגנונים החברתיים החשובים".
אבל אז באה המלחמה, ואחריה שנות שגשוג והולדה, ונושאים אחרים תפסו את סדר היום. "בשנות השבעים והשמונים הדיון התמקד ביכולת ההישרדות של כדור הארץ והמסקנה היתה שהעולם מאוכלס יתר על המידה, התכווצות האוכלוסייה וכוח העבודה לא הטרידה את הכלכלנים, והמודלים שלהם הפסיקו להביא בחשבון את העניין הדמוגרפי".
ומאז, הכלכלנים התאהבו במודלים שלהם, אלה שלא כוללים את הדמוגרפיה. "בכלכלה חייבים להתחיל מאיזושהי הנחה בסיסית, אבל היא חייבת להיות ריאליסטית, אחרת המודל לא שווה כלום. אני מעריץ גדול של הכלכלן רוברט סולו, אבל במבט לאחור ההנחות שלו על צמיחת האוכלוסייה לא היו ריאליסטיות, ולכן כל המודלים שצמחו ממנו לא הולמים את המציאות. זה יוצר בעייתיות גדולה מפני שזה בדיוק סוג המודלים שבהם משתמשים במוסדות כגון קרן המטבע הבינלאומית. לכן אני חושב שכאשר כלכלנים מנסים לחשוב על בעיה, עדיף שישכחו את כל ההנחות המוקדמות שלהם ויתחילו עם דף חלק. זה קורה גם לי לא מעט".
ובכל זאת, עכשיו סוף סוף הבעיה מדוברת יותר, גם במוסדות הרשמיים, ונהפכת שוב מדיון שולי לסוגיה כלכלית מרכזית. "קרן המטבע פרסמה בחודש שעבר דו"ח על יוון שבו נכתב בפירוש שיהיה לה קשה יותר לצמוח בעתיד כי היא תתמודד עם כוח עבודה שהולך וקטן. ול'פייננשל טיימס' יש היום כתבת לענייני דמוגרפיה, תפקיד שלא היו חולמים עליו לפני חמש שנים".
ועדיין, אתה מדגיש שכל הפתרונות למשבר שמנסים ליישם כיום בכלל לא מביאים בחשבון את הבעיה הדמוגרפית.
"נכון, המנהיגים תמיד מנסים לטפל בבעיה של השבוע שעבר ואף פעם לא בבעיה של השבוע הבא. חוסר האיזון בין הכלכלות השונות של גוש היורו הצטבר עוד הרבה לפני שהמשבר פרץ, ואף אחד לא הכיר בכך. עכשיו מנסים לתקן את המשבר, אבל יש כבר בעיה חדשה. אם לא נתייחס לבעיה הזאת, ספרד, למשל, לעולם לא תתאושש".
הבעיה היא שגם ליו לא ברור איך אפשר לטפל בבעיה. הוא לאט לאט מתרגל למחשבה שאולי צריך פשוט לחיות איתה. "אולי צריך להפסיק לדבר עם אנשים על התאוששות ולא לצפות שנחזור לרמות הצמיחה שהיו בעבר", הוא אומר. "גם אם ספרד תצליח לצמצם את שיעור האבטלה האסטרונומי שלה, והיא מסוגלת לעשות זאת, אני לא מאמין שנוכל לחזור לרמות הצמיחה של פעם. אולי צריך להתחיל להתרגל לכך שצמיחה נמוכה או צמיחה אפסית הן הנורמלי החדש".
ובכל זאת, הוא מפגין אופטימיות שמסתמכת על הטכנולוגיה. היא עשויה לשנות את התמונה. "היפנים, למשל, שמים דגש אדיר על טכנולוגיה. הם סובלים מבעיות כלכליות עצומות כבר 20 שנה, אבל עדיין לכולם יש הרושם שהם נורא עשירים. אולי לא מה שחשוב הוא הצמיחה הכלכלית, אלא תרבות של חדשנות. לתת לאנשים את הכלים לפתח טכנולוגיות חדשניות, שיגיעו בסופו של דבר לכל האנשים. כך גם אם התמ"ג מתכווץ, אין לזה הרבה חשיבות".
