לאן נעלמה האמפתיה האנושית?
עזוב אותי באמש׳ך, יש לי מספיק צרות משלי: האם יש למין האנושי סיבה לחשוש מכך, ואיך זה קשור לכסף ולגזענות
ביום סתווי באוקטובר 2011 יצאה יֶי־יֶי בת השנתיים מחנות כלי הבית של הוריה אל הרחוב הסואן בשוק בעיר פושאן בדרום סין. רכב מסחרי לבן שהגיח משמאל דרס אותה ונמלט מהמקום, מותיר אותה מדממת על הקרקע. בדקות הבאות חלפו 18 איש על פניה - חלקם כמעט נתקלו בה ברגליהם - ואיש לא עצר לעזור. לבסוף עצרה אשה מבוגרת, שאוספת פסולת לפרנסתה, משכה את הפעוטה לצד הדרך וקראה להוריה. במשך שבוע שכבה יֶי־יֶי בבית החולים בתרדמת, סובלת מפגיעות רב־מערכתיות, עד שמתה מפצעיה.
האירוע הקשה תועד במצלמות האבטחה של השוק, ובחסות הרשתות החברתיות הופץ במהירות בעולם ועורר זעזוע עמוק. רבים ראו בו הוכחה להידלדלות ברגש האמפתיה - תופעה קשה ולא כל כך מדוברת. את מותה של יֶי־יֶי אולי אפשר היה לפטור כאירוע חריג שהתרחש בסין הרחוקה. אבל גילויים של לב קר, אדיש וחסר חמלה קורים ליד כולנו יותר ויותר. לפני חמש שנים, למשל, נמחץ רוכב האופנוע משה חי ישראלי על ידי משאית בטון בצומת אזור ונותר שרוע על הכביש במשך דקות ארוכות, באמצע היום, עד שמישהו ניגש אליו.
איור: יונתן פופר לאחר מותו יצאו במד"א בקריאה חריגה לציבור: "צאו מהאדישות, גלו אכפתיות והזעיקו עזרה". אבי דיכטר, אז השר לביטחון פנים, נשא בכנסת נאום אישי עם אופי של חשבון נפש ציבורי. "נפשי אינה מוצאת מנוח, בטני מתהפכת בקרבי מאז צפיתי אתמול בתמונות הבלתי נתפסות מהצומת ובחלל המוטל במרכזן ללא נוע. עד אנה אנו באים? עד אנה נושאים אותנו האטימות ואובדן הרגישות?". בתו של ישראלי אמרה לתקשורת: "נורא קשה לי לחשוב על זה שלא עזרו לו. אני מעדיפה לחשוב שאנשים היו בהלם ושהם לא הבינו מה קרה. כל מחשבה אחרת היא מזעזעת".
לאמפתיה יש הגדרות רבות - תלוי את מי שואלים. יש לה רכיבים מוסריים, קוגניטיביים, חברתיים, רגשיים, אישיותיים ונוירולוגיים. באופן כללי אמפתיה היא היכולת לזהות את קשייו של האחר, לחוש כלפיו חמלה, אכפתיות ואף הזדהות, ולעתים אף לפעול לפיה. רוב החוקרים מסכימים שתחושת האמפתיה היא סוג של דחף מולד, ושהיא מתחזקת או נחלשת לאורך החיים בגלל השפעות חיצוניות שמעצבות את האישיות או את ההתנהגות.
הגישה הזאת קיבלה חיזוק בשנות השמונים, כאשר קבוצת חוקרים מאוניברסיטת פארמה באיטליה גילתה בטעות איך פועלת האמפתיה במוח. החוקרים ערכו ניסויים שבהם חיברו את מוחותיהם של קופים לאלקטרודות כדי לחקור את העצבים שמתמחים בתיאום יד ופה, כמו נטילת פיסות אוכל והגשתן לפה. כשאחד החוקרים נטל פיסת מזון מהמגש, לא למטרת מחקר, התברר שמוחם של הקופים הגיב כאילו הם עצמם הרימו את המזון. התגלית הזאת קיבלה את השם "נוירוני מראה", ולפיה הפעילות העצבית המתרחשת כשאתה מבצע פעולה מסוימת זהה לזו שמתרחשת כשאתה צופה באחר מבצע אותה - וזה הבסיס המוחי של האמפתיה.
