איך ברווזים מתאבלים

"הביטו בברווז שחברו מת. ראו איך הוא כורך את צווארו סביב הגווייה", אומרת פרופ' ברברה קינג. "הראו איך בשבועות הבאים הוא אוכל פחות, מתבודד, ושב מדי יום לבקר במקומות שבהם נהג לשחק עם חברו. זה הולך כמו ברווז מתאבל וזה מגעגע כמו ברווז מתאבל" צילום: שאטרסטוק

"יש לנו אינספור תיעודים של מקרים דומים", אומר פרופ' פרנס דה ואל (De Waal), חוקר התנהגות חיות מאוניברסיטת אמורי באטלנטה. "המקרה ההרואי הזה הוא עוד ביטוי ליכולת של בעלי חיים לחוש חמלה, אמפתיה, להט מוסרי, ובעצם כל רגש אנושי שאנחנו מכירים".

דה ואל הוא אחד הזואולוגים המצוטטים בעולם. כבר ארבעה עשורים הוא מתצפת על פילים, דולפינים וקופים, ומפרסם ממצאים שומטי לסת. הממצאים הללו הכניסו אותו ב־2007 לרשימת 100 האנשים המשפיעים של המגזין "טיים", ב־2008 לאקדמיה האמריקאית למדעים ואמנויות (AAAS), מהאגודות המדעיות היוקרתיות בעולם, וב־2011 לרשימת 47 המוחות הגדולים של המדע בכל הזמנים של המגזין המשפיע "דיסקבר". בנוסף, הוא ממונה על חקר התנהגות קופים מטעם המרכז האמריקאי לבקרת מחלות ומניעתן (CDC), וחתום על 15 ספרים ועל תתי־ענפים חדשים בחקר התנהגות בעלי חיים.

דה ואל פרץ לתודעה ב־1982 כשספרו "פוליטיקת שימפנזים" הראה לראשונה איך מנהיגי להקות קופים מבצעים פעולות שכנוע, כורתים בריתות ומוליכים שולל כדי לקדם מטרות נסתרות וארוכות טווח. הספר טבע את המונח "אינטליגנציה מקיאווליאנית", על שם פילוסוף התכססנות הפוליטית ניקולו מקיאוולי, והוליד את ענף המחקר "Primate Cognition", תודעת קופי אדם. ב־2002 הוא פרסם את הספר "עידן האמפתיה", שבו סיכם עשרות מחקרים שתיעדו בקרב יונקים פעולות לא צפויות שהפגינו ברגעי מבחן: נדיבות, חמלה, הקרבה וחברות, כפי שהללו נתפסות במובנן האנושי. בספר העלה את הסברה שאף על פי שלנו בני האדם נדמה שרגישות חברתית וחוש צדק הם ייחודיים לנו, בעצם ראיות ליסודות שלהם נפוצות בעולם החי וכנראה הגיעו אלינו, בני האדם, בתורשה. כתב העת המדעי "נייצ'ר" כתב: "הספר הוא תרופה מעולה למי שמקשרים את המונח 'חייתי' באגרסיביות ואנוכיות, ובטוחים שהאבולוציה היא רק רצף מאבקים".

"כשהתחלתי במחקרים שלי, בשנות השבעים והשמונים, ענף הזואולוגיה פעל באקלים מאוד מסוים", דה ואל מספר בראיון טלפוני ל"מוסף כלכליסט". "ההתמקדות אז היתה בתחרותיות ואגרסיביות. אנחנו הזואולוגים אהבנו לחפש התנהגויות כאלה, ומהן להשליך על בני אדם. באופן מעניין, בעולם שמחוץ לאקדמיה שלט באותן שנים אקלים תרבותי־כלכלי מסוים מאוד. אלה היו הימים של רייגן ותאצ'ר, שעודדו תחרותיות ואנוכיות. אני לא יודע מה משפיע על מה, הסביבה התרבותית על המחקר או להפך, אבל אני יודע שהרבה מהיסודות שהונחו אז להבנת בעלי חיים נגעו למעשה רק לחלק קטן מהתמונה. לשמחתי המחקר השתנה מאז. כיום אנחנו עורכים יותר מחקרים שמתמקדים בשיתוף פעולה והפגנת רגשות, ובשני העשורים האחרונים אנחנו מגלים דמיון רגשי רב מאוד בין בני אדם לבין עולם החי".

