מה שהילד שלכם באמת צריך זה אופי

 לפני עשר וחצי שנים, כשבני הבכור נולד, ג'ולי קלארק היתה הגיבורה שלי. מישהו נתן לי קלטת של "בייבי איינשטיין", גיליתי את האור: ג'ולי אמרה שכל מה שמפריד בין בני לבין איינשטיין זה כמה שעות של צפייה בקלטת. היא סיפרה על החוקרים שמצאו שתינוקות ששומעים מוצרט מתפתחים טוב יותר. אני לא זוכרת את כל רפרטואר ההבטחות, אבל היה שם מושג הקסם IQ. אחרי כמה שְעות "בייבי איינשטיין" הבנתי שקלארק עושה עליי סיבוב, אבל לא התכוונתי לקחת סיכון: אם הדרך לגאונות עוברת דרך חשבון הבנק שלה, אני שם.

לפני חמש שנים המסרים של "בייבי איינשטיין" חזרו לגודלם הטבעי, כשמחקרים הצביעו על הנזקים שצפייה בטלוויזיה גורמת לילדים מתחת לגיל שנתיים, וחוקרים אחרים מצאו השפעה אפסית ואפילו שלילית של "בייבי איינשטיין" ומותגים דומים. הסערה בארצות הברית היתה כל כך גדולה שדיסני, שקנתה את האימפריה של קלארק, הציעה להורים מאוכזבים לקבל את כספם חזרה. אני לא דרשתי את כספי. הוצאתי את הקלטות האלה מהבית בלי קשר למחקרים, לאחר שהבנתי שילדים מתפתחים פשוט מפני שהם גדלים, ושבגידול ילדים יש דברים חשובים הרבה יותר מצעצועים התפתחותיים.

בארצות הברית פרשת "בייבי איינשטיין" האיצה תהליך דומה של המוני הורים שכפרו לפתע בדת המיומנויות הקוגניטיביות. הדת הזאת מאמינה שהדברים החשובים בחיים הם כישורים שכליים כגון זיכרון, IQ ואוצר מילים, והיא מפעילה משוואה פשוטה של אינפוט ואאוטפוט: נושיב את הילד מול משחק התפתחותי, ניתן למיקסר הקוגניטיבי לעבוד, ונקבל גאון. וכדאי להתחיל להתאמן כמה שיותר מוקדם.

לאחרונה גם מדענים החלו לנטוש את הדת הקוגניטיבית, והתופעה נחשפת במלואה ומתעצמת בעקבות הספר החדש "איך ילדים מצליחים", שמככב כבר שבועות ארוכים ברשימות רבי־המכר. מחברו, פול טאף (Paul Tough), יצא למסע בין הורים, ילדים, סטודנטים, פסיכולוגים, כלכלנים, אנשי חינוך, ביולוגים וחוקרי מוח כדי להבין למה ילדים מסוימים מצליחים בחיים ואחרים נכשלים, ומה אפשר לעשות כדי שיותר ילדים יצליחו. המסקנה שלו היא שלהצלחה נחוצות מיומנויות לא־קוגניטיביות. או במילה אחת: אופי.

"החוקרים אומרים שמה שהכי חשוב בהתפתחות הילד זה לא כמה מידע הוא דוחס למוחו בשנים הראשונות, אלא אם אנחנו עוזרים לו לפתח מערכת שונה של יכולות, שכוללת התמדה, שליטה עצמית, סקרנות, מחויבות, דבקות במטרה וביטחון עצמי", אומר טאף בראיון ל"מוסף כלכליסט". "פסיכולוגים קוראים להן תכונות אישיות. אנחנו לעתים חושבים עליהן כאופי. אנחנו לא יכולים להשתפר בהתמודדות עם אכזבות רק בעזרת עבודה קשה יותר, במשך יותר שעות. ילדים לא נשרכים מאחור בסקרנות משום שהם לא התחילו בתרגילי סקרנות בגיל צעיר מספיק. החוקרים סבורים שהמיומנויות הללו קריטיות להצלחה".