פרופ' גיל דיזנדרוק. "יש אמונה אנושית בסיסית שהקבוצה שלי טובה יותר מהאחרים" צילום: אודי גורן לתחושת הבטן שהחברה האנושית נעשית פחות ופחות אמפתית לזולת מצטרפות בעת האחרונה גם עדויות מדעיות. ד"ר שרה קונראת (Konrath) מהמוסד למחקר חברתי באוניברסיטת מישיגן ועמיתיה ניתחו נתונים שנאספו על כ־14 אלף סטודנטים אמריקאים במשך שלושה עשורים, מ־1979 ועד 2009, והגיעו לממצאים קשים: בתכונה המכונה "נטילת פרספקטיבה", כלומר היכולת לדמיין נקודת מבט של מישהו אחר, נרשמה ירידה של 34%, וב"דאגה אמפתית" - היכולת לחוש רגשות של אחר ולהגיב אליהם - נרשמה ירידה חדה יותר, של 48%. בני השלושים של היום ממעטים לדאוג לאנשים עם פחות מזל מהם, אינם "נכנסים לנעליהם של אחרים" באופן טבעי, פחות מושפעים ממראה סבל של מישהו אחר, ופחות מעוניינים לעזור לאדם זר או לחבר.
"ציפינו לירידה באמפתיה, אבל לא היה לנו מושג שהיא תהיה כזאת חזקה", אומרת קונראת ל"מוסף כלכליסט". "זוהי בעיה שיהיו לה השלכות מאחר שאמפתיה היא הדבק של רוב האינטראקציות החברתיות, ואני חושבת שכחברה אנחנו צריכים להיות מודאגים מכך שגדל כאן דור פחות אמפתי. אבל אני גם חושבת שאפשר לשפר את הדברים".
אנחנו שקועים בפייסבוק, איפה נפגוש אנשים אמיתיים?
כשצוללים אל תוך הנתונים של קונראת, מתברר שעיקר הירידה באמפתיה התרחשה בעשור האחרון, מאז שנת 2000. השאלה הגדולה היא מה קרה בנקודת הזמן הזאת. קונראת' מציעה כמה אפשרויות, מעין ניחושים מושכלים שמבוססים על מחקרים קודמים. החשודים המיידיים הם האינטרנט והרשתות החברתיות, שזינקו בדיוק באותה נקודת זמן שבה האמפתיה צנחה.
הפעוטה הסינית יֶי־יֶי, שנדרסה בשוק הומה. 18 איש חלפו על פניה בלי לעצור לעזור צילום: אי אף פי "היום אנחנו מחוברים יותר מאי פעם, אז למה אנחנו יותר מנותקים זה מזה?", תוהה קונראת במאמר שפרסמה לאחרונה. "אי אפשר להתעלם מהתרומה הפוטנציאלית, ולו החלקית, של הטכנולוגיה לשינויים הללו. אנשים היום מפריעים באופן שגרתי לארוחות ולשיחות פנים אל פנים בהודעות טקסט ושיחות בטלפון הנייד. למעשה, ההתקדמות הגדולה ביותר של המדיה האלקטרונית חופפת לנקודה שבה האמפתיה החלה לרדת".
בתקשורת פנים אל פנים, היא מסבירה, אנחנו נחשפים להרבה מאוד אינפורמציה מהצד השני - ויזואלית (הבעות פנים, קשר עין), שמיעתית (טון דיבור) ומוחשית (מגע, מרחק פיזי), וגם לאותות כימיים, כמו פרומונים, אותם הורמונים שמעוררים תגובה התנהגותית. "סביר ששהות בסביבה מרובת החושים הזאת יכול להשחיז את מיומנויות האמפתיה שלנו", היא קובעת. אלא שבתקשורת הדיגיטלית רוב המידע הזה לא מועבר, ומי ששקוע כל כך הרבה בתקשורת כזאת לא פנוי לתקשורת שבה יתאמן באמפתיה.