דה ואל ב־1991. "פילוסוף אחד כתב לי שהוא יאמין שלקופים יש חוש הגינות רק אם יראה קוף מסרב לקבל ענב עד שחברו יקבל גם. ניסינו, וגם זה קרה" צילום: איי פי

כוכב המוחים בוול סטריט

איך מלפפון ואסימון חושפים את חוש הצדק של קופים

בעיני בעלי חיות מחמד, רגש וחמלה בבעלי חיים נשמעים כמובן מאליו. אבל במשך שנים רבות המדע סבר אחרת. ביולוגים ופסיכולוגים טענו שלבעלי חיים אמנם יש חושים, צרכים, התניות והתנהגות ספונטנית, אבל לא הכרה. לא מחשבות ולא רגשות. לציפורים אין מצב רוח רע, עכברים לא מזדהים וזאבים לא מתנצלים. ייחוס מחשבות ורגשות לחיה נחשב בעיני המדע להאנשה, בלבול בין החיים לבין סרטי וולט דיסני.

הנימוק הרשמי לשלילה היה ההשערה הפסיכולוגית הרווחת שההכרה - המחשבות והרגשות - נוצרת בניאוקורטקס, "קליפת המוח החדשה", רקמת מוח שקיימת רק אצל יונקים, ומפותחת במידה מספקת רק בבני אדם, ומשמעותית פחות מכך בקופי אדם. אין ניאוקורטקס, אין בעיות.

הלך הרוח הזה חלחל לתרבות, והכתיב את מה שנחשב ההיגיון הבריא, ואת החוק והנורמות. במדינות רבות יש חוקים שאוסרים להתאכזר לחיות משק, אך הללו עדיין נחשבות תוצרת חקלאית. איש לא מתייחס אליהן ברצינות כבריות עם הכרה.

אני דג לוזר? מחקר חדש של אוניברסיטת קיימברידג' מצא שבקרב דגים שנבחרים להנהיג להקה, יש פרטים שיפגינו נחישות גם אם בחרו כיוון שחייה שגוי, ויש דגים שלאחר טעות יפסיקו להוביל את הלהקה צילום: שאטרסטוק

אחד המחקרים שהבקיע סדק ראשון בתפיסה הזאת הוא "ניסוי הוגנות הקופים" שדה ואל ערך לפני כעשור, ושנראה כיום רלבנטי מתמיד. שתי קופות הקפוצ'ין שתועדו בסרטוני המעבדה שלו הפכו לכוכבות בקרב זואולוגים, פסיכולוגים וגם כלכלנים. הקופות שוכנו בכלובים צמודים וקיבלו משימה זהה: להעניק לחוקרים אבנים מהכלוב. כל קופה שהעניקה אבן קיבלה כפרס פרוסת מלפפון. אבל אחרי שהצמד למד את המשימה החוקרים שינו אותה. הקופה הראשונה קיבלה תמורת האבן מלפפון, אבל השנייה החלה לקבל בתמורה ענב עסיסי.

התוצאה, ששוחזרה אחר כך שוב ושוב, היתה כובשת לב: אחרי שהקופה ראתה את חברתה מקבלת פרס משובח יותר עבור אותה העבודה, היא הטיחה את המלפפון שלה בחוקרים והחלה לטלטל את דלת הכלוב בידיה הקטנות ולטפוח על הרצפה בתנועות שמזכירות "דפיקה על השולחן" בשעת כעס. כך עשתה בכל פיסת מלפפון נוספת שקיבלה. היא העדיפה לא לקבל כלום על פני לקבל פחות ממה שמגיע לה.