אנשים לא רוצים דעות ברורות מאליהן, אז הנה אחת: המשבר ממש לא נגמר
לא פלא שיו מאמין ביכולתה של הטכנולוגיה לשנות. הוא עצמו אחד המסמנים הבולטים של מהפכת הבלוגים, החשובה לא פחות מזו של הרשתות החברתיות. אחד המקרים המובהקים של האופן שבו דווקא מהשוליים, מחוץ לכל מסגרת או מערכת, יכול לצמוח קול חדשני, חתרני ומשפיע.
"זעזעתי פעם את התשואות על האג"ח הספרדיות כשטענתי שרמות החוב של ספרד הרבה יותר גבוהות ממה שטוענים הכלכלנים", הוא מספר. "בסופו של דבר, קיבלו את רוב הטענות שלי מפני שווילם בויטר, הכלכלן הראשי של סיטיגרופ, ציטט אותי, ופתאום כל קרנות הגידור והמשקיעים המוסדיים גילו עניין".
אחר כך הקרנות האלה, וחברות השקעה, וגופי מחקר, ניסו לגייס אותו לעבודה בשורותיהן, אבל הוא העדיף להישאר עם הבלוג שלו, בכפר, גם אם הוא מרוויח מעט מאוד כסף. "אני אדם שחי קצת אחרת, ואין לי שום שאיפות להרוויח הרבה, זה לא מתאים לי ולא חשוב בעיניי. אני חייב שיהיה לי החופש לעשות מה שאני רוצה לעשות במשך היום. זו השאיפה שלי בחיים. אני רוצה לעשות דברים בלי שאצטרך להביט מעבר לכתף ולתת דין וחשבון למישהו, והתגמול הכלכלי של עבודה מסודרת לעולם לא יוכל לפצות על אובדן איכות החיים שכרוך בזה. כשאני קם בבוקר ושותה קפה, אני צופה בערוץ הטלוויזיה של בלומברג, ואני שואל את עצמי אם האנשים האלה יודעים מה הם מפספסים בחיים. אם יושב לידך במשרד אדם לא נחמד במיוחד, הוא יכול להרוס לך את היום. חשוב לי מאוד למנוע מצב שבו דבר כזה יקרה לי".
אז הוא מתפרנס מתשלום על מאמרים שהוא מפרסם, הרצאות שהוא נושא ומחקרים שהוא עושה, ישן כמה שהוא רוצה, לא מתעורר מוקדם מדי, ומעיד על עצמו שהוא בהחלט נהנה. הוא נזהר מאוד גם בתגמולים שהוא מקבל. מכון המחקר מילקן, למשל, שילם לו כדי שיכתוב דו"ח על מזרח אירופה, אבל הוא נתן את הכסף לידידה שהיתה בקשיים כלכליים כדי לא לקחת כסף ממייקל מילקן, איש עסקים שנוי במחלוקת שריצה מאסר על הונאת משקיעים.
תמיד היו לו כללים משלו. הוא גדל בליברפול והשתעמם ("אפילו הכדורגל משעמם"), למד בלונדון סקול אוף אקונומיקס והשתעמם ("הרגשתי שמשהו לא בסדר בתיאוריה הכלכלית, אבל לא ידעתי מה צריך לעשות. ניצלתי את הלימודים בעיקר להתעניין בתחומים אחרים כמו פילוסופיה ואנתרופולוגיה"), נסע לפריז ולא השתעמם ("השתתפתי בהפגנות הסטודנטים של 1968. תודה לאל, קרו שם עוד דברים חוץ מהביטלס"), והתחיל דוקטורט בכלכלה במנצ'סטר (והשתעמם. הוא לא סיים אותו מעולם). אחר כך "לא היה לי מושג לאן אני הולך, הסתובבתי ולא עשיתי כלום חוץ מלקרוא ספרים ולחשוב, ובסוף שנות השמונים הגעתי לקטלוניה, כי אחת השאיפות שלי היתה שתהיה לי היכולת לדבר ולחשוב בעוד שפה. היה לי נחמד פה, מזג האוויר נעים, יש ים והרים, אז נשארתי. ואני פה כבר 25 שנה באושר גדול".
