מה חשבתם ברגע הראשון?

הספר שמלמד איך לנהל את האינטואיציה

ב־2002 פרופ' דניאל כהנמן זכה בפרס נובל בכלכלה על כך שייסד, עם עמיתו עמוס טברסקי, את חקר הכלכלה ההתנהגותית. ענף הכלכלה ההתנהגותית מראה שהחלטות כלכליות, הישגים ומשברים פיננסיים נגרמים פחות כתוצאה ממודלים סבוכים ושיקולי עלות־תועלת קרים, ויותר כתוצאה מרבדים בפסיכולוגיה האנושית וטעויות בשיקול הדעת שדומות אצל רוב בני האדם.

ספרו החדש של כהנמן "לחשוב מהר לחשוב לאט" (הוצאת כנרת ומטר) מסכם יותר מעשור של מחקרים חדשים, ומתאר בשפה פשוטה איך פועל מנגנון החשיבה שמאחורי החלטותיהם ופעולותיהם של בני האדם, בכלכלה ובחיי היומיום.

בראיון ל"מוסף כלכליסט" בשנה שעברה, עם יציאת הספר בארצות הברית, כהנמן הסביר שהמנגנון הזה מחולק לשתי "מערכות", שהוא מכנה "מערכת 1" ו"מערכת 2". "מערכת 1" היא שמייצרת את המחשבות שכאילו צצות מאליהן: מאינטואיציה ואסוציאציות ועד לזיהוי פרצופים. היא פועלת מאחורי הקלעים, במהירות ובלי לדרוש ריכוז או מאמץ. "מערכת 2" היא החשיבה המודעת והמרוכזת. בעזרתה פותרים בעיות ומקבלים החלטות סופיות. היא ליניארית, אטית כמעט כמו קצב הדיבור, ועשויה לדרוש ריכוז ומאמץ. ואף על פי ש"מערכת 2" חלשה ותובענית, אנשים מייחסים לה את עיקר החשיבות בעיצוב גורלם.

פרק מספרו של פרופ' דניאל כהנמן "לחשוב מהר לחשוב לאט" צילום: אימג'בנק / גטי אימג'

ב"הבקרית העצלה", הפרק השלישי בספר שמובא להלן, כהנמן נוגע בנקודת התורפה הגורלית בקשר בין "מערכת 1" ו"מערכת 2" – בין האינטואיציה ושיקול הדעת – ודרכים להתמודד איתה.

מדי שנה אני שוהה חודשים ספורים באוניברסיטת ברקלי, ואחת מהנאותַי הגדולות שם היא צעידה יומית בגבעות, במסלול מסומן שאורכו שישה קילומטרים וחצי, המשקיף אל הנוף היפה של מפרץ סן פרנסיסקו. לרוב אני מודד זמן, ולמדתי מכך לא מעט על מאמץ. מצאתי מהירות, כ־10 דקות לקילומטר, שאותה אני חווה כטיול. אני בהחלט משקיע מאמץ גופני ושורף יותר קלוריות במהירות זו מאשר אילו ישבתי בכיסא נוח, אך אינני חווה מתח, לא קונפליקט ולא צורך לדרבן את עצמי. אני מסוגל גם לחשוב ולעבוד כשאני הולך בקצב זה. למען האמת, אני חושב שהעוררות הגופנית הקלה של הטיול עשויה אף לגלוש לעבר דריכות מנטלית גבוהה יותר.

גם למערכת 2 יש מהירות טבעית. אתה משקיע כמות מסוימת של אנרגיה מנטלית במחשבות אקראיות ובניטור המתרחש סביבך, גם כשבראשך לא קורה שום דבר מיוחד, ואולם המאמץ הנדרש לכך מועט; הניטור של המתרחש סביבך או בתוך ראשך אינו דורש מאמץ רב, אלא אם כן הנסיבות תובעות ממך זהירות או מודעות עצמית יוצאות דופן. אתה מקבל הרבה החלטות קטנות בעודך נוהג במכונית, קולט מידע תוך כדי קריאה בעיתון ומחליף דברי נועם כדבר שבשגרה עם בת זוגך או עם עמית לעבודה. כל זאת במאמץ מועט וללא מתח. בדיוק כמו הליכה נינוחה.