"כשטענו שתוצאות הניסוי מראות שבקופים טבועים חוש הגינות והתנגדות לקיפוח קיבלנו מכתבים זועמים", אומר דה ואל. "פילוסוף אחד כתב לי שהוא יאמין לזה רק כשיראה קוף מסרב לקבל ענב עד שחברו יקבל גם. כששחזרנו את הניסוי הזה עם שימפנזים היו כמה זוגות שאצלם זה בדיוק מה שקרה".

בניסוי אחר שדה ואל ערך ב־2011, שימפנזה בכלוב התבקש לשלוף מסל אסימון באחד משני צבעים, אדום או ירוק. אסימון אדום זיכה אותו באוכל, וירוק זיכה באוכל גם אותו וגם שימפנזה בכלוב סמוך. השימפנזים שלפו במובהק יותר אסימונים ירוקים, בעיקר כששכנם השמיע קולות והושיט יד בתנועה מבקשת. אבל כאשר השכן הפגין התנהגות מאיימת, השימפנזה הראשון בחר דווקא אסימונים אדומים. "הנחת המחקר היתה שהבחירה תהיה אקראית, כי השימפנזה הראשון ממילא מקבל אוכל תמיד ואין לו תמריץ להאכיל מישהו מכלוב אחר. אבל הוא בחר לנהוג באופן חברתי".

מי שאוכל לבד. בניסוי של אוניברסיטת שיקגו 30 עכברושים עמדו בפני הבחירה לאכול שוקולד או לשחרר עכברוש במצוקה. 23 מהם שחררו את עמיתם, ואז אכלו יחד

אז מה כל זה אומר?

"זה אומר שאנחנו צריכים לנער את התפיסות הישנות שלנו, שלפיהן אנחנו החיה היחידה שמסתובבת עם רגשות של הגינות, הזדהות ואחווה. כל ההתנהגויות האלה נמצאות בטבע, והתגלו עד היום לא רק אצל קופים אלא גם בעכברים, פילים וציפורים, והן דומות שם לאיך שהן נראות אצלנו. בעבר פשוט לא חיפשנו אותן".

על מה זאבים מתחרטים

איך תלמיד של דרווין הוציא שם רע לטבע האדם, והחיה

את דבריו של דה ואל מחזק פרופ' מרק בקאוף (Bekoff) מאוניברסיטת קולורדו, שיחד עם דה ואל נחשב לאחד מאבות חקר ההתנהגות הרגשית של בעלי חיים. בקאוף חתום על יותר מ־200 מאמרים אקדמיים ו־21 ספרי אקולוגיה וביולוגיה אבולוציונית, ובעבר עבד לצד ג'יין גודל, החוקרת עטורת הפרסים שנחשבת המומחית המובילה בעולם בהתנהגות שימפנזים.

את רוב הקריירה שלו בילה בקאוף בתצפיות על להקות זאבי ערבות, וב־2010 פרסם את ספר המדע הפופולרי "Wild Justice", "צדק פראי", שטוען שגם בחברות זאבים שולטות התנהגויות ונורמות שאפשר לפרש אותן רק במושגים של מוסר והגינות.

