תרבחו ותשמחו

בר האוכל ששון, שנפתח לפני כשלושה שבועות בשכונת אחוזה בחיפה, הוא השם הלוהט בסצנת המסעדנות החיפאית, ולו רק בגלל הקבוצה שעומדת מאחוריו. המקום נפתח בהשקעה של כ־3 מיליון שקל בידי רם לסרי (32) ואלי שחרית (42), חברי קבוצת סינטה בר, אחת מקבוצות המסעדנים המובילות בעיר. השניים, קרובי משפחה דרך נישואים (שחרית נשוי לאחותו של לסרי), מתפעלים את העסקים (מסעדת סינטה בר, סינטה בר אקספרס ועכשיו ששון) בחלוקת עבודה ברורה: לסרי אחראי על הצד הקולינרי ותכנון וניהול המטבחים, ושחרית על המשא ומתן עם ספקים, הפיתוח העסקי של הקבוצה וניהול הפלור.

בתל אביב ייתכן שששון, שקיבל את שמו מהסיבה הפרוזאית, בתקווה שיהיה שם שמח, היה נבלע בין שפע מקומות דומים. אבל בחיפה הבר, שההשקעה בפתיחתו היא יוצאת דופן במונחים מקומיים, נראה כמו שחקן חיזוק משמעותי בעיר.

מימין) אלי שחרית ורם לסרי. "יש פה הזדמנות לעשות דברים" צילום: אלעד גרשגורן

סינטה בר היא אחת המסעדות המצליחות בעיר, כבר יותר מעשור, ובנוף המסעדנות החיפאי היא נחשבת הצלחה פנומנלית. את המקום פתחו לסרי ושחרית בשנת 2003. שחרית חזר מיפן, שם עסק במכירת תכשיטים, ולסרי בדיוק השתחרר משירות צבאי עם אהבה גדולה לאוכל ואפס ידע בתחום. המקום נפתח כהמבורגרייה חסרת יומרות ובהשקעה מצחיקה ("כל אחד מאיתנו הביא מהבית 30 אלף שקל"), ולדברי לסרי, "בשנה הראשונה עשינו את כל הטעויות האפשריות. למזלנו, הקהל הרגיש שיש לנו כוונות טובות והיה סלחני כלפינו".

נקודת המפנה, הוא מספר, היתה במלחמת לבנון השנייה. “גם אנחנו סגרנו כשפרצה המלחמה. אבל אחרי שבוע החלטנו לפתוח. עם כל האזעקות וההפגזות, המקום היה מלא. אז הבנו שהצלחנו, ושהקהל המקומי באמת קשור אליו".

הקהל החיפאי, מספר לסרי, הוא קצת חשדן. "קשה לקנות אותו. הוא לא רץ אחרי חידושים נוצצים. הוא בא ובודק אותך. חיפה היא עיר מבוגרת", הוא מסביר, “לצד סטודנטים וצעירים יש כאן לא מעט קהל מבוגר שיוצא ומבלה. צריך לדעת לתת לקהל הזה את הנוחות ואת השירות שהוא מחפש".

המבנה שבו שוכן ששון, המכונה הבית בחורב 10, הוא מבנה מיתולוגי בהיסטוריה החיפאית. זהו אחד הבתים הראשונים שנבנו בשכונת אחוזה, ומ־1920 ועד 1946 הוא אכלס חנות מכולת משפחתית בחלק הקדמי ואת ביתם של בעלי המכולת מאחור. לאחר מכן פעלו במקום שורה של עסקים חיפאיים מוכרים.

על תהליך השיפוץ מספר לסרי: "לקח לנו קצת יותר משנה לשפץ את המקום. רצינו לשמר את התחושה הנוסטלגית של המבנה ולתת לו את הכבוד הראוי לו". האדריכלית מיה שגיב סלומון, בשיתוף הסטייליסטית אדוה הופשטיין, יצרו שילוב של מראה תעשייתי עם ריהוט המשדר תחושה ביתית נעימה. החלל הגדול מציע אפשרות לשבת סביב שולחנות אוכל בפינות המסודרות כסלון ביתי, על הבר או באחת החצרות.

התפריט מכיל מנות המתאימות לאכילה במשותף. אפשר להזמין ערכה של עשרה מאזטים (במחיר 118 שקל) המתאימים לשניים עד ארבעה סועדים, או לאכול מנות כמו נתח קצבים בגריל פחמים עם מוח עצם (98 שקל), מולים בחזה אווז ופרנו (52 שקל) ועוד.

לסרי מתקשה לפענח את הדשדוש הקולינרי של העיר: “אני משער שאחת הסיבות היא שמדובר בקהל מאוד מצומצם. אין כאן כמעט תיירות חוץ, אבל מה שבאמת חסר בעיר הוא תיירות פנים. זה משאיר את המסעדות עם כמה אלפי אנשים שעוברים ביניהן". למרות זאת הוא מתמקד בצפון - על הפרק מסעדה איטלקית שעתידה להיפתח בקיץ באזור הקריות, ואין לו תוכניות להתרחב לאזור המרכז. "זה לא משהו שאני פוסל, אבל עכשיו אנחנו רואים את עצמנו ממשיכים להתפתח בצפון. זה האזור שלנו, אנחנו מכירים את הקהל כאן והוא מכיר אותנו, ודווקא כיוון שמבחינה קולינרית האזור לא מאוד מפותח יש פה הזדמנות לעשות דברים".