בדרך כלל קל ואפילו די נעים ללכת ולחשוב בו זמנית, אך נדמה שבמצבים קיצוניים הפעולות הללו מתחרות על משאביה המוגבלים של מערכת 2. תוכל לאמת טענה זו באמצעות ניסוי פשוט. תוך כדי הליכה נינוחה עם חבר בקש ממנו לחשב בראשו 23 × 78 ומיד. קרוב לוודאי שהוא ייעצר במקומו. מניסיוני אני יודע שאני מסוגל לחשוב בשעת הליכה נינוחה, אך איני יכול לבצע פעולה מנטלית היוצרת עומס כבד על הזיכרון לטווח קצר. אם עלי לנסח טיעון מורכב בלחץ זמן, מוטב לי שלא אזוז, והייתי מעדיף לשבת מאשר לעמוד. מובן שלא כל חשיבה אטית דורשת דפוס כגון זה של ריכוז עמוק וחישוב מאומץ – לחשיבה הטובה ביותר בחיי הגעתי במשך ההליכות הנינוחות עם עמוס.

האצת קצב ההליכה הנינוח שלי משנה מעיקרה את חוויית ההליכה, מפני שהמעבר לקצב מהיר יותר מביא להידרדרות חדה ביכולתי לחשוב באופן קוהרנטי. כשאני מאיץ, תשומת לבי מוסבת בתכיפות גוברת לחוויית ההליכה ולהתמדה המכוונת בקצב המהיר. יְכולתי להביא קו מחשבה לידי סיום נפגמת בהתאם. במהירות הגבוהה ביותר שאני מסוגל להגיע אליה על הגבעות, כ־8.5 דקות לקילומטר, אני אפילו לא מנסה לחשוב על משהו אחר. נוסף על המאמץ הגופני הנדרש כדי להניע את גופי במהירות לאורך השביל, יש צורך במאמץ מנטלי של שליטה עצמית כדי להתנגד לדחף להאט. דומה ששליטה עצמית וחשיבה מכוּונת ניזונות מאותו תקציב מאמץ מוגבל.

עבור רובנו, רוב הזמן, השמירה על קו מחשבה קוהרנטי והפעלת חשיבה מאומצת מפעם לפעם מחייבות גם הן שליטה עצמית. הגם שלא ערכתי סקר שיטתי, אני מאמין שמעֲבר תכוף ממטלה למטלה ועבודה מנטלית מואצת אינם מהנים במהותם, ושאנשים נמנעים מהם כל אימת שאפשר. כך הפך חוק המאמץ המזערי לחוק. גם בהיעדר לחץ זמן, השמירה על קו מחשבה קוהרנטי דורשת משמעת. מי שיִראה כמה פעמים אני קורא מיילים או בוחן את תכולת המקרר במהלך שעה של כתיבה, סביר שיזהה בכך דחף של בריחה ויסיק שהתמדה בה תובעת ממני יותר שליטה עצמית מכפי שאני מסוגל לגייס.

למרבה המזל, פעילות קוגניטיבית אינה תמיד דוחה כל כך, ולעתים אנשים משקיעים מאמץ ניכר לאורך זמן רב מבלי להפעיל את כוח הרצון שלהם. הפסיכולוג מיהַאי צ'יקסֶנטמיהַאי (Csikszentmihalyi) חקר יותר מכל אחד אחר מצב זה של שימת לב נטולת מאמץ, והמונח שהציע עבורו, "זרימה" (flow), הפך בינתיים לחלק מהשפה. אנשים שחוֹוים זרימה מתארים אותה כמצב של ריכוז נטול מאמץ עמוק כל כך, עד שהם מאבדים את תחושת הזמן, את תחושת עצמם ושוכחים את בעיותיהם. תיאורי ההנאה שלהם ממצב זה כה משכנעים, עד שצ'יקסנטמיהאי כינה אותו "חוויה אופטימלית". פעילויות רבות עשויות לעורר תחושת זרימה, מציור ועד מרוצי אופנועים – וישנם סופרים בני מזל שאני מכיר שעבורם אפילו כתיבת ספר היא לעתים חוויה אופטימלית. זרימה יוצרת הפרדה ברורה בין שני סוגי מאמץ: התמקדות במטלה לעומת שליטה מכוּונת בקשב. ברכיבה על אופנוע במהירות 240 קמ"ש או במשחק שחמט תחרותי בהחלט כרוך מאמץ רב; אך במצב של זרימה, השמירה על מיקוד הקשב בפעילויות התובעניות הללו אינה דורשת הפעלת שליטה עצמית, וכך משתחררים משאבים שניתן להפנותם למטלה.