"כשאתה חוזר הביתה ומוצא את כל הסדינים אכולים ואת הכלב שלך מבויש בפינה, אתה חוזה בהתנהגות שהיא לא ייחודית לחיית מחמד מבויתת אלא קיימת גם בלהקות זאבים", בקאוף אומר בראיון טלפוני ל"מוסף כלכליסט" מבולדר, קולורדו. "כשזאב בלהקה אוכל בלי שתרם לציד או אוכל יותר ממה שנחשב לחלקו ההוגן, אתה רואה בבירור שהוא עושה זאת כששפת הגוף שלו דרוכה וזהירה. הוא מרמה, והוא יודע שאם ייתפס מצפה לו עתיד רע. כשזאבים נתפסים ברמאות הם נענשים על ידי הלהקה בנידוי. זאב רמאי לא מגורש, אבל חברי הלהקה מסרבים לפניות המשחק שלו, מפסיקים לתקשר איתו, ועם הזמן הוא פשוט יפרוש מהלהקה מרצונו. וזאבים שעוזבים את הלהקה שלהם סובלים משיעורי תמותה גבוהים בהרבה מאלה שנשארים בה. וכשהוא נתפס מרמה הוא מצטנף ומפגין שפת גוף שזאבים משתמשים בה בעת כניעה. אני לא מוצא הסבר מתקבל על הדעת יותר מלומר שהזאב מבחין בין טוב ורע, יודע שהוא ביצע עבירה, ומשדר את זה לשאר חברי הלהקה. בקרב בני אדם הדפוס הזה מכונה אשמה.

פילים ושוויון בנטל. בניסוי שדה ואל ערך ב־2009 פילים נדרשו לשתף פעולה כדי לזכות בפירות. אחד הפילים מצא דרך לרמות: הוא דימה את תנועות העבודה, אבל נתן לרעו לעבוד לבד, ולבסוף אכל בחינם צילום: איי פי

"הפרשנות השגויה שלנו של עולם החי החלה עם צ'רלס דרווין", בקאוף ממשיך. "ליתר דיוק, עם הסוציולוג הבריטי הרברט ספנסר, שפירש את תורת דרווין וטבע את המונח 'רק החזק שורד'. ספנסר שם דגש על התחרות והאנוכיות בטבע, והשתמש בה כאלגוריה להתנהגות אנושית. התפיסה הזאת חלחלה עמוק לתרבות שלנו. אנחנו אומרים לעצמנו, אה, אנחנו יונקים, ויונקים נאבקים כל הזמן. אבל המידע שהצטבר מגלה ש־95% מההתנהגות של חיות פרא שונה מאוד ממה שהתרגלנו אליו בסרטי טבע. היא ברובה פרו־חברתית, וניכרות בה הפגנות של רגש, חמלה והדדיות. האגרסיביות נדירה אצל יונקים.

"הדוגמאות רבות מספור, והן לא רק בתוך מיני חיות אלא גם בין מינים שונים", אומר בקאוף. "בקוואזולו־נטאל תועד מקרה שבו עדר פילים שחרר אנטילופות שבויות, ומקרה שבו חתולה הובילה כלב עיוור בין מכשולים בבית ובחצר. רק בשנים האחרונות גילינו שדגים מפגינים אישיות ייחודית לכל דג, או שעכברושים מסרבים לאכול אם הם מבינים שכתוצאה מכך עכברושים אחרים יסבלו".

זה שנים שבקאוף מסקר תופעות כאלה, שתועדו בתצפיות ובמעבדות, ומנתח אותן במדורו הקבוע "רגשות בעלי חיים" במגזין היוקרתי "Psychology Today". המקרים שהוא מזכיר זכו לפרסום עולמי. ב־2003 "הגרדיאן" ו"הטלגרף" הבריטיים פרסמו ידיעות על כך ששמורת אנטילופות שהופעלה בידי מתנדבים בריטים בקוואזולו־נטאל הותקפה על ידי עדר פילים. לפי דיווחו של לורנס אנתוני, עובד השמורה, הפילים הקיפו את הגדרות, ופילה בוגרת אחת שברה את השער שדרכו האנטילופות נמלטו. בסוף 2011 התפרסם בכתב העת המדעי המוביל "Science" מחקר של אוניברסיטת שיקגו, שבו ניתנה לעכברושים הבחירה בין לדחוף ידית ולפתוח כלוב קטן שבו היו חתיכות שוקולד, לבין לפתוח כלוב דומה שבו היה כלוא עכברוש אחר ולשחרר אותו. 23 מ־30 העכברושים בחרו בעזרה לעמית על פני אכילה. "האבחנה הזאת מציבה את מקור ההתנהגות הפרו־חברתית מוקדם משחשבנו בעץ האבולוציה", מסר הפסיכיאטר ג'אן דסטי מאוניברסיטת שיקגו עם פרסום המחקר, "אף על פי שאמפתיה נצפתה בקופי אדם וכמה זנים פראיים, הדבר לא נצפה בעבר במכרסמים בתנאי מעבדה. זו העדות הראשונה לעזרה שמוגשת כתוצאה מאמפתיה". ביוני 2009 בקאוף דיווח ב"Psychology Today" על מקרה שנצפה באותה שנה בטבע ליד ברלינגטון, אינדיאנה, שבו עכבר שדה נתקע בפתח ניקוז ונאבק להשתחרר עד שכוחותיו תשו, ועכבר שדה אחר שהצליח להיחלץ שב והביא מזון לעכבר הכלוא.

