איך זה שפיהוק מידבק?

הכישרון הייחודי של ז'וזף פּוֹז'וּל הצרפתי היה לשאוב מים ואוויר לתוך הרקטום שלו בעודו עוצר את נשימתו, ואז לפלוט אותם בסילון מדויק, תוך שהוא מכבה נרות במרחק 30 ס"מ, יורה מזרקות לגובה שלושה מטרים, שר בקול טנור ובריטון ומפיק קולות של חיות. פוז'ול גם ידע לעשן סיגריה באמצעות צינור שהחדיר לפי הטבעת, ולחקות "פלוצים סטריאוטיפיים", כגון הנפיחה החרישית והעדינה של כלה בליל כלולותיה, והרועמת יותר, בבוקר שאחרי. הישגו המפורסם היה ביצוע "המארסייז", ההמנון הצרפתי, מהאחוריים.

איור לזכרו של "אמן הפלוצים" ג'וזף פוז'ול. פרוביין: "הדיבור מהפה היה התפתחות אבולוציונית מאוחרת. סביר ששסתום שהתפתח לתכלית אחת, יפתח גם תכלית אחרת" צילום: ג'יימס מונדי (באדיבות Shocked and Amazed)

לאחר שהשחיז את כישוריו בהופעות ברחבי צרפת נסע פוז'ול לפריז, להיבחן בפני מנהל המולאן רוז', מועדון הלילה המפורסם. באודישן הוא הוריד את מכנסיו, טבל את ישבנו בקערת רחיצה גדולה, שאב את כל המים ושב ומילא את הקערה. הפעלול קנה לו קריירה מזהירה בבירת השעשועים של ראשית המאה ה־20, ואת שם הבמה Le Pétomane - באנגלית Fartomaniac, ובעברית פשוט "הפלצן".

כישוריו הייחודיים של הפלצן ריתקו את פרופ' רוברט ר' פרוביין (Provine) מאוניברסיטת מרילנד. פרוביין אינו פרוקטולוג או חוקר מעיים. הוא פסיכולוג ונוֹירוֹאֶמְבְּריוֹלוֹג - מומחה להתפתחות מערכת העצבים - שמקדיש את הקריירה שלו לחקר מנגנון התקשורת האנושי. פרוביין מנסה לנתח לא רק את השפה ואת שפת הגוף, אלא גם רפלקסים כגון הסמקה וצחקוקים עצבניים, ואת הקשר שלהם לתחושות מופשטות כמו אמפתיה.

פרוביין. "מתופעות היומיום אפשר ללמוד הרבה על נוירולוגיה"

בשלושת העשורים האחרונים הוא מתעד ומנתח התנהגויות אנושיות יומיומיות שמצד אחד לא נומקו עד תום, ומצד שני נחשבות כל כך שגרתיות עד שאנשים מעולם לא הוטרדו מהשאלה למה הן בעצם שם: גיהוקים, שיהוקים, האופי המידבק של פיהוקים וגירודים, תחושות בחילה שאינן קשורות לאוכל, עיניים אדומות וכן, גם פלוצים. זה שנים שפרוביין עוקב אחר התופעות האלה בעיני מדען, ולפי המידע שצבר וניתח, אכן מדובר ביותר מתופעת לוואי גופנית. הוא סבור שהרפלקסים האלה התפתחו בנו אבולוציונית. שפה ואמפתיה, הוא סבור, אינם סתם תוצאה של אינטליגנציה ותרבות, אלא המשכה של ההתפתחות האטית הזאת. צחוקים וגירודים, הוא אומר, הם החוליה המקשרת שבין קופי־על לבין החברה האנושית כיום.

מתי לאחרונה צחקתם מבדיחה? רוב הצחוקים שיוצאים מפינו אינם קשורים להומור. זהו אמצעי פרימיטיבי ליצירת אווירה לא תוקפנית צילום: שאטרסטוק

"אחד הדברים הכי מעניינים בבני אדם הוא הסוציולוגיה שלנו", אומר פרוביין בראיון טלפוני ל"מוסף כלכליסט", "והרבה התנהגויות אנושיות נובעות מכך שאנחנו חברים בעדר האנושי. יש במוחנו מכניזם מרתק שמעורב בהתנהגות חברתית". לדבריו, זהו מכניזם שמשרת אותנו, אבל פועל בנפרד מהתודעה והאישיות.