פרופ' כהנמן. אלפי סטודנטים השיבו על חידת הכדור והמחבט, והתוצאות מזעזעות. יותר מ־50% מהסטודנטים בהרווארד, פרינסטון ו־MIT נתנו תשובה אינטואיטיבית - ושגויה צילום: שחר עזרן

מערכת 2 העסוקה והמדולדלת

הטענה ששליטה עצמית ומאמץ קוגניטיבי הם סוגים של עבודה מנטלית כבר התבססה היטב. מחקרים פסיכולוגיים אחדים הוכיחו שלנוכח האתגר לבצע משימה קוגניטיבית תובענית ובה בעת לעמוד בפיתוי – גדלים הסיכויים שאנשים ייכנעו לפיתוי. דמיין שהתבקשת לזכור רשימה של 7 ספרות למשך דקה או שתיים. נאמר לך שזכירת הספרות היא בעדיפות עליונה. בשעה שהקשב שלך ממוקד בזכירת הספרות, מציעים לך לבחור בין שני קינוחים: עוגת שחיתות משוקולד או סלט פירות בריא. הראיות מצביעות על כך שקיים סיכוי גבוה שתבחר בעוגת השוקולד המפתה כאשר זיכרונך עמוס בסְפרות. כשמערכת 2 עסוקה, למערכת 1 יש השפעה רבה יותר על ההתנהגות – והיא חובבת דברי מתיקה.

כשאנשים עסוקים קוגניטיבית, גדלים הסיכויים שהם יבצעו בחירות אנוכיות, ידברו בצורה סקסיסטית וישפטו באופן שטחי בסיטואציות חברתיות. שינון הסְפרוֹת והחזרה עליהן מרופפים את הבקרה של מערכת 2 על ההתנהגות, אך מובן מאליו שעומס קוגניטיבי אינו הגורם היחיד לשליטה עצמית מוחלשת. לכמה כוסיות משקה יש השפעה דומה, וכך גם ללילה נטול שינה. שליטתם העצמית של אנשי בוקר לקויה בלילה, וההפך הוא הנכון לגבי אנשי לילה. חשש־יתר באשר למידת הצלחתך במטלה פוגע לעתים בביצוע, בהעמיסו על הזיכרון לטווח קצר מחשבות חרדה חסרות טעם. המסקנה ברורה: שליטה עצמית דורשת קשב ומאמץ. ובמילים אחרות, שליטה במחשבות ובהתנהגויות היא אחת המשימות שמבצעת מערכת 2.

סדרה של ניסויים מפתיעים שערכו הפסיכולוג רוי באומייסטר (Baumeister) ועמיתיו סיפקו הוכחה משכנעת לכך שכל סוגי המאמץ הרצוני – מאמץ קוגניטיבי, רגשי או גופני – שואבים לפחות חלקית ממאגר משותף של אנרגיה מנטלית. המטלות בניסוייהם הוצגו בזו אחר זו ולא בו זמנית.

הקבוצה של באומייסטר נוכחה שוב ושוב שהמאמץ להפעיל כוח רצון או שליטה עצמית הוא מעייף; אם נאלצת להכריח את עצמך לעשות משהו, הדבר יפחית מנכונוּתך או מיכולתך להפעיל שליטה עצמית באתגר הבא. תופעה זו מכונה הידלדלות אגו (ego depletion). בהדגמה אופיינית, משתתפים שהורו להם לכבוש את תגובתם הרגשית לסרט טעון רגשית, יתקשו אחר כך במבחן סבולת גופנית – משך הזמן שבו הם מסוגלים לאחוז בחוזקה דינמומטר חרף אי־נוחות הולכת וגוברת. המאמץ הרגשי בשלב הראשון של הניסוי הפחית מיכולתם לשאת את הכאב שהסב להם כיווץ ממושך של השריר, ולכן אנשים מדולדלי אגו נכנעים מהר יותר לדחף לוותר. בניסוי אחר מדלדלים תחילה את האגו של המשתתפים במטלה שבה הם אוכלים מזונות בריאים, כגון צנוניות וסלרי, ובו בזמן עומדים בפיתוי להתפנק בשוקולד ובעוגיות עשירות. מאוחר יותר אותם משתתפים ירימו ידיים מוקדם מהרגיל במטלה קוגניטיבית קשה.

רשימת המצבים והמטלות שכיום ידוע שהם מדלדלים שליטה עצמית היא ארוכה ומגוונת. כולם כרוכים בקונפליקט ובצורך לדכא נטייה טבעית. הם כוללים: הימנעות מחשיבה על דובים לבנים, דיכוי תגובה רגשית לסרט מרגש, ביצוע סדרה של בחירות הכרוכות בקונפליקט, ניסיון להרשים את הזולת, תגובה אדיבה להתנהגות שלילית של בת או בן הזוג, אינטראקציה עם אדם מגזע אחר (עבור אנשים בעלי דעות קדומות).

גם רשימת הסימנים להידלדלות האגו מגוּונת מאוד: הפרת דיאטה, בזבוז־יתר בקניות אימפולסיביות, תגובה תוקפנית להתגרוּת, התמדה קצרת טווח במטלה של לְפיתה, הצלחה מועטה במטלות קוגניטיביות ובקבלת החלטות לוגית.