"האם חיות מסוגלות להפגין התנהגות מוסרית? האם בחיות מוטבעות תכונות של חמלה, אלטרואיזם, אמפתיה והגינות? אני חושב שהתשובה לכך היא בהחלט כן", אומר בקאוף. "המאה ה־21 היא שעת המחקר של רגשות ואינטליגנציה בעולם החי, והתחום מעורר התעניינות עצומה בדיסציפלינות רבות. הוא גם מטשטש את הגבולות בין בני אדם לחיות וגם, לאור התפיסות שהטביעה בנו החשיבה הדרוויניסטית, מאלץ אותנו לחשוב מחדש על הסטריאוטיפים המיושנים שלנו לגבי עצמנו".

מוסר האדם מן הבהמה

מה פיל רחמן ומוח של לווייתן חושפים על מתנות האבולוציה

השנה פרסם דה ואל בארצות הברית את ספרו ה־15, "The Bonobo and the Atheist", "השימפנזה הננסי והאתאיסט", שעורר עליו את זעמם של מאמינים ואתאיסטים כאחד. בספר הוא מציג את סברתו, לאור עשורי התצפיות והניסויים שערך, שבטבע יש גרסאות מקבילות לא רק לרגשות כמו שיתוף וחמלה אלא גם לתפיסה מורכבת של מוסר - דעת טוב ורע. או כפי שהוא מגדיר זאת, התנהגות לפי קודים שמבוססים על אמפתיה והדדיות, חמלה והגינות.

בקאוף. "הסיסמה 'רק החזק שורד' לא רלבנטית ל־95% ממה שמתרחש בטבע"

בניסויים רבים הוא הציב יונקים - קופי אדם, פילים ודולפינים - בפני בחירות שבהן יכלו לציית לאינסטינקטים שלהם או למלא באופן אנוכי אחר צורכיהם, ולחלופין לנהוג באופן שממלא פחות את הצרכים שלהם אך מפגין השתתפות ברגשותיו של בעל חיים אחר, ונטייה לחלוקה שוויונית. שוב ושוב הוא מצא בעלי חיים שגילו במצבים שונים התנהגות שהיא יותר חברתית מ"חייתית", ושאפשר להסבירה בנטייה טבעית לחמלה והגינות. וכפי שהוא מתרגם זאת, בחוש מוסרי.

ואם בבעלי חיים קיימים יסודות המוסר, הוא טוען בספרו, הרי שהאנושות קיבלה אותם כנראה מהטבע, מבעלי החיים, הרבה לפני שהדת וציווייה ניסחו את המוסר במילים. המוסר אינו מותר האדם מהבהמה, הוא טוען, אלא אחת ממתנות האבולוציה.