ד"ר שרה קונראת. "אנחנו צריכים לדאוג" סיבה נוספת היא מקלט האנונימיות היחסית שמעניקה המדיה החברתית, שמאפשרת לגולשים להתעלם מהתחושות של אנשים אחרים ומהכללים המקובלים של מה ראוי לומר ואיך ראוי להתנהג. בנוסף, האינטרנט חושף אותנו לכל כך הרבה סבל בעולם, שאנחנו המומים, מותשים, ומחפשים משהו שישכך את הכאב. פחות אמפתיה מאלחשת אותו. עם זאת, קונראת מבהירה כי קשה לקבוע מה גרם למה. "ייתכן שהשימוש במדיה החברתית מגביר את הנרקיסיזם, אבל ייתכן גם שאנשים יותר נרקיסיסטים ופחות אמפתיים פשוט נמשכים לאתרים האלה ומשתמשים בהם לקידום עצמי, כפי שהיו משתמשים בכל כלי אחר".
יש גם הבדל חשוב בין לחוש אמפתיה לבין לפעול לפיה. רבים עשויים לחוש אמפתיה וחמלה כלפי קבצנית ברחוב, אולם מעטים ייגשו וינסו לסייע לה. "אלה שתי שאלות שונות: האם לאנשים יש תחושות אמפתיה והאם הם פועלים לפיהן", מסביר מארק דיוויס (Davis), פרופסור לפסיכולוגיה באקרד קולג' בפלורידה. דיוויס הוא אחת הדמויות החשובות בחקר האמפתיה, לאחר שב־1979 פיתח את השאלון שמקובל עד היום למדידת אמפתיה. דיוויס, חשוב לציין, עדיין אינו משוכנע בטיעון של ירידת האמפתיה, והוא ממתין למחקרים עתידיים שיחזקו או יבטלו את הטענה.
ד"ר ג'ין טוונג. "דור שאוהב רק את עצמו" צילום: איי פי "יש סיפור של פילוסוף סיני, על ילד שהולך לכיוון באר לא מכוסה ועומד ליפול לתוכה. כולם חשים דחף לעזור לו, וזו ההוכחה שהאנשים רחומים באופן מולד, אך ייתכן שהם לא יעשו דבר. הדחף האמפתי דומה, אבל העולם מעצב אותנו בצורות שונות כך שחלקנו נוטים לפעול לפי הדחפים האלה וחלקנו לא. אולי הדרך שבה גדלת, האינטראקציה עם ההורים והסביבה שבה חיית הקשיחו אותך".
עם הדברים שאולי הקשיחו אותנו בעשור האחרון נמנים התכנים שאנחנו צורכים: יותר תוכניות ריאליטי וחטיפי בידור, ופחות ספרים, מחזות ודרמות טלוויזיה מעמיקות, שמאפשרים להיסחף לעומק הפסיכולוגי והחווייתי של אחרים ולדמיין את עצמנו בסיטואציות שונות לחלוטין מחיינו. "סולם הפנטזיה", אחד הרכיבים במדד של דיוויס, בודק את היכולת הזאת, שמעניקים ספרים ומחזות. "נראה שיש קורלציה בין מקום גבוה בסולם הפנטזיה לבין היכולת להשקיע את עצמך בספרות", הוא אומר. "אבל אני לא יודע אם הקריאה היא שמשפיעה על הדמיון והאמפתיה, או שאנשים אמפתיים נמשכים מלכתחילה למצבי דמיון. בקהילה החינוכית טוענים שאתה צריך דמיון ויכולת לצאת מעצמך כדי להיכנס לתוך החוויות של מישהו אחר, ואחת הדרכים לעשות את זה היא להיחשף לספרות ומחזות".