פול טאף חותם על ספרו עם בנו אלינגטון. "אני רוצה שהוא יתגבר על אכזבות, שיידע להרגיע את עצמו" צילום: GothamSchools.org

שמו של הספר מפתה למסגר אותו כמדריך להנדסת הילד המושלם, ואת טאף כיזם מבריק שיודע על מה לשים את הז'יטונים שלו. גרסה חדשה של ג'ולי קלארק, רק שהפעם הרעיון הוא לפתח אופי במקום IQ. אולם הספר אינו מתבסס על מחקרים אחדים ושנויים במחלוקת, אלא מעוגן במחקרים רבים ומגוונים שטאף פירק לגורמים רק כדי להרכיב מחדש את רשימת המיומנויות שנחוצות להצלחה. והוא לא אומר שלילדים נחוץ רק אופי כדי להצליח. הם בהחלט צריכים גם ידע ומיומנויות חשיבה (קוגניטיביות), שאותם הם מקבלים בבית ובבית הספר. אבל הילדים זקוקים לצלע הנוספת במשולש ההצלחה, הצלע של מיומנויות לא־קוגניטיביות, שההורים והמורים לא מפתחים מספיק.

עטיפת ספרו של טאף, "איך ילדים מצליחים"

מה יותר חשוב, מיומנויות קוגניטיביות או אופי?

"כלכלנים ופסיכולוגים ידברו באחוזים, אם זה 40%-60% או 30%-70%", אומר טאף. "אבל כולם יסכימו שבעשורים האחרונים אנחנו לא מדגישים את החשיבות של המיומנויות הלא־קוגניטיביות, שהמחקר אומר שהרבה יותר חשובות להצלחה. בעיניי השאלה היא לא מה יותר חשוב אלא איך נגדל את הילדים שלנו כך שיפתחו את המיומנויות הלא־קוגניטיביות".

זה באחריות ההורים?

"המיומנויות האלה מתפתחות בכל סיטואציה. אני מקווה שיפתחו אותן במסגרות ציבוריות, כי זו אחריות ציבורית, אבל הורים הכי מתאימים לזה והכי טובים בזה, כי הם אלה שיוצרים לילדים את הסביבה בשלוש השנים הראשונות. זה חלון זמן שבו ההורים יכולים ליצור הבדל עצום ולעזור לילדים לפתח את המיומנויות האלה".

שלב א': לבטל את מדד ה־IQ - ותודה לכלכלנים

הראשון שזיהה את נחיצות הכישורים הלא־קוגניטיביים היה פרופ' ג'יימס הקמן (Heckman), כלכלן מאוניברסיטת שיקגו עם IQ בשמים, שבילדותו היה מפרק מספרים ארוכים למספרים ראשוניים להנאתו. בשנת 2000 הוא זכה בנובל לכלכלה, ומאז החליט דווקא לבדוק אילו מיומנויות מובילות ילדים להצלחה. במסגרת העבודה הוא נתקל ב"מחקר פרי" (Perry) שנערך במישיגן בשנות השישים. החוקרים חילקו אז ילדים בני 4-3 שנרשמו לגן ששמו פרי לשתי קבוצות - חלק נהנו מתוכנית לימודים איכותית שנמשכה שנתיים, האחרים למדו בתוכנית הרגילה של הגן - ועקבו אחרי כולם במשך עשורים.