"רוב האמריקאים יגידו לך שמקור המוסר האנושי הוא הדת, אבל דתות קיימות רק כמה אלפי שנים, והן בסך הכל מנמקות התנהגויות שכבר היו טבועות בנו, והיו בטבע זמן רב לפנינו. על זה מצביעות הראיות. התפיסה הפילוסופית שמוסר הוא אקט הגיוני ומחשבתי היא מה שלא נתמך בראיות", דה ואל אומר. "אני לא טוען שבעלי חיים הם מוסריים כמונו, אבל הם חולקים איתנו את הנטיות האלה. ולא רק המחקרים שלי מראים את זה", הוא מוסיף. "הראיות עולות גם ממחקרים קוגניטיביים אחרים, וממחקרי מוח".

דה ואל מתייחס לכמה ראיות, ספורות וראשוניות, שהחלו להיאסף במעבדות נוירולוגיה: ב־2006, לדוגמה, חוקרים מבית הספר לרפואה בבית החולים הר סיני בניו יורק סרקו מוחות של לווייתנים גדולי סנפיר, זן לווייתנים שמתאפיין בהתנהגות חברתית מורכבת ואחד מזני הלווייתנים המעטים שמתקשרים באמצעות "שירת הלווייתן". החוקרים השוו את הסריקות לסריקות מוח של מינים אחרים של הלווייתן המצוי, וגילו בקליפת המוח של גדולי הסנפיר מבני רקמות שמכילים נוירונים ייחודיים בשם Spindle Neurons, שעד אז נמצאו רק במוחותיהם של בני אדם, קופי אדם ופילים. חקר המוח מייחס כיום לנוירונים הללו את הפעולות של חשיבה מורכבת ותקשורת בינאישית. אוטיזם ודיסלקציה, שתי תופעות שנחשבות ייחודיות לבני אדם, נקשרות לשינויים ברקמות האלה. החוקרים הקפידו להעיר שתפקיד ה־Spindle Neurons אצל הלווייתנים הוא כרגע רק בגדר השערה.

פילים מתוארים זה שנים כאחת החיות הנבונות בטבע. אלא שהמילה "נבונות" נותנת רושם צר מדי: בקרב פילים יש משפחות חד־הוריות, שבהן האב הזכר מגדל את הצאצאים; הביולוג ד"ר קרייג הולדריג', מייסד עמותת המחקר האמריקאית הקטנה Nature Institute, פרסם ב־2001 דיווח על פיל מאולף בהודו שלפי פקודות הציב מוט בתוך בור, אך סירב למלא בור אחד, וכשהבור נבדק נמצא בו כלב ישן. הפיל הציב את המוט רק לאחר שהכלב סולק; הביולוגית ד"ר ג'ויס פול, שהשתתפה במחקר בן 26 שנים בפארק אמבוסלי בקניה, המחקר הממושך ביותר שנערך אי פעם בפילים, פרסמה ב־1996 דיווח על פיל שהסתער על ג'יפ והפך אותו. כשנהג הג'יפ נפצע הפיל ניסה לעזור לו לעמוד על רגליו, ומשנכשל נותר לעמוד ליד הפצוע שעות ארוכות. הנהג סיפר זאת כאשר צוות החילוץ מצא אותו, יושב לצד הפיל. ג'ויס פרסמה באותה שנה בהוצאת אוניברסיטת ג'ון הופקינס מאמר שבו היא מציגה ראיות שאספה לקיומה של שפה מורכבת בקרב פילים. במאמר היא טוענת שתרועות הפעילים בעת שעטה כוללות צלילים שמחווים, בין היתר, על כיוונים כגון ימין ושמאל, קולות הסכמה וקולות סירוב. מבנה קליפת המוח של פילים נחשב לאחד הדומים ביותר בטבע לקליפת המוח של בני אדם.