הראיות משכנעות: פעילויות המציבות דרישות מכבידות על מערכת 2 תובעות שליטה עצמית, והפעלת שליטה עצמית היא מדלדלת ולא נעימה. שלא כמו עומס קוגניטיבי, הידלדלות האגו הנָה, לפחות בחלקה, אובדן מוטיבציה. אחרי שהפעלת שליטה עצמית במטלה אחת, אינך משתוקק להתאמץ באחרת, אם כי היית מסוגל אילו היית חייב. בניסויים אחדים הצליחו אנשים להתגבר על ההשפעות של הידלדלות אגו כשנתנו להם תמריץ חזק לעשות זאת. בניגוד לכך, הגברת מאמץ לא באה בחשבון כשאתה חייב להחזיק 6 ספרות בזיכרון לטווח קצר בעודך מבצע מטלה. הידלדלות אגו אינה מצב מנטלי זהה לעומס קוגניטיבי.

כפי שניסח זאת באומייסטר, התגלית המפתיעה ביותר של קבוצתו היא שהמושג "אנרגיה מנטלית" הוא יותר מסתם מטפורה. מערכת העצבים צורכת יותר גלוקוז מרוב חלקי הגוף, ונדמה שפעילות מנטלית מאומצת יקרה במיוחד כשמשלמים במטבע הגלוקוז. כשאתה עוסק באופן פעיל בחשיבה קוגניטיבית מורכבת, או עסוק במטלה הדורשת שליטה עצמית, רמת הגלוקוז בדמך צונחת. ניתן להשוות זאת לאצנית המכלה את מלאי הגלוקוז המאוחסן בשריריה במהלך ספרינט. ההשלכות הנועזות של רעיון זה הן שאפשר לבטל את השפעותיה של הידלדלות אגו באמצעות נטילת גלוקוז, ובאומייסטר ועמיתיו איששו את ההשערה בכמה וכמה ניסויים.

באחד ממחקריהם צפו הנבדקים בסרט אילם קצר שבו מוצגת אישה בעודה מתראיינת, והם התבקשו לפרש את שפת הגוף שלה. בזמן שביצעו את המטלה, סדרות של מילים חלפו על המסך ברצף אטי. המשתתפים קיבלו הוראה מפורשת להתעלם מהמילים, ואם הוסחה דעתם, היה עליהם לשוב ולהתמקד בהתנהגותה של האישה. היה ידוע שפעולה זו של שליטה עצמית גורמת להידלדלות אגו. כל המתנדבים שתו לימונדה בטרם החלו במטלתם השנייה. הלימונדה הומתקה בגלוקוז עבור מחציתם, ובממתיק המלאכותי סוכרלוז עבור האחרים. לאחר מכן ניתנה לכולם מטלה שנדרשה בה התגברות על תגובה אינטואיטיבית כדי להגיע לתשובה הנכונה. בדרך כלל טעויות אינטואיטיביות שכיחות הרבה יותר בקרב אנשים מדולדלי אגו, ושותי הסוכרלוז אכן הראו את אפקט הדלדול המצופה. לעומת זאת, שותי הגלוקוז לא היו מדולדלים. השבת רמת הסוכר הזמין במוח לתִקנה מנעה את ההידרדרות ברמת הביצועים. יידרשו עוד זמן ומחקר רב נוסף על מנת לקבוע אם המטלות הגורמות לדלדול הגלוקוז מביאות גם לעוררות הרגעית המשתקפת בהתרחבות האישונים ובהאצת הדופק.

הדגמה מטרידה להשפעות דלדול על שיפוט דווחה לאחרונה בכתב העת "Proceedings of the National Academy of Sciences". המשתתפים־שלא־בידיעתם היו שמונה שופטים בוועדות השחרורים בבתי סוהר בישראל. הם עוסקים במשך ימים שלמים בבחינת בקשות לשחרור מוקדם. המקרים מוצגים בסדר אקראי, והשופטים מקדישים לכל אחד מהם זמן מועט, שש דקות בממוצע. (החלטת המחדל היא סירוב לשחרור מוקדם; רק 35% מהבקשות מאושרות. הזמן המדויק המוקדש לקבלת כל החלטה מתועד, ומועדי שלוש הפסקות האוכל של השופטים במהלך היום – הפסקת בוקר, צהריים ואחר צהריים – מתועדים גם הם.) עורכי המחקר שרטטו תרשים של שיעור הבקשות שאושרו מול פרק הזמן שחלף מאז הפסקת האוכל האחרונה. השיעור מזנק אחרי כל ארוחה, אז השופטים מאשרים כ־65% מהבקשות. במהלך השעתיים הבאות, פחות או יותר, עד האכילה הבאה של השופטים, שיעור האישורים צונח בהתמדה, עד שהוא מתקרב לאפס ממש לפני הארוחה. כפי שניתן לצפות, זוהי תוצאה שאינה מבורכת, והחוקרים בדקו בקפידה הסברים חלופיים רבים. הניתוח המיטבי של הנתונים טמן בחובו בשורות רעות: שופטים עייפים ורעבים נוטים לסגת אל החלטת המחדל הקלה יותר – דחיית הבקשות לשחרור מוקדם. נראה שהעייפוּת והרעב גם יחד ממלאים תפקיד.