החוקרים סיכמו באכזבה שההתערבות נכשלה: שנה־שנתיים לאחר שהילדים המועשרים עזבו את הגן תוצאות ה־IQ שלהם לא היו טובות משל קבוצת הביקורת. אבל כמה עשורים אחר כך היה ברור שיותר מהילדים האלה סיימו תיכון, עבדו והרוויחו יותר מ־25 אלף דולר לשנה, ושיעור קטן יותר מהם נסמכו על קצבת סעד. לידי הקמן התגלגלו דו"חות על הילדים שמעולם לא נותחו, ובהם מידע על מיומנויות לא־קוגניטיביות. הוא מצא שהכישורים האלה היו אחראים לכשני שלישים מהתועלת שהילדים קיבלו בגן. במילים אחרות: הפרויקט עבד, אבל באופן שונה מזה שציפו לו. הוא לא העלה את ה־IQ של הילדים אלא שיפר מיומנויות אחרות, רכות יותר, שמתברר שמאוד נחוצות לחיים מצליחים.

פיצוץ בלון ה־IQ, בעזרת מחקרים כמו זה של הקמן, הוא אחד הדברים המרעננים בספר של טאף. IQ נחוץ וחשוב, אבל לא מספיק כדי להצליח בחיים. מה תעזור אינטליגנציה לילד שאינו יודע להתמודד עם כישלון? שלא מסוגל לעמוד באתגרים של האוניברסיטה ונושר? שלא יודע להסתדר עם אנשים? שני כלכלנים שהם נשיאי אוניברסיטאות לשעבר, פרופ' וויליאם בואן (Bowen) מפרינסטון ופרופ' מייקל מקפירסון (McPherson) מקולג' מקליסטר שבמינסוטה, קיבלו גישה למידע אקדמי על 200 אלף סטודנטים, ומצאו שלמבחנים פסיכומטריים, שמודדים IQ ויכולות קוגניטיביות, יש יכולת מועטה לנבא הצלחה והתמדה בלימודים אקדמיים. ממוצע הציונים בתיכון מנבא זאת הרבה יותר טוב. "הציונים מהתיכון מלמדים על התלמיד הרבה יותר ממידת השליטה שלו בתוכן. הם מעידים על איכויות כמו מוטיבציה, התמדה, קיומם של הרגלי למידה טובים ומיומנויות ניהול זמן, ומנבאים טוב יותר את הסיכוי שסטודנט יסיים את הלימודים בקולג'", הם הסבירו.

הכלכלן חתן הנובל ג'יימס הקמן. דו"חות ישנים מגן ילדים גילו לו למה ה-IQ לא כל כך חשוב צילום: אי פי איי

שלב ב': להבין מה זה אופי - שבע תכונות הזהב

דיוויד לוין, בוגר ייל בשנות העשרים לחייו ומנהל חטיבת הביניים KIPP בשכונה מוחלשת בדרום ברונקס, ודומיניק רנדולף, מנהל ריברדייל, מבתי הספר הפרטיים היוקרתיים בניו יורק, היו מוטרדים מאותה בעיה, אך מנקודות מבט הפוכות: לוין לא הבין למה התלמידים שלו מצטיינים בחטיבה אבל מאבדים את התנופה בתיכון ונושרים בקולג'. רנדולף חשש שהתלמידים שלו מצטיינים רק בלמידה למבחנים ומפספסים דברים חשובים אחרים. שניהם רצו שהתלמידים שלהם יגדלו אופי. ושניהם גילו את העבודה של פרופ' מרטין זליגמן (Seligman), פסיכולוג מאוניברסיטת פנסילבניה, שבדיוק סיים לכתוב את הספר "הסגולות והחוזקות של אופי" - 800 עמודים על 24 תכונות אופי, שלפי ההיסטוריה והמחקר מייצרות מסלול אמין לחיים טובים ומלאי משמעות וסיפוק. זליגמן חיבר ביניהם, ובעבודה משותפת השלושה צמצמו את הרשימה המקורית לשבע תכונות, שלפי מחקר של רנדולף מנבאות סיפוק בחיים והישגים גבוהים. ואלו הן: שליטה עצמית, דבקות במטרה, התלהבות, אינטליגנציה חברתית, הכרת תודה, אופטימיות וסקרנות.