בושה של זאב. תצפיותיו של בקאוף גילו שזאבי ערבות שנתפסים אוכלים בלי שעזרו לצוד מפגינים שפת גוף זהה לזו של כלב מבוית ש"מתנצל". בקאוף: "כך נראית הבחנה בין טוב ורע" צילום: שאטרסטוק

כלב מבוית צילום: שאטרסטוק

ב־2009 החוקרים מייקל פלאט ובן היידן מאוניברסיטת דיוק חיברו שימפנזים לסורקי מוח מתקדמים, ונתנו להם לנחש מיקום של כוס מיץ שהוסתרה מאחורי וילונות. סריקות המוח שנקלטו בעת ניחוש שגוי נמצאו דומות להפליא לאלה של בני אדם שבעת סריקת מוח התבקשו להרהר ברגעי חרטה. "זו העדות הראשונה לזה שלקופים, כמו לנו, יש מחשבות בסגנון 'כמעט־יכולתי־הייתי צריך לפעול אחרת'", אמר היידן ל"ניו יורק טיימס" לאחר פרסום תוצאות הניסוי.

דה ואל סבור שנחוץ עוד מחקר רב בנושא שהוא מכנה "האינסטינקט המוסרי" של בעלי חיים, ובדומה ובשונה בינו לבין המוסר האנושי. "קורה לנו לא אחת שהאינסטינקט המוסרי שלנו לא עומד בקנה אחד עם מערכות האמונה שיצרנו, הדתית או הכלכלית", הוא אומר. "כלומר, הציוויים החברתיים שלנו מפגרים אחרי ציוויי המוסר שהטבע טבע בנו. קופי אדם מגיבים בחריפות לחלוקה לא הוגנת, וכך גם אנחנו. בנו ובקופים מובנית גישה דומה לגבי מה מוסרי ונכון, אבל התבנית המולדת הזאת שונה מהמציאות שמייצרות המערכות שבהן אנחנו חיים, בין אם זו הכלכלה או הדת".

כשחיות מתאבלות

מה ציפורים שכולות מלמדות על רומנטיקה אנושית

ביולי אשתקד ניסתה קבוצה של חוקרי מוח מהמובילים בעולם לשנות את התפיסה הישנה לגבי הכרת בעלי חיים, תפיסה שהובילה האסכולה שממנה באו. ב"כנס פרנסיס קריק לחקר התודעה" שנערך באוניברסיטת קיימברידג' באנגליה בהשתתפות הפיזיקאי סטיבן הוקינג פרסמו הנוירוביולוג המוביל מאוניברסיטת קל־טק פרופ' כריסטוף קוך, ד"ר אדוארד בוידן מ־MIT שפיתח שיטה לבצע בדיקות מוח בעזרת אור, פרופ' איירין פפרסברג, חוקרת התנהגות ציפורים בעלת שם עולמי מאוניברסיטת הרווארד, וד"ר פיליפ לו, חוקר במעבדת המדיה של MIT ומייסד סטארט־אפ סריקות המוח NeuroVigil, את "הצהרת התודעה של קיימברידג'".

ה"הצהרה" היא מסמך לא מדעי שנוסח עבור הציבור הרחב. "אף שבעבר חקר תודעת בעלי החיים סבל מאי־יכולתן של חיות לא־אנושיות לדווח באופן נהיר על מצבן הפנימי", נכתב בהצהרה, "בידינו כיום די מידע על תהליכים נוירולוגיים וביוכימיים שמעידים על פעילות תודעתית כמו־אנושית במוחותיהם של כל היונקים והציפורים, וכן חיות רבות אחרות ובהן תמנונים", נכתב בהצהרה. "חיות לא־אנושיות רבות מפגינות את פעילות התודעה־מוח הזאת בלא ניאוקורטקס".

על ההצהרה, שלא כוללת אף מילה על חמלה או צדק אלא רק תיאורי תגובות כימיות ורישומים נוירולוגיים, חתמו כל באי הכנס, בנוכחות הוקינג.

ברברה קינג. "לקרוא לתחושות בשמן"

"הגענו להסכמה שכנראה הגיע הזמן לפרסם הצהרה ציבורית", אמר פיליפ לו לפני הקראת ההצהרה. "לכל האנשים פה בחדר זה עשוי להיות מובן מאליו שלחיות יש תודעה. ליתר העולם זה עדיין לא מובן".