פרופ' ארלי הוקשילד. "הפרטת האמפתיה" צילום: פייג' ק' פרסונס פרופ' ריימונד מאר (Mar) מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת יורק הקנדית מצא קשר הדוק בין קריאת ספרות יפה ליכולות אמפתיה גבוהות. הקשר נותר חזק גם לאחר שנטרל כמה משתנים, כמו הנטייה להימשך לקריאת ספרים. "כשאנחנו קוראים סיפור אנחנו שוקעים בעולם שמוצג לנו, עוברים למקומות חדשים עם אנשים חדשים, חווים סימולציה של רגשות וחשים רגשות אמיתיים בתגובה לקונפליקטים וליחסים של הדמויות בסיפור", הוא אומר ל"מוסף כלכליסט". "לכן סיפורים מציעים לנו סימולציה עם רגש עמוק והתנסות חברתית, ולזה יש השלכות אמיתיות על העולם החברתי האמיתי שלנו - במיוחד על מיומנויות חברתיות של אמפתיה והבנה", הוא כותב במחקר.
מה בקריאה תורם לאמפתיה?
"אצל ילדים האספקט החשוב הוא הקריאה המשותפת של ילד ומבוגר. אצל מבוגרים מה שנראה הכי משמעותי הוא התוכן - אם הוא פסיכולוגי, אם הוא על יחסים בין־אישיים. יש גם קשר בין תוכן הטקסט לסוגים שונים של אנשים. יש אנשים עם צורך לחוש רגשות מסוימים, והם מגיבים באופן שונה לטקסטים שונים".
לאנשים קוראים יש גם יחסים חברתיים עמוקים יותר?
"במחקר שלנו מצאנו קשר חזק בין יחסים חברתיים לקריאה, כלומר לאנשים שקראו יותר היה הון חברתי גדול יותר. אני מאמין שאנשים צריכים לדמיין אנשים ועולמות אחרים - אנשים שחיים אחרת מאיתנו, שבאים מרקע שונה, שאחרת לא היו פוגשים - כדי להגביר את היכולת הפסיכולוגית שלהם, שהיא בית לאמפתיה. זה יכול להשפיע על העולם שלהם".
למדנו לאהוב את עצמנו, איך נהיה אמפתיים לאחרים?
כוס האמפתיה המתרוקנת מתמלאת במקומה בנרקיסיזם, שנמצא בשיא של כל הזמנים על פי מחקרים עדכניים. ג'ין טוונג (Twenge), דוקטור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת סן דייגו סטייט, החוקרת הבולטת בעולם בתחום, מצאה שכמעט לאחד מכל עשרה סטודנטים אמריקאים יש הפרעה אישיותית נרקיסיסטית. התופעה כל כך נפוצה, שהיא מכנה אותם "דור האני", The Me Generation, במקום ההגדרה המקובלת יותר, דור ה־Y.
ככל שהנרקיסיזם עולה האמפתיה יורדת?
"לאנשים עם ציונים גבוהים בנרקיסיזם יש ציונים נמוכים באמפתיה, ואנחנו רואים שיש להם קושי להחזיק בפרספקטיבה של מישהו אחר", אומרת טוונג. "ככל שאנשים יותר אינדיבידואליסטים הם פחות מתחשבים באחרים ופחות מעורבים בקהילה. ואם הם יותר מדי ממוקדים בעצמם הם פחות נוטים להתמקד באחרים, ולכן חלשים באמפתיה".
זה דור שגודל על ברכי הערכה עצמית, שמע מהוריו שהוא הכי טוב, מוצלח ומושלם - והאמין בכך, גם אם אין לאמונה הזאת כל ביסוס במציאות. "הורים מאמינים שהם מוכרחים ללמד את ילדיהם הערכה עצמית כדי שהם יצליחו, אבל אם ההערכה הזאת אינה מבוססת על דבר היא הופכת לנרקיסיזם, שבעצם יכול להוביל לכישלון במקום להצלחה", מסבירה טוונג. במאמר שפרסמה בהפינגטון פוסט הוסיפה: "בריצה המהירה שלנו ללמד אהבה עצמית, שכחנו שקשה יותר וחשוב יותר לאהוב אחרים בדיוק באותה מידה. אם אתה אוהב את עצמך יותר מדי, אין לך הרבה אהבה עודפת עבור מישהו אחר".