בסוף שנות התשעים, כמו שאר העולם, גילה את האינטרנט. "ופתאום היתה לי גישה לדברים שלרוב לא היתה לי דרך להגיע אליהם. כלכלנים התחילו אז לפרסם הרבה דברים ברשת. לדעתי, הם הקבוצה המקצועית הראשונה שהתחילה בפרסומים מסיביים באינטרנט, וזה די מוזר כי הם בדרך כלל טיפוסים די שמרניים. כך נתקלתי בעבודה של פול קרוגמן (הכלכלן חתן הנובל) על יפן, והתחלתי להבין סוף סוף מה הסיפור של הדפלציה שם ולמה היא נמשכת כל כך הרבה זמן. אני מדבר על שנת 2000, היום אנחנו ב־2013 וזה עדיין נמשך. תמיד מדהים אותי שכל כך הרבה אנשים לא חושבים שהמצב הזה מוזר. בזכות המאמרים של קרוגמן סוף סוף מצאתי בעיה שעניינה אותי: קרוגמן התחיל לדבר על דמוגרפיה".
ב־2002 החלו להתרבות הבלוגים, וגם הוא פתח בלוג כלכלי, Bonobo Land ("ארץ קופי הבונובו", "אני אוהב אירוניה עצמית, וקופי הבונובו מאוד קרובים להומו ספיינס"). אחרי שפרופ' בראד דה לונג, כלכלן אמריקאי משפיע שעבד בממשל קלינטון, כתב בבלוג שלו ש"כולם חייבים לקרוא את אדוארד יו!", "זה נהיה מטורף. זה היה כמו נחיל דבורים שנכנס לך לסלון - יש לך בלוג קטן ושקט שאף אחד לא קורא, וביום אחד מגיעים עשרת אלפים קוראים חדשים. כך התחלתי להיות מוכר בבלוגיספירה".
בהמשך הוא הצטרף ל-Fist Full Of Euros, הבלוג הפוליטי והכלכלי היחיד באירופה באותה תקופה ומהמשפיעים ביותר עד היום, ודרכו נחשף גם להרבה קוראים אמריקאים, כולל, בסגירת מעגל מרשימה, פול קרוגמן, ש"שם הרבה לינקים למאמרים שלי על ספרד ועל לטביה בבלוג שלו ב'ניו יורק טיימס'. היינו בקשר, אבל עכשיו אני שומר על מרחק מסוים ממנו כי חלק גדול מדעותיו לא מקובל עליי".
ככל שהמשבר באירופה החמיר, המוניטין של יו התחזק. הוא מצא את עצמו מתראיין, מרצה, כותב דו"חות מוזמנים, אפילו ישב שנתיים וחצי בדירקטוריון של הבנק הספרדי קטלוניה קאשה. הוא חסר יומרה, אבל מודע להשפעתו. "אני מניח שכל מי שיש לו עניין רציני במשבר החובות האירופי קורא אותי היום", הוא אומר. "יש הרבה אנשים עם דעות ברורות מאליהן, כמו בנקאים שטוענים שהמשבר נגמר. אבל אנשים לא רוצים דעות ברורות מאליהן. אין הרבה אנשים שחיים היום בספרד וכותבים טקסטים ביקורתיים שמתארים מה באמת קורה שם".
עכשיו, הוא מספר, הוא מנסה לכתוב כמה ספרים, "לעשות משהו קצת יותר יציב ומבוסס. אני כותב ספר על המשבר הספרדי, ואני רוצה לכתוב ספר על דמוגרפיה, על השאלה הבסיסית אם הסתיים עידן הצמיחה של אירופה ושל שאר הכלכלות המפותחות. אני מרוצה ומאושר מפני שעוד יקרה הרבה בהמשך. המשבר הזה לגמרי לא נגמר".