מערכת 2 העצלה

אחד מתפקידיה העיקריים של מערכת 2 הוא פיקוח ושליטה על המחשבות והפעולות שמערכת 1 "מציעה" – מתן רשות לחלקן להתבטא ישירות בהתנהגות, ודיכוי או שינוי והתאמה של אחרות.

לדוגמה, הרי לפניך חידה פשוטה. אל תנסה לפתור אותה, אלא הקשב לאינטואיציה שלך:

כדור ומחבט עולים יחד 1.10 דולר.

המחבט עולה דולר אחד יותר מהכדור.

כמה עולה הכדור?

מיד עלה בדעתך מספר. המספר הוא 10 כמובן: 10 סנט. סימן ההיכר של חידה קלה זו הוא העובדה שהיא מעוררת תשובה אינטואיטיבית, מושכת ושגויה. חשֵב ותיווכח בעצמך. אם הכדור עולה 10 סנט, העלות הכוללת תהיה 1.20 דולר (10 סנט תמורת הכדור ו־1.10 דולר תמורת המחבט) ולא 1.10 דולר. התשובה הנכונה היא 5 סנט. יש להניח שהתשובה האינטואיטיבית עלתה גם בדעתם של אלה שהגיעו למספר הנכון – הם הצליחו בדרך כלשהי לעמוד בפני האינטואיציה.

שיין פרדריק (Frederick) ואני שקדנו יחד על תיאוריית שיפוט המבוססת על שתי המערכות, והוא השתמש בחידת הכדור־והמחבט כדי לבחון שאלה מרכזית: עד כמה צמוד הפיקוח של מערכת 2 על הצעותיה של מערכת 1? לטענתו, ידועה לנו עובדה משמעותית על כל מי שענה שמחיר הכדור הוא 10 סנט: הוא לא בדק באופן פעיל אם התשובה נכונה, ומערכת 2 שלו אימצה תשובה אינטואיטיבית שהיא היתה יכולה לדחות בהשקעה מועטה של מאמץ. מעבר לכך, ידוע לנו גם שהאנשים שעונים תשובה אינטואיטיבית מחמיצים רמז חברתי ברור; היה עליהם לתהות מדוע כלולה בשאלון חידה שהתשובה עליה כה ברורה. היעדר הבדיקה ראוי לציון בשל העלות הנמוכה של הבדיקה: שניות ספורות של עבודה מנטלית (הבעיה קשה במידה בינונית), תוך מתח קל בשרירים ואישונים מורחבים מעט, היו יכולים לחסוך טעות מביכה. דומה שאנשים שתשובתם היא 10 סנט הם חסידים נלהבים של חוק המאמץ המזערי. אנשים המתחמקים מתשובה זו הם כנראה בעלי מוח פעיל יותר.

אלפים רבים של סטודנטים השיבו על חידת הכדור־והמחבט, והתוצאות מזעזעות. יותר מ־50% מהסטודנטים בהרווארד, ב־MIT (המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס) ובפרינסטון השיבו תשובה אינטואיטיבית – ושגויה. באוניברסיטאות סלקטיביות פחות עמד שיעור אלה שלבטח לא בדקו על יותר מ־80%. בעיית הכדור־והמחבט היא מפגשנו הראשון עם הבחנה חוזרת ונשנית בספר זה: לאנשים רבים יש ביטחון עצמי מופרז, והם נוטים לסמוך יתר על המידה על האינטואיציות שלהם. הם כפי הנראה חשים שמאמץ קוגניטיבי אינו נעים להם, לפחות במידה מסוימת, ונמנעים ממנו ככל האפשר.

כעת אציג בפניך טיעון לוגי – שתי הנחות ומסקנה. נסה לקבוע, מהר ככל שתוכל, אם הטיעון תקף לוגית: האם המסקנה שבסוף נובעת מן ההנחות המוצגות תחילה?

כל הוורדים הם פרחים.

חלק מהפרחים נובלים במהירות.

לפיכך חלק מהוורדים נובלים במהירות.