במחקר חדש שטוונג פרסמה לאחרונה עם פרופ' קית קמפבל (Campbell), ראש המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת ג'ורג'יה, שותפהּ למחקר ולספר "מגיפת הנרקיסיזם", הם השוו בין 9.2 מיליון סטודנטים בשלוש תקופות - דור הבייבי־בומרס (ילידי שנות החמישים), דור ה־X (ילידי שנות השבעים) ודור ה־Y (ילידי שנות השמונים והתשעים).
התברר להם שלבני ה־20 וה־30 של היום חשובות מאוד מטרות חיצוניות כמו כסף, מראה ותהילה - הרבה יותר ממטרות עם ערכים פנימיים כמו קבלה עצמית, קהילה או שיוך קבוצתי, שהיו חשובות לדורות הקודמים. רמת האכפתיות שלהם כלפי כל מה שלא קשור בהם נמוכה עד כדי כך שהם פחות דואגים לאחרים, פחות מוכנים לתרום לצדקה, לתקן אי־שוויון, לעזור לאחרים, לשנות את הרגלי האכילה שלהם כדי שיהיה לרעבים יותר אוכל, לקדם הבנה בין־גזעית או לעבוד במקצוע שיועיל לחברה כמו עבודה סוציאלית.
בעוד עשור־שניים הם יהיו לב החברה. זה צריך להדאיג אותנו?
"כן, אני חושבת שאנחנו צריכים להיות מודאגים מכך ומהתרבות שמעודדת התנהגות נרקיסיסטית. הבעיה היא לא רק דור אחד, אלא התרבות כולה".
הגזענות היא מולדת, איך נחוש אמפתיה כלפי השונים?
הנטייה להגיב בצורה גזענית, חסרת אמפתיה ולעתים אף שמחה לאידם של אנשים השונים מאיתנו היא טבעית, טוענים החוקרים, ורק חינוך ושימוש בדמיון עשוי לאפשר לאנשים להתגבר על נטייה זו. "התגובות של המוח גזעניות בבסיסן", מסבירה ד"ר יוליה גולנד, חוקרת מוח ועמיתת מחקר במחלקה לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי. "אנשים לבנים שרואים תמונה של יד לבנה נחתכת או נדקרת מגיבים כאילו זה הכאב שלהם, וכשהם רואים יד שחורה אין שום תגובה. זה קורה גם אצל שחורים כלפי לבנים. זו התגובה האימפולסיבית הראשונית של המוח, ואחריה יכול לבוא תיקון. הגזענות מולדת, זו לא המצאה של מפלגת ימין", היא אומרת.
פרופ' גיל דיזנדרוק, חבר במחלקה לפסיכולוגיה ובמרכז גונדה לחקר המוח באוניברסיטת בר־אילן, מצא שכבר בגיל חמש, ולפני שהם מבינים בפוליטיקה, ילדים ישראלים מאמינים שאנשים ששייכים לקטגוריות חברתיות שונות - יהודים וערבים - שונים באופן מהותי. כלומר ההבחנה בין יהודים לערבים משקפת אמת אובייקטיבית וטבעית שנקבעת לפי תורשה ולא ניתנת לשינוי, והאנשים ששייכים לשתי הקבוצות האלה שונים באופן עמוק ומרכזי. במילים אחרות, הם תופסים את הקטגוריות האלה כאילו הן מינים שונים של חיות, כמו פילים ואריות.
זה אומר שאני והקבוצה שלי יותר טובים מהם ומהקבוצה שלהם?
"האמונה שהקבוצה שלי יותר טובה מאחרים נובעת ממניעים מאוד בסיסיים והישרדותיים. וזה יכול להביא אף לדה־הומניזציה של אחרים, כלומר אם אנחנו מינים שונים של אנשים, ואני הדוגמה הטובה למין האנושי, אז השני פחות אנושי ממני. במחקרים על מבוגרים רואים נטייה לייחס לאנשים מקבוצות אחרות רגשות בסיסיים דומים לשלי, כמו פחד, שמחה, עצב או כעס. אבל רגשות יותר מורכבים, כמו תסכול, אשמה וגעגוע - או שאין להם, או שיש להם פחות ממני. הם פחות מורכבים ממני מבחינה רגשית".