טאף לא מתעמק בספר בכל השבע. התלהבות, אינטליגנציה רגשית וסקרנות, למשל, נפקדות ממנו. "הן פחות מובנות, ואין עליהן הרבה ספרות מדעית", הוא מסביר. "כולנו מבינים שאנחנו צריכים לפתח אצל ילדים סקרנות, אבל אנחנו לא יודעים הרבה על איך ילדים הופכים לסקרנים ועל הקשר בין סקרנות להצלחה. אנחנו כן יודעים, ויש עדויות מדעיות, על הקשר בין שליטה עצמית, מחויבות ואופטימיות להצלחה. ואנחנו יודעים שאם ילדים מפתחים את המיומנויות האלה זה משתלם בבגרות בהרבה מאוד דרכים".

שלב ג': לזהות חלון הזדמנויות - עד גיל 3, ובגיל ההתבגרות

כשטאף החל בתחקיר לספר אשתו נכנסה להיריון, ובזמן העבודה עליו נולד בנו הבכור, אלינגטון, כיום בן 3. הוא לא הפסיק לשאול את עצמו איזה הורה עליו להיות. טאף ידע שהוא רוצה שאלינגטון יחיה חיים מאושרים ומצליחים, אבל לא ידע מה הוא ואשתו אמורים לעשות כדי להוביל אותו לשם. "העבודה על הספר והמחקרים שאליהם נחשפתי השפיעו מאוד על הדרך שבה אני מגדל את אלינגטון", מספר טאף. "אני מקווה שזה גם מה שהורים אחרים ייקחו ממנו".

אחד הדברים שהלחיצו אותו בתחילת הדרך היה העובדה שהמחקרים חשפו חלון זמן צר לעיצוב ההצלחה העתידית של התינוק - שלוש השנים הראשונות לחייו. כך למשל, במחקר מפורסם שנקרא "מחקר מינסוטה", שהתחיל ב־1972 ונמשך גם היום, עוקבים החוקרים אחרי 267 אמהות, משלב ההיריון, ואחרי ילדיהן. הם מצאו שהיקשרות גבוהה לאמהות בשנים הראשונות שיפרה את חיי הילדים בפרמטרים רבים: הם יצרו יחסים חברתיים קרובים ומורכבים יותר, היו קשובים ומרוכזים יותר, עצמאיים ובטוחים בעצמם, והתמודדו בהצלחה עם כישלונות. החוקרים אפילו הצליחו לנבא בדיוק של 77% מי מהילדים ינשור מהתיכון.

השנים הראשונות, אם כן, משמעותיות מאוד. אבל העבודה על בניית האופי לא נפסקת לאחריהן - מחקרים המחישו שבניגוד ל־IQ, שמגיע לשיאו בגיל הנעורים, המיומנויות הלא־קוגניטיביות הן דבר מתפתח שאפשר לעצב בכל גיל. למעשה, חלון הזדמנויות אפקטיבי נוסף נפתח דווקא בגיל ההתבגרות. פרופ' לורנס סטיינברג (Steinberg), פסיכולוג מאוניברסיטת טמפל בפילדלפיה, זיהה שתי מערכות נוירולוגיות שמתלכדות לראשונה בגיל הנעורים: זו של עיבוד התמריצים, שגורמת לצעירים לחפש ריגושים ולהיות קשובים לרגשות שלהם ולמידע חברתי, וזו של השליטה הקוגניטיבית, שמאפשרת להם לווסת דחפים. בגיל הנעורים מערכת הריגושים בשיאה, ומערכת השליטה מתחילה להבשיל - וזו ההזדמנות לעצב אותה.