רוב גדול של סטודנטים מאשר שהסילוגיזם הזה תקף. למעשה הטיעון איננו תקף, מפני שייתכן שאין כלל ורדים בין הפרחים הנובלים במהירות. בדיוק כמו בחידת הכדור־והמחבט, תשובה סבירה עולה מיד על הדעת. כדי לעקוף אותה, דרוש מאמץ ניכר; המחשבה העיקשת, "זה נכון! זה נכון!" מקשה את בדיקת הלוגיקה, ומרבית האנשים אינם טורחים לחשוב על הבעיה עד הסוף.

לניסוי הזה יש השלכות מדכדכות על שיקול דעת בחיי היומיום. הוא מצביע על כך שכאשר אנשים מאמינים שמסקנה היא אמיתית, הם גם נוטים להאמין לטיעונים שלכאורה תומכים בה, גם כשאלה חסרי יסוד. אם מערכת 1 מעורבת, המסקנות באות קודם, והטיעונים בעקבותיהן.

כעת הבט בשאלה הבאה וענה עליה במהירות לפני שתמשיך לקרוא:

כמה מקרי רצח מתרחשים במדינת מישיגן בשנה?

השאלה, שגם אותה הגה שיין פרדריק, היא שוב אתגר למערכת 2. ה"טריק" הוא שספֵק אם המשיב יזכור שדטרויט, עיר מוכת פשע, נמצאת במישיגן. עובדה זו ידועה לסטודנטים בארצות הברית, והם יזהו נכונה את דטרויט כעיר הגדולה ביותר במישיגן. אך ידיעת עובדה מסוימת אינה בבחינת הכול־או־לא־כלום. עוּבדות שאנחנו יודעים לא תמיד עולות בדעתנו כשאנחנו זקוקים להן. אנשים שזוכרים שדטרויט נמצאת במישיגן נותנים הערכות גבוהות יותר בדבר שיעור הרצח במדינה יחסית לאנשים שאינם זוכרים זאת, אך רוב הנשאלים של פרדריק לא חשבו על העיר כשנשאלו על המדינה. אכן, הניחוש הממוצע של אנשים שנשאלו על מישיגן נמוך מהניחושים של אנשים מקבוצה דומה שנשאלו על שיעור מקרי הרצח בדטרויט.

את האשמה בכישלון לחשוב על דטרויט ניתן להטיל הן על מערכת 1 והן על מערכת 2. התשובה לשאלה אם העיר עולה על הדעת כשמזכירים את המדינה, תלויה בחלקה בתפקוד האוטומטי של הזיכרון. אנשים נבדלים זה מזה מבחינה זו. הייצוג של מדינת מישיגן מפורט מאוד בדעתם של חלק מהאנשים: לתושבי המדינה יש סיכוי גבוה יותר לאחזר עובדות על אודותיה מאשר למי שגר במקום אחר; חובבי גיאוגרפיה יאחזרו יותר ממי שמתמחה בנתוני בייסבול; קרוב לוודאי שלאנשים אינטליגנטים יותר יהיה ייצוג עשיר יותר של מרבית הדברים. אינטליגנציה היא לא רק היכולת להפעיל שיקול דעת; היא גם היכולת למצוא בזיכרון חומר רלוונטי ולגייס קשב בשעה שהוא נחוץ. היזכרות ספונטנית היא מתפקודי מערכת 1. עם זאת, לכולם יש אפשרות להאט כדי לבצע חיפוש פעיל בזיכרון אחר כל העובדות הרלוונטיות – בדיוק כשם שהם יכולים להאט כדי לבדוק את התשובה האינטואיטיבית לבעיית הכדור־והמחבט. ההיקף של הבדיקה והחיפוש המכוּונים הוא מאפיין של מערכת 2, והוא משתנה מאדם לאדם.

לבעיית הכדור־והמחבט, לסילוגיזם הפרחים ולבעיית מישיגן/דטרויט יש מכנה משותף. נדמה שהכישלון במיני־מבחנים אלה הוא, לפחות במידה מסוימת, עניין של מוטיבציה בלתי מספקת, חוסר נכונות להשתדל. מי שיכולים להתקבל לאוניברסיטה טובה מסוגלים בהחלט לפתור את שתי השאלות הראשונות וגם להרהר במישיגן די זמן כדי להיזכר בעיר הגדולה ביותר במדינה ובבעיות הפשע שלה. סטודנטים אלה מסוגלים לפתור בעיות קשות בהרבה כשאינם מתפתים לקבל תשובה סבירה לכאורה שעולה בדעתם בנקל. הקלות שבה הם מרוצים דיים כך שיפסיקו לחשוב, מטרידה למדי. "עצלות" היא קביעה מחמירה על אודות הבקרה העצמית שמפעילים צעירים אלה ומערכת 2 שלהם, אך דומה שאיננה בלתי הוגנת. לנשמרים מחטא העצלות האינטלקטואלית אפשר לקרוא "מגויסים". הם דרוכים יותר, פעילים יותר מבחינה אינטלקטואלית, מוכנים פחות להסתפק בתשובות מושכות אך שטחיות, וספקנים יותר כלפי האינטואיציות שלהם. הפסיכולוג קית' סטנוביץ' מכנה אותם אנשים רציונליים יותר.