דיזנדרוק מזכיר מחקר של שלושה חוקרים מ־MIT, שפורסם לפני שבועות אחדים, ומצא שלא רק שלאנשים לא אכפת ממי שחברים בקבוצות אחרות ושהם לא עוזרים להם - אם שתי הקבוצות מתחרות, הם אף חשים שמחה לאיד כשהאחרים סובלים.
פרופ' ריימונד מאר. "לדמיין אנשים אחרים" "התפיסה המהותנית מאוד מעודדת אפליה לטובת אלה שדומים לי ונגד אלה ששונים ממני", מסביר דיזנדרוק, "וזה קורה אפילו אצל ילדים. ערכתי מחקר עם דוקטורנט שלי, אבי בנוזיו, שבו חילקנו ילדים לשתי קבוצות על בסיס שרירותי: קבוצת הכחולים וקבוצת הצהובים. אמרנו לילד, 'אתה בקבוצה של הכחולים וגם הילד הזה שאתה רואה בווידיאו. קח עשר מדבקות, ותחליט כמה מהן אתה רוצה לתת לו'. בהמשך אמרנו להם שבכל קבוצה חלק מהילדים אוהבים לקבל מדבקות וחלק לא.
הבנות התחשבו בהעדפת המקבל רק אם הוא השתייך לקבוצת שלהן ("קבוצת הפנים"). אם הוא אהב מדבקות - הוא קיבל הרבה. אם הוא לא אהב - הוא קיבל קצת. אבל אם הוא לא שייך לקבוצה שלהן אלא מ"קבוצת החוץ", הבנות לא הראו אכפתיות כלפי ההעדפה שלו. הן נתנו לו אותו מספר בין אם הוא אוהב מדבקות או לא. בנים מתנהגים עם קבוצת הפנים כמו הבנות, אבל את הילדים מקבוצת החוץ הם מענישים, ונותנים יותר מדבקות לילדים שלא אוהבים אותן. זה מובן מסוים של אמפתיה: אני מאוד מתחשב בו אם הוא כמוני, אבל מתגרה בו ומעניש אותו אם הוא לא כמוני".
אז מהותנות יכולה לגרום לירידה באמפתיה.
"אתן לך דוגמה: אם אני ילד שרואה מישהו אחר סובל, אבל הסביבה שלי אומרת לי לא להתחשב בכאב הזה, זה יכול ליצור אצלי בלבול ותחושה של חוסר היגיון. התפיסה המהותנית פותרת לי את הבלבול בכך שהיא אומרת לי שהילד האחר שונה ממני באופן מהותי, ולכן מה שכואב לי לא בהכרח כואב לו. במובן מסוים, התפיסה המהותנית מחסנת אותי מלכתחילה מלחוש אמפתיה כלפי השונה".
אם העשירים פחות אמפתיים, איך אנחנו נדאג לחלשים?
המקרה העצוב של יֶי־יֶי הוליד בסין חשבון נפש חברתי־כלכלי. פושאן, העיר שבה חיה את חייה הקצרים, נמצאת בפרובינציית גואנג'ו בדרום סין - אחת העשירות והצומחות ביותר במדינה. רבים תהו אם הצמיחה הכלכלית והעושר הפכו את תושבי המקום למעוניינים ברווח אישי יותר מאשר ברווחתם של אחרים. "זה נראה כמו 18 אנשים אדישים, אבל משקף בעיות חברתיות עמוקות יותר", אמר טאן פאנג, אקטיביסט שמעודד אחריות אזרחית, ל"אינדיפנדנט" הבריטי. "העניים והחלשים בחברה משתוקקים להגינות ולחום, אבל הערכים של העשירים מעוותים. הם מרגישים שהם לא זקוקים למוסר, ואנשים עם ערכים כאלה יכולים לעשות דברים נוראיים שקשה אפילו לדמיין".