עוד חוקרת שמנסה לעזור לעולם להבין היא פרופ' ברברה קינג, ראש החוג לאנתרופולוגיה באוניברסיטת קולג' וויליאם ומרי, מהמוסדות האקדמיים הוותיקים בארצות הברית. בתום מחקר שארך שנים ביערות וחוות בקניה, קינג פרסמה במרץ השנה את הספר "How Animals Grieve", "כיצד חיות מתאבלות".

הספר, שזכה עם צאתו לסיקורים נרחבים ב"ניו יורק טיימס", "הוושינגטון פוסט" ו"טיים", מפרט שורת התנהגויות יוצאות דופן של בעלי חיים לנוכח מוות של קרוב. רובן שוברות לב: היא מתארת בספר איך חמישה עדרי פילים התאספו סביב פילה זקנה גוססת והמתינו לידה עד מותה, ולאחר מכן שבו ונאספו כמה פעמים סביב הגווייה. בפרק אחר היא כותבת על מחקר משותף מ־2006 של אוניברסיטת פרינסטון ואוניברסיטת פנסילבניה פילדלפיה, שבו נותח דמן של קופות מבוטסואנה שאיבדו קרוב משפחה, ובדם נמצאו סטרואידים מסוג שנוצר בדמן של נשים שהפכו לאמהות שכולות. וכמו אצל בנות אדם, כמות הסטרואידים בדם ירדה כאשר הקופות נוחמו על ידי קרובים. קינג טוענת בספרה שריבוי הראיות מעיד שגם לתחושת האבל האנושית יש שורשים אבולוציוניים.

"כשאנשים אומרים שאנחנו רק משליכים את הרגשות שלנו על בעלי חיים, אני אומרת להם, תתבוננו שוב", אומרת קינג בראיון ל"מוסף כלכליסט". "הביטו בברווז שחברו מת, והוא כורך את צווארו סביב הגווייה, ואז עקבו אחריו וראו איך במשך השבועות הבאים הוא אוכל פחות, מתרחק מהברווזים האחרים, מתבודד, ושב מדי יום לבקר באותם המקומות שבהם נהג לשחק עם חברו. אם זה הולך כמו ברווז מתאבל ומגעגע כמו ברווז מתאבל, זה כי זה ברווז מתאבל.

"לא נוח לקבל את הרעיון שלבעלי חיים יש רגשות כמו לנו, אבל העדויות כבר רבות מאוד", אומרת קינג. "אנחנו יודעים שאצל ציפורים שחיות בזוגיות, כשאחד מבני הזוג מת בטרם עת תוחלת חייו של השורד קטנה משמעותית, כנראה בגלל תגובת צער".

אם האבל הוא מנגנון אבולוציוני, מה הוא משרת?

דה ואל: "אני לא בטוח שאבל משרת מטרה אבולוציונית. זה כנראה נובע מכך שהיתה היקשרות רגשית עמוקה, כמו הקשר של נקבות לצאצאים שלהן. לזה כבר יש תפקידים אבולוציוניים רבים. כשקשר רגשי עמוק נקטע, יש שינויי התנהגות, כגון התרחקות מהלהקה או אובדן התיאבון, או אפילו מוות שאנחנו מכנים 'מוות מצער', זה האבל".

"בעיניי יש לאבל תפקיד", אומרת קינג. "הוא התנהגות שמספקת מנוחה גופנית ורגשית. הרבה קולגות שלי מתארים את זה כתוצר לוואי של פער שנוצר עקב ניתוק קשר חברתי קרוב. אבל אני נותנת לזה שם אחר, אני קוראת לתחושה הזאת בשמה, אהבה. וכפי שאנו יודעים היטב, כשאוהבים עשויים בשלב מסוים להתאבל".