אינטליגנציה, רציונליות

חוקרים השתמשו במגוון שיטות על מנת לבחון את הַקשר בין חשיבה לבין שליטה עצמית. חלקם ניגשו לנושא באמצעות שאלת מִתאם: אם נדרג אנשים על פי השליטה העצמית שלהם ולפי כישוריהם הקוגניטיביים, האם הם יקבלו דירוג דומה בשני המשתנים?

באחד הניסויים המפורסמים ביותר בהיסטוריה של הפסיכולוגיה, ולטר מישל (Mischel) ותלמידיו הציבו בפני ילדים בני ארבע דילמה אכזרית. ניתנה להם האפשרות לבחור בין פרס קטן (ממתק מרשמלו אחד), שאותו היו יכולים לקבל בכל רגע, לבין פרס גדול יותר (שני ממתקי מרשמלו), שכדי לקבלו היה עליהם להמתין 15 דקות בתנאים קשים. הם נדרשו להישאר לבדם בחדר ולשבת ליד שולחן שעליו מונחים שני חפצים: מרשמלו אחד ופעמון, שמותר לילד לצלצל בו בכל עת כדי לקרוא לנסיין ולקבל את המרשמלו האחד. כפי שתואר בניסוי: "לא היו בחדר צעצועים, ספרים, תמונות או חפצים אחרים שעשויים להסיח את הדעת. הנסיין יצא מהחדר ולא חזר אלא כעבור 15 דקות, או כשהילד צלצל בפעמון, אכל את הפרס, נעמד או הראה סימני מצוקה כלשהם."

הנסיינים צפו בילדים מבעד למראה חד־כיוונית, והסרט שבו רואים את התנהגותם בזמן ההמתנה תמיד מצחיק את הצופים עד דמעות. כמחצית הילדים עמדו במשימת ההמתנה בת 15 הדקות, בעיקר על ידי כך שהקפידו להסיט את תשומת לבם מהפרס המפתה. כעבור 10 או 15 שנים נפער פער גדול בין הילדים שעמדו בפיתוי לבין אלה שלא עמדו בו. העומדים בפיתוי התאפיינו בדרגות גבוהות יותר של בקרה ניהולית במטלות קוגניטיביות, ובייחוד ביכולת להקצות מחדש את הקשב שלהם באופן יעיל. כבוגרים צעירים הם נטו פחות להשתמש בסמים. התגלה הבדל משמעותי בכישורים האינטלקטואליים: הילדים שהפגינו שליטה עצמית רבה יותר בגיל ארבע, קיבלו ציונים גבוהים בהרבה במבחני אינטליגנציה.

צוות חוקרים מאוניברסיטת אורגון חקר את הקשר בין בקרה קוגניטיבית לבין אינטליגנציה בדרכים אחדות, כולל ניסיון להעלות את רמת האינטליגנציה באמצעות שיפור השליטה בקשב. בחמישה מפגשים בני 40 דקות הם חשפו ילדים בני ארבע עד שש למשחקי מחשב שונים שתוכננו במיוחד כך שידרשו קשב ובקרה. באחד המשחקים השתמשו הילדים בג'ויסטיק כדי לעקוב אחר חתול מצויר ולהוליכו לשטח מכוסה דשא תוך הימנעות משטחים בוציים. השטחים מכוסי הדשא התכווצו בהדרגה, ואילו השטחים הבוציים התרחבו, כך שנדרשה בקרה מדויקת הולכת וגדלה. הבוחנים מצאו שלא זו בלבד שתרגול הקשב שיפר את הבקרה הניהולית, אלא שהוא אף שיפר את הציונים במבחני אינטליגנציה לא־מילוליים, והשיפור נשמר לאורך מספר חודשים. מחקרים אחרים של אותה קבוצה זיהו גנים מסוימים המעורבים בבקרת קשב, הראו שטכניקות הורוּת משפיעות גם הן על היכולת הזאת, והצביעו על קשר הדוק בין יכולתם של ילדים לשלוט בקשב לבין יכולתם לשלוט ברגשותיהם.

שיין פרדריק הגה מבחן ביקורת קוגניטיבית (Cognitive Reflection Test) המורכב מחידת הכדור־והמחבט ומשתי שאלות נוספות שנבחרו מפני שגם הן מזמינות תשובה אינטואיטיבית שהיא משכנעת ושגויה כאחת (השאלות מופיעות בפרק 5). פרדריק המשיך וחקר את מאפייניהם של סטודנטים שקיבלו ציונים נמוכים מאוד במבחן זה – פונקציית הפיקוח של מערכת 2 חלשה אצלם – ומצא שהם נוטים לתת כתשובה את הרעיון הראשון שעולה בדעתם, ואינם מוכנים להשקיע את המאמץ הנדרש כדי לבדוק את האינטואיציות שלהם. אנשים שבפתרון חידות הולכים עם האינטואיציות שלהם ללא ביקורתיות, נוטים גם לקבל הצעות אחרות של מערכת 1. הם בייחוד אימפולסיביים, חסרי סבלנות ומשתוקקים לסיפוקים מידיים. למשל, 63% מהמשיבים האינטואיטיביים אומרים שהם היו מעדיפים לקבל 3,400 דולר החודש מאשר לקבל 3,800 דולר בחודש הבא. רק 37% מבין אלה שפתרו נכונה את כל שלוש החידות הביעו אותה העדפה קצרת רואי לקבל סכום קטן יותר לאלתר. כשנשאלו כמה יהיו מוכנים לשלם עבור משלוח מהיום למחר של ספר שהזמינו, בעלי הציונים הנמוכים במבחן הביקורת הקוגניטיבית היו מוכנים לשלם פי שניים מבעלי הציונים הגבוהים. מהממצאים של פרדריק עולה שלכל אחת מהדמויות בפסיכודרמה שלנו יש "אישיוּת" משלה. מערכת 1 היא אימפולסיבית ואינטואיטיבית; מערכת 2 זהירה ומסוגלת להפעיל שיקול דעת, אם כי לפחות אצל חלק מהאנשים היא גם עצלה. אנחנו מזהים הבדלים כגון אלה גם בקרב אנשים: חלקם דומים יותר למערכת 2 שלהם; אחרים קרובים יותר למערכת 1 שלהם. מבחן פשוט זה התגלה כאחד המנבאים הטובים יותר לחשיבה עצלה.

קית' סטנוביץ' ושותפו זה שנים, ריצ'רד וֶסט, טבעו במקור את המונחים מערכת 1 ומערכת 2 (היום הם מעדיפים לדבר על תהליכים מסוג 1 ומסוג 2). סטנוביץ' ועמיתיו הקדישו כמה וכמה עשורים לחקר הבדלים בין אנשים בנוגע לסוג הבעיות שבהן עוסק ספר זה. הם שאלו שאלה בסיסית אחת בדרכים רבות: מה גורם לאנשים מסוימים להיות פגיעים יותר מאחרים להטיות בשיפוט? סטנוביץ' פרסם את מסקנותיו בספר ששמו "Rationality and the Reflective Mind" ("רציונליות והמוח הרפלקטיבי"), המציג גישה נועזת וייחודית לנושא שבו עוסק פרק זה. הוא יוצר הבחנה חדה בין שני חלקים במערכת 2; ואמנם ההבחנה כה חדה, עד שסטנוביץ' מדבר עליהם כעל שתי "תודעות" נפרדות. אחת התודעות האלה (הוא קורא לה אלגוריתמית) עוסקת בחשיבה אטית ובחישובים תובעניים. אנשים מסוימים טובים יותר מאחרים במטלות אלה של כוח המוח – אלה האנשים המצטיינים במבחני אינטליגנציה והמסוגלים לעבור ממשימה למשימה במהירות וביעילוּת. ואולם סטנוביץ' טוען שאינטליגנציה גבוהה אינה הופכת אנשים לחסינים בפני הטיות. יכולת אחרת מעורבת בכך, הוא מכנה אותה רציונליוּת. המושג "אדם רציונלי" כפי שסטנוביץ' תופס אותו דומה למה שכיניתי קודם לכן אדם "מגויס". ליבת הטיעון של סטנוביץ' היא שרציונליוּת צריכה להיות מובחנת מאינטליגנציה. להשקפתו, חשיבה שטחית או "עצלה" נובעת מליקוי בשכל הרפלקטיבי, מכֶּשל של רציונליוּת. זהו רעיון מושך ומעורר מחשבה. כתמיכה בו מצאו סטנוביץ' ועמיתיו ששאלת הכדור־והמחבט ושאלות דומות הן מדדים טובים מעט יותר של פגיעותנו לטעויות קוגניטיביות מאשר מדדי אינטליגנציה מקובלים, כגון מבחני איי־קיו. ימים יגידו אם ההבחנה בין אינטליגנציה לרציונליות יכולה להוביל לתגליות חדשות.