ילדים הסובלים מתת־תזונה מטופלים בבית חולים בסומליה. "לבני דור ה־Y יש פחות נכונות לתרום לצדקה ולעזור לחלשים" צילום: רויטרס ד"ר פול פיף (Piff), פסיכולוג מאוניברסיטת ברקלי, הקדיש את עבודת הפוסט־דוקטורט שלו לבחינת האמפתיה של העשירים. המחקר, שזכה בפרס האגודה למחקר פסיכולוגי של סוגיות חברתיות, כלל שבעה ניסויים פשוטים וחכמים. פיף מצא למשל שנהגי מכוניות יוקרה חותכים נהגים במקום לחכות לתורם יותר מנהגים אחרים, ומאיצים יותר לפני מעברי חציה שעל ספם עומדים הולכי רגל.
בניסוי נוסף משתתפים עשירים ששיחקו במשחקי מחשב דיווחו על תוצאות גבוהות ובלתי אפשריות מבחינת תנאי המשחק, בתקווה שיזכו במזומנים. הם נטו לשקר במשא ומתן, להונות לקוחות בשביל רווחים ולקחת ממתקים מצנצנת שנועדה לילדים. "לאורך כל המחקרים, העשירים יותר ביטאו את האמונה שתאוות בצע היא מוסרית, וגישת ה'חמדנות־זה־טוב' תמכה בהתנהגותם הלא מוסרית", כתבו פיף והמנחה שלו, פרופ' דאצ'ר קלטנר (Dacher Keltner), במאמר שפרסמו ב"ניו יורק טיימס". "עושר מקדם מנטליות של 'אני קודם', והאידאולוגיה של אינטרס אישי חסר רסן משמשת ההצדקה הנשגבת שלו".
עושר וכוח, אולי בעוצמה הרבה ביותר, מצויים בידי ממשלות, וכאשר הן נוהגות בחוסר אמפתיה קשה לבוא בטענות אל כל השאר, משתי סיבות: הנבחרים נותנים דוגמה אישית גרועה, והמדיניות הכלכלית שהם מקדמים מגבירה את הלחץ והמצוקה, גורמת לאנשים לעסוק בהישרדותם האישית - ואז הם אינם מסוגלים לעסוק בהישרדות של אחרים. רלי הוקשילד (Hochschild) קוראת לזה "לפיתת האמפתיה".
הוקשילד היא פרופסור לסוציולוגיה מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי, מוערכת ומעוטרת פרסים על מחקריה שעוסקים בתפר שבין רגשות לכלכלה ולמבני כוח. "אפשר לראות את השיח הציבורי על ה־Makers and takers, על אלה שעושים ואלה שלוקחים", היא אומרת. "אנשים חיים בחוסר ביטחון ובמצוקה בנוגע לעתידם. לא משנה כמה כסף הם מרוויחים היום, הם לא בטוחים שירוויחו אותו גם מחר, וכך נוצר מה שאני מכנה הפרטה של האמפתיה: אתה מרגיש שאתה מסוגל להבין רק אנשים כמוך, ואתה נוהג בחוסר אמפתיה ומשפיל את האחרים - הבטלנים הנרפים שלא דואגים לעצמם ורק לוקחים. זה גורם לך להרגיש טוב עם עצמך, כי אתה סובל, אבל יש כאלה שסובלים יותר".
הרבה מדינות בעולם מתמודדות היום עם קשיים כלכליים. זה עלול להפחית עוד יותר את האמפתיה?
"כן, וזו מחשבה מפחידה. ממשלות טוענות שאי אפשר להעלות את רמת החיים של כולם - טיעון שאפשר להתווכח איתו, אבל אי אפשר להתווכח עם זה שהן יוצרות חוסר שוויון כשהן לא מעלות את המסים לעשירים, מפחיתות את הרגולציה על חברות גדולות ומקטינות את רשת הביטחון. שלושת הצעדים האלה יוצרים מצוקה, ובמקביל הם מבססים את האידאולוגיה שאומרת: אתם ברשות עצמכם, הממשלה לא תדאג לכם, ולכן עליכם להיות עצמאיים ובלתי תלויים. זו גישה שיוצרת מחסום לאמפתיה".