את המחקרים המעטים מדי בתחומים הללו הוא צירף באחרונה לניסויים שערך בעצמו, ואיגד את מסקנותיו בספר "Curious Behavior" (בתרגום חופשי: "התנהגות מסקרנת"), שהתפרסם בסוף אוגוסט בהוצאת אוניברסיטת הרווארד, ועם יציאתו תואר על ידי העיתונות המדעית, ובראשה כתב העת "נייצ'ר", כאחת ההיפותזות המקוריות והמרתקות ביותר בנושא האבולוציה האנושית.

קטן כמו איינשטיין

מפתה להרים גבה כששומעים על תזה אבולוציונית שעוסקת בנפיחות גוף. אבל אצל פרוביין מדובר ביותר מאשר עוד נושא למאמרים אקדמיים. עבורו זה חלק מאידאולוגיה מקצועית - החזרתו של ענף המחקר המכובד שקרוי "המדע הזעיר".

כשחושבים על מחקר מדעי כיום מדמיינים מעבדות משוכללות של מכונים וחברות מתוקצבים. והדימוי נכון. רוב המחקר כיום הוא בתחום "המדע הגדול", מדע ששאלותיו מוכתבות מלמעלה, וממצאיו מיושמים בתחומים שמעניינים את מממניו.

צילום: שאטרסטוק

אבל לא תמיד זה היה כך. איינשטיין פיתח את תורת היחסות כתחביב, בזמן שעבד כפקיד במשרד פטנטים. הביוכימאי פיטר מיטשל בנה בעצמו את המעבדה שבה גילה את הממצאים על תהליך יצירת האנרגיה בגוף שהקנו לו פרס נובל. למעשה, לאורך רוב ההיסטוריה האנושית המדע קודם בזכות מדענים קטנים ומחקרים פרטיים. רק מאז תום מלחמת העולם השנייה צנח מספר המחקרים העצמאיים במדעים השונים, ואפילו במדעי החברה, תחום שה"מעבדה" הטבעית שלו היא קניונים שכונתיים וספסלי רחוב.

פרוביין הוא חסיד של "המדע הזעיר" והזול של פעם, ואליו הוא מעודד את תלמידיו וקוראיו לחזור. ספרו הוא אמנם, בראש ובראשונה, תזה מרתקת על הקשר בין גרעפסים ופיהוקים לבין התפתחות האנושות כחברה. אבל הוא גם מניפסט והדגמה לדרך שבה כל אחד יכול לחקור את מסתרי החיים, בלי מעבדה ובלי כל תקציב (ולמי שממש מתעקש להוציא כסף על משהו, פרוביין ממליץ על שעון עצר).

"המחקר הקודם שלי עסק בנוירוכימיה של תאי העצב", אומר פרוביין, "אבל גיליתי שאפשר ללמוד דברים חשובים על המוח והביולוגיה אם יודעים איך להתבונן בהתנהגויות אנושיות פשוטות. מחקרים כמו פרויקט הגנום האנושי או מאיץ החלקיקים

צילום: שאטרסטוק

דורשים תקציב גדול, אבל זה תמיד הכרחי למדע רציני. הרבה פריצות דרך מגיעות פשוט מהתבוננות שיטתית בבעיות שהוזנחו. כשאתה מבין את האבולוציה של הצחוק אתה מגיע לתובנות על דברים מורכבים בשפה".

מה מצחיק קופים

פרוביין התחיל עם הצחוק. "לא הגעתי לצחוק מהכיוון של פילוסופיה או אנתרופולוגיה, אלא ממדעי המוח", אמר לאחרונה בהרצאה. "בגלל האוניברסליות של הצחוק - כולם הרי צוחקים בערך אותו הדבר, וכולם פחות או יותר מבינים את משמעות הצחוק - היתה כאן הזדמנות לבחון אותו באותן אמות מידה מחמירות שבהן חוקרים תופעות אוניברסליות בעולם החי".

מהר מאוד הוא גילה שבעזרת "מדע גדול" פשוט אי אפשר לאסוף את הנתונים לחקר הצחוק. המתנדבים שאסף במעבדה התקשו לצחוק לפי בקשה, ולא התגלגלו מצחוק כשסופרו להם בדיחות. לבסוף יצא מהמעבדה והחל לצותת לשיחות ולתעד רגעי צחוק ספונטניים, ואסף יותר מ־1,200 כאלה.