הגילוי שאף פעם לא מאוחר מדי לבנות אופי הפך את טאף להורה רגוע יותר. ברור לו שאלינגטון יידע לקרוא ולחשב, ולכן את עיקר מרצו כאב הוא מקדיש לפיתוח האופי של בנו. "קשה להתווכח עם המדע שמאחורי התערבות מוקדמת", כותב טאף. "השנים הראשונות חשובות מאוד להתפתחות בריאה של מוחו של ילד. הן מייצגות הזדמנות ייחודית להשפיע על העתיד שלו. אבל את היכולת לנהל מתח ולהתמודד עם רגשות עזים אפשר לשפר, לעתים דרמטית, בגיל ההתבגרות ובבגרות. זו הזדמנות לשינוי העמוק ביותר, הרגע שבו אדם צעיר מצליח לחלץ את עצמו מכישלון כמעט בטוח ולהתחיל לנווט לכיוון ההצלחה".

מאוד מעודד שיש לנו הזדמנות שנייה.

"בהחלט. מתברר שדווקא בגיל ההתבגרות הילדים יכולים לחשוב לראשונה על אופן החשיבה שלהם, על המחויבות והשליטה העצמית, וזו ההזדמנות לעזור להם ולתת להם כלים לפתח אופי".

חברי נבחרת השחמט שמפעילה אליזבת שפיגל בבי"ס מוחלש בברוקלין. "ללמד שחמט זה ללמד את ההרגלים שהולכים עם החשיבה"

שלב ד': לנתח מה הילדים עשו - ולהדגיש שליטה עצמית

אליזבת שפיגל היא מורה צעירה ושברירית למראה, שכנגד כל הסיכויים הצליחה לטפח את אחת מנבחרות השחמט הטובות בארצות הברית דווקא בבית הספר הציבורי 318 בברוקלין, ניו יורק, מוסד ש־87% מתלמידיו זכאים לארוחת צהריים מסובסדת. טאף נתקל בסיפור שלה, חיפש טריקים שאפשרו לנבחרת של שפיגל לזכות באליפות הלאומית של חטיבות הביניים שלוש שנים ברציפות (2010-2008) - ולא מצא. אבל בשעות הארוכות שבהן ליווה את שפיגל והנבחרת שלה הוא גילה שהיא פשוט המורה הטובה ביותר לאופי שפגש אי פעם, גם אם היא לא קוראת לזה כך.

שתי המיומנויות הכי חשובות בשחמט הן גמישות קוגניטיבית ושליטה עצמית, הסבירה לו שפיגל. גמישות היא היכולת למצוא פתרונות אלטרנטיביים לבעיות, לחשוב מחוץ לקופסה, לנהל משא ומתן בסיטואציות לא מוכרות. שליטה עצמית היא היכולת לדכא תגובה אינסטינקטיבית ולהחליף אותה בתגובה יותר אפקטיבית ופחות ברורה מאליה. "ללמד שחמט זה בעצם ללמד את ההרגלים שהולכים עם חשיבה", אמרה שפיגל, "כמו להבין את הטעויות שלך ואיך להיות יותר מודע לתהליכי החשיבה שלך".

זה בדיוק מה ששפיגל ניסתה להסביר לסבסטיאן, חבר הנבחרת שעשה מהלך פזיז שעלה לו בהפסד. כמו תמיד, אחרי המשחק הוא שחזר עם שפיגל את המהלכים שלו. "לא הבאנו אותך לפה כדי שתשקיע שתי שניות במהלך", היא נזפה בו. "זה פתטי. תראה, אם אתה עושה טעות זה בסדר, אבל לעשות משהו בלי לחשוב עליו בכלל? זה לא בסדר". זו לא שיחת מוטיבציה, אלא שיחה על שליטה עצמית. אפשר לחוש אי־נוחות מבחירת המילים של שפיגל, והיא הראשונה להודות שלעתים היא בוטה מדי עם הילדים. "אני חושבת שהתפקיד שלי הוא להיות כמו מראה, לדבר על מה שהם עשו ולעזור להם לחשוב על זה. זה דבר גדול להציע לילד. הם משקיעים הרבה עבודה במשהו, ואתה באמת מתבונן בזה איתם בצורה לא מתנשאת. זה דבר שילדים לרוב לא מקבלים, ומניסיוני זה מה שהם רוצים".

טאף מאמין ששפיגל משנה את חיי הילדים כשהיא מלמדת אותם שליטה עצמית. "היה מרתק ומעורר השראה לראות את העבודה שלה", הוא מספר. "אנחנו חושבים על מורים שמלמדים אופי במונחים של מאמנים שנושאים נאומים כריזמטיים, אבל היא לא כזאת. היא פשוט עבדה עם הילדים אחד על אחד, ובנתה את האיכויות שיעזרו להם להצליח. כל מי שעובד עם ילדים צריך לעשות את זה".

שפיגל משחקת שחמט. "ילדים רוצים שיתבוננו בדברים יחד איתם, ולרוב הם לא מקבלים את זה"

שלב ה': לאפשר להם תשוקה וללמד אותם מחויבות

כשטאף כתב את הספר הוא החזיק בחדר העבודה שלו לוח שחמט להשראה. מדי פעם אלינגטון, שהיה אז בן שנתיים, הגיע לחדר, זרק את הכלים על הרצפה ואז הניח אותם חזרה על הלוח. "ידעתי שהעניין שלו בלוח השחמט לא יותר משמעותי מהעניין שלו באטבי הנייר שבמגירת שולחן הכתיבה שלי. אבל מדי פעם מצאתי את עצמי חושב, 'הממ, הוא יודע מה ההבדל בין צריח לרץ והוא רק בן שנתיים. אולי הוא עילוי! אולי אם אלמד אותו עכשיו את כל הצעדים של הכלים ונתחיל לשחק שעה ביום, עד שהוא יהיה בן שלוש....'".

פה טאף עצר את הפנטזיה. הוא הרגיש שאם אלינגטון יקדיש כמה שעות ביום לשחמט, הוא יפספס משהו. שילדות שמאורגנת סביב דבר אחד אינה מאוזנת. ומצד שני, הילדים בנבחרת של שפיגל היו מעוררי קנאה. אי אפשר שלא להעריץ את המשמעת העצמית והמסירות שלהם למשחק. "זה חשוב מאוד לילדים להבין מה זה להיות מלא תשוקה כלפי משהו", אמרה לו שפיגל. "יש להם התנסויות שהם יזכרו לנצח. הדבר הכי גרוע הוא שתסתכל לאחור על ילדותך ויהיה שם ערפל אחד של ישיבה בכיתה, שיעמום, חזרה הביתה וישיבה מול הטלוויזיה. כשהילדים בנבחרת יסתכלו לאחור הם יזכרו את התחרויות הלאומיות, משחק אחד שבו שיחקו מצוין או רגע שבו היו מלאי אדרנלין והתאמצו מאוד".

כדי להגיע לשם הם זקוקים למחויבות, היכולת להתמסר למשימות גם אם הן לא מהנות באותו רגע. למחויבות יש קשר ישיר לכמה מההישגים הנחשקים בעולם המבוגרים: ציונים גבוהים בתיכון ובאוניברסיטה, הצלחה בעבודה, פשיעה נמוכה, נישואים ארוכים וחיים ארוכים - כי אנשים עם מחויבות עמוקה לא נוהגים לעשן ולשתות, לחץ הדם שלהם נמוך יותר והם נוטים פחות לחלות באלצהיימר. למסקנות הללו הגיע פרופ' ברנט רוברטס (Roberts) מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת אילינוי באורבנה־שמפיין. "בשלב הזה מחויבות נראית כאחד הממדים הראשוניים של תפקוד מוצלח לאורך החיים", הוא אמר לטאף, "היא ממש נמשכת מהעריסה עד הקבר".

במחקר אחר הפסיכולוג ג'ין סמית (Smith) מצא שהדרך הכי טובה לנבא את עתידם של בני נוער היא הציונים שהם מקבלים בתכונה שסמית כינה "חוזק האופי", וכללה מחויבות, אחריות, שיטתיות, נחישות וחוסר נטייה לחלום. התברר שלצורך ניבוי הצלחתם בקולג', המדד הזה היה מוצלח פי שלושה יותר מכל קומבינציה אחרת של ציונים, מבחני IQ ומבחנים פסיכומטריים. הורים תמיד אומרים שבשביל להצליח צריך לשבת על התחת וללמוד, וכעת המחקרים מראים שהיכולת הזאת חיונית להצלחה בחיים.

שלב ו': לראות במה הם גרועים ולתת להם להיכשל

האינסטינקט שלנו כהורים הוא למנוע מילדינו כאבי לב וכישלונות. אבל מלבד העובדה המנחמת שההורים שלהם אוהבים אותם עד אין קץ, הם לא לומדים מזה דבר. למעשה, הפעולות המגוננות הללו גורמות להם נזק. ילד שנכשל, מתבוסס באתגר ומחפש את דרכו החוצה הוא ילד שבונה אופי. זה לא קורה כשהוריו המגוננים מחלצים אותו — או מונעים ממנו להיכנס לבוץ מלכתחילה.

זו בעיה של דור שלם, שמטרידה מאוד את רנדולף, מנהל בית הספר היוקרתי. "כדי לבנות דבקות במטרה ושליטה עצמית צריך להתמודד עם כישלון, אבל ברוב המסגרות האקדמיות הגבוהות בארצות הברית אף אחד לא נכשל בכלום", הסביר רנדולף לטאף. הוא לא מאמין שהחינוך שהתלמידים שלו מקבלים, בבית מההורים המרפדים והמגוננים או בבית הספר, יאפשר להם להתמודד בהצלחה עם אתגרי החיים. "אני חושש שאנו דנים אנשים לכישלון בטווח הארוך. כשהם יצטרכו להתמודד עם רגעים קשים הם יידפקו. הם לא פיתחו את היכולת להתמודד עם קושי". קארן פירסט, מורה בריברדייל, אמרה לטאף שלילדים "אין סף לסבל. הם מוגנים מזה, וכשהם כן חשים חוסר נוחות, אנחנו שומעים מהוריהם. אנחנו מנסים להסביר להורים שבהתמודדות עם אתגרים מתרחשת למידה, ופינוק יתר של הילדים בא על חשבון האופי שלהם".

שפיגל התמקדה בניתוח הכישלונות של חברי הנבחרת שלה, ועשתה זאת בפניהם. טאף התרשם שזה תהליך דומה

לפסיכותרפיה: היא ניסתה להבין למה טעו ואז הובילה אותם לאורך מסלול צר וקשה, שבו לקחו אחריות על הטעויות ולמדו מהן. "לא נוח להתמקד בצורה כל כך אינטנסיבית במה שאתה גרוע בו, אבל אם אתה באמת רוצה להשתפר אתה חייב לבדוק את המשחקים שלך ולהבין איפה אתה טועה", היא הסבירה.

ככל שהילדים מאותגרים יותר יש להם סיכוי להצליח יותר בעתיד?

"לילדים שגדלים בעושר יש הרבה משאבים שיכולים לפצות על מיומנויות שחסרות להם", אומר טאף. "מה שמדהים הוא שרבים מהם מסיימים בית ספר ועוברים לקולג' על טייס אוטומטי, בלי לחשוב מה הם הולכים ללמוד ולמה, בלי להתמודד עם מכשולים אמיתיים. הם צריכים לפתח את המכניזם שעובד במאמץ להשיג משהו, להתמודד עם מכשולים, ולשם כך הם זקוקים לביטחון, מוטיבציה, מחויבות, אופטימיות, עקביות, עיקשות. כאבא, אני מתרכז באופי של אלינגטון. אני רוצה שהוא יוכל להתגבר על אכזבות, להרגיע את עצמו, שיידע לחלוק, להרגיש אהוב ובטוח בעצמו, והכי חשוב - אני רוצה שהוא יהיה מסוגל להתמודד עם כישלון".