למה התחלתם לפהק? ככל הנראה אתם משתתפים במנגנון תקשורת קדום שעוזר לחברי להקות וקבוצות לתאם בינהם את המצב הפיזיולוגי צילום: שאטרסטוק

רוב האנשים סבורים שהצחוק הוא דרך להגיב להומור או להפחית מתח. אלא שרובם המוחץ של הצחוקים שפרוביין תיעד לא תאמו את הסברה הזאת. הם לא באו ברגע מצחיק ולא אחרי שתיקה מתוחה. פרוביין גילה שבחיי היומיום, כ־80% מהצחוקים יצאו בלי שום הקשר הומוריסטי, ולעתים קרובות מפיהם של הדוברים, ולא המקשיבים. הרבה צחוקים יצאו אחרי הערות בנאליות כגון "תראה, זה אנדרה" או "נחמד לראות אותך". הרבה צחוקים אחרים פרצו כששני אנשים שמכירים היטב הביטו זה לזה בעיניים, והחלו לצחוק בלי סיבה. ופעמים רבות כשאדם אחד החל לצחוק סובביו "נדבקו" בצחוק במהירות. כשפרוביין או עוזרי המחקר שלו שאלו אנשים מה היה כל כך מצחיק במבט בעיני החבר או בצחוק המידבק, הנשאלים, אנשים אמיתיים ברחוב, לא ידעו מה להשיב. בניסוי אחר, כשסטודנטים תיעדו את צחוקיהם במשך שבוע התברר שכאשר הם צופים בקומדיות, לדוגמה, הם נוטים לצחוק יותר מהבדיחות כשיש איתם עוד אנשים בחדר. הסיכוי לצחוק בחבורה היה גדול פי 30. כן, הומור ומתיחות מעוררים פרצי צחוק. אבל כך גם החלפת מבטים, הפוגה במשפט ועוד הרבה תופעות ורגעים. הצחוק נפוץ הרבה יותר מהבדיחות והמבוכות.

וגם קדום מהם. התצפיות השיטתיות של פרוביין הובילו אותו גם לגני חיות, שם צילם מטפלות מדגדגות שימפנזים בכלוב. הדגדוג הפיק מהשימפנזים צליל ייחודי: צרור של התנשפויות מהירות ומקוטעות, מעין "הה־הה־הה־הה" נמוך שנשמע כמו כחכוחים או התקף אסתמה — או כמו צחוק גרוני. השימפנזים השמיעו את הצלילים האלה בתגובה לדגדוג, וגם ברגעי שיא ההנאה במשחקים פיזיים מאומצים. הצלילים האלה הם הצחוק של השימפנזים, בתגובה לדגדוג או כביטוי להנאה ממשחק. מבחינה אבולוציונית, זו דרכם לומר שהם משחקים, לא תוקפים.

קופים חושפים את מקור הצחוק. בקרב קופים נהמות צחוק מאותתות שההתגוששות הגופנית היא משחק, ואינה נובעת מתוקפנות צילום: שאטרסטוק

צילום: שאטרסטוק

"צחוק לא נועד להפחית מתח, לשפר את הבריאות או להכיר בחוכמה של שותפיך לארוחת הערב", כותב פרוביין בספרו, "זהו עניין של יחסים". לפי סברתו, זהו אמצעי שהאבולוציה פיתחה ביונקים העליונים כדי שיוכלו לשתף מידע על מצב חברתי מוסכם, מצב של תקשורת חיובית ולא תוקפנית.

"החיים מלאים בפסקול של צחוק לקומדיית המצבים הגרועה בעולם", הוא ממשיך, "משחק הדדי, תחושת השתייכות ורגשות חיוביים - זו התפאורה החברתית של רוב הצחוק הטבעי". ובהרצאה שנתן באחרונה הוסיף: "החיפוש אחר תועלת בריאותית בצחוק גרם להזנחת העובדה שצחוק, כמו דיבור ובכי, הוא שימוש במנגנון הקול שלנו כדי לעצב את התנהגות סובבינו. יתר ההשפעות הן תוצרי לוואי".

רשת הפיהוקים החברתית

מילת אזהרה: ייתכן שבהמשך הקריאה תתפתו להתגרד או לפהק, ועיניכם יצרבו, כפי שקרה לי בקריאת הספר של פרוביין. בעקבות ההבהרה שלו, שמספיק לקרוא על פיהוקים והתגרדויות כדי ללקות בהם, תיעדתי 19 פיהוקים ו־32 התגרדויות, שפסקו עם סיום הקריאה.

הפיהוק הוא מילה עתיקה. רק בקרב כמה יונקים מפותחים הפיהוק הוא תופעה מידבקת, דבר שמרמז על תפקיד אבולוציוני שנוסף לתפקיד הפיזיולוגי צילום: שאטרסטוק

צילום: שאטרסטוק

הנטייה של אנשים להידבק בפיהוקים היא אחת התעלומות היותר גדולות שפרוביין בחן בעזרת המדע הזעיר. בניסוי שערך בכיתה שלימד, פרוביין נתן למחצית מהסטודנטים לקרוא מאמר על שיהוקים, ולמחצית השנייה מאמר על פיהוקים. כפי שציפה, קוראי המאמר השני לא הפסיקו לפהק. "משעשע לראות חצי אולם הרצאות מפהק והחצי השני לא", כתב בספרו.

אלא שההדבקה אינה המסתורין היחיד בפיהוק. מסתורין נוסף הוא הסיבה: אף אחד לא יודע מה הפיהוק עושה. אנשים מפהקים כשמשעמם להם - פרוביין בדק זאת כשהשווה את מספר הפיהוקים בין צופים בקליפים מוזיקליים לבין אנשים שצפו בסרטונים שהציגו רצפי תבניות פסים - אבל אנשים מפהקים גם לפני שהם נרדמים ואחרי שהם מתעוררים, ופרוביין מזכיר בספרו מקרים של אתלטים שפיהקו לפני התחרות, כלבים שפיהקו לפני התקפה וחיילים שפיהקו לפני הצניחה הראשונה שלהם. פיהוק הוא גם אחת הפעולות השכיחות של עוברים בבטן אמם - אבל בקרב תינוקות הוא מופיע בעיקר בסביבות גיל שנתיים. כמו עם הצחוק, גם כאן קשירת הפיהוקים לעייפות או שיעמום היא רק חלק מהסיפור, ואולי החלק הזניח.

צילום: שאטרסטוק

אם לא פיהקתם למקרא הפסקאות האחרונות, שקלו את הנתונים הבאים: 92% מהנחקרים של פרוביין פיהקו בתוך 30 דקות מצפייה באנשים מפהקים. 28% מאלה שקראו מאמר על פיהוקים פיהקו בחמש הדקות הראשונות לקריאתו, ו־76% דיווחו כי חשו פיתוי לפהק. נמשיך.

המפתח להבנת הפיהוק, מסביר פרוביין, הוא הנטייה המידבקת שלו. "כשאתה רואה מישהו מפהק אתה לא חושב לעצמך 'אני רוצה לחקות אותו', אתה פשוט עושה את זה, באופן לא רצוני", אמר השנה בראיון לתחנת רדיו. "זו תגובה לפעולת הזולת, אבל היא לא עוברת דרך התודעה. אנחנו, בני האדם, מעריכים יותר מדי את הרציונל והבחירה המודעת, שמופיעים כל כך הרבה בחיי היומיום שלנו. אנחנו שוכחים שבהרבה היבטים אנחנו חברים בעדר. הפיהוק עצמו הוא פעולה עתיקה שמשותפת לכל החיות שיש להן עמוד שדרה, אבל רק אצל מתי מעט יונקים הפיהוק מידבק. אצל היונקים האלה, ובהם אנחנו, הוא מעביר מסר חברתי".

פרוביין שותף לסברה שתפוצת השרשרת של פיהוקים היא שיטת תקשורת מהסוג שיש ללהקות בעלי חיים. תהליך ההדבקה מערב את "נוירוני המראה" - חלקים במוח שמופעלים גם כשאנחנו עושים משהו וגם כשאנחנו רואים מישהו אחר עושה

מגרד לכם? התמונה הזאת העבירה לכם מסר תת־הכרתי שאולי יש זיהומים בסביבה צילום: שאטרסטוק

אותו, ושזוהו גם במוחות קופים. והמסר בפיהוק? אין לנו את כל התשובות, פרוביין מסביר, אבל נראה שהוא משדר שינוי בהתנהגות ובמצב הפיזיולוגי, לדוגמה מעבר בין שינה וערות, בין רוגע ומתח, ושינויים בטמפרטורת המוח. ההדבקה משדרת הלאה את המסר שמשהו השתנה, וברפלקס קדום, מסייעת לסובבים להיערך.

ומתברר שהמנגנון גם מכיל הגנה מפני "פריצות": פרוביין גילה שקשה לזייף פיהוקים. ניסוי שבו דרש מסטודנטים לשחרר פיהוק אותנטי לפי הוראה נכשל, וכאשר צוות טלוויזיה צילם שחזור של ניסוי קריאת הטקסטים על פיהוקים - רק שבריר אחוז מהסטודנטים פיהקו. המודעות לתיעוד בלמה את הרפלקס. "אפילו כאלה שהתנדבו לתיעוד. הפסיקו לפהק כשניצבו מול המצלמה", כתב פרוביין.

תזכורת למה שאוכל אותך

ב־1982 שתי בנות מכיתה ד' בבית ספר קטן במערב וירג'יניה התלוננו על עקצוץ ופריחה. עד סוף יום הלימודים יותר משליש מתלמידי בית הספר התלוננו על סימפטומים דומים. רשויות הבריאות הוזעקו, ומצאו שהגורם המזהם היחיד היה פסיכוגני: השמועה.

צילום: שאטרסטוק

במקרה אחר, ב־8 ביוני 1999, עשרה תלמידי בית ספר בבלגיה דיווחו על בחילות, קשיי נשימה וסחרחורות. בדיקה מהירה של צוות בית הספר העלתה שאחד מהם שתה באותו יום קוקה־קולה עם "ריח וטעם מוזרים", כדבריו. כשהמורים עברו בין הכיתות ושאלו אם יש עוד ילדים חולים צץ גל בחילות שני, ו־37 בני 10–17 אושפזו. כשהסיפור פורסם בחדשות אושפזו בתוך ימים ילדים מעוד חמישה בתי ספר, ובמרכז ההרעלות של בלגיה נרשמו 1,400 שיחות היסטריות. ב־14 ביוני משרד הבריאות הבלגי הורה לקוקה־קולה להסיר את כל מוצריה מהמדפים במדינה והחלה בדיקה מקיפה. תוצאותיה: בכמה פחיות שנמכרו בבית הספר שבו הכל החל - ורק בהן - נמצאו שרידים מזעריים של הגז הרעיל מימן גופריתי. כמותם, לפי הבדיקות, היתה קטנה מכדי שיגרמו לאיזושהי תחושה רעה, אפילו אצל ילדים. בדיקות חיצוניות נוספות גילו שרבים מהמאושפזים האחרים החלו לחוש ברע אחרי ששתו משקאות מוגזים אחרים שלא נפל בהם כל פגם, ואז נחשפו לידיעה.

לכאורה שני המקרים עוסקים בהיסטריה יותר מבאבולוציה, אבל חשבו רגע: מה בעצם מקורה של תחושת בחילה שאינה נובעת משום זיהום ממשי? מה מקורן של תחושות עקצוץ וגירוד? מההיבט הבריאותי, כולן נועדו להעביר אלינו מידע שיסייע לנו להתגונן - במקרה של הבחילה מרעלים ומחלות ובמקרה של העקצוץ והגירוד מחרקים וצמחים רעילים. אבל איך ידיעה על כך שהזולת הקיא הופכת את הבחילה שלו למידבקת? ולמה קצת מגרד לכם עכשיו, כשאתם קוראים על גירוד? ולמה דווקא שם?

גם כאן מדובר במנגנון אמפתיה עוקף תודעה. האבולוציה מינתה את הראשון שנפגע לגלאי הסיכונים הקבוצתי, וההידבקות בסימפטומים, לפי ההשערה, היא המעבר למצב התגוננות לנוכח הסיכון. הקדמת התרופה למכה, הודות לאינסטינקט שמשעתק את ההתנהגות המשונה.

הומו בכיינוס

האבולוציה לא מתקדמת כמו פרויקט אורבני, מסביר פרוביין. לא הורסים את הישן ועל בסיסו מקימים חדש. כפי שגופנו מכיל איברים וחוליות חסרי תפקיד, שריד משלבים מוקדמים בהתפתחות, כך, הוא סובר, גם מעגלים נוירולוגיים ששימשו במוח של צורות חיים קדומות שרדו במוחנו, לעתים כמאובן חסר משמעות ולעתים כאבן יסוד להתנהגות מודרנית או רפלקס לא מנומק.

עיניים דומעות הן עוד דוגמה לכך. תפקידן הפיזיולוגי ידוע: הן מכילות כימיקלים וחלבונים טבעיים שמסייעים לחיטוי העין ולהחלמת רקמות.

אבל למה הן זולגות כשעצובים? האם גם כאן תפקידן בריאותי בלבד, או שהתפקיד הנוסף יועד להם מתוך איזשהו צורך אבולוציוני להעברת מידע וקיום יחסים חברתיים? פרוביין סבור שזה המקרה השני.

בניסויים שערך הוא הציג בפני מתנדבים מאות דיוקנאות של אנשים שצולמו בוכים. אלא שבעוד שבכמה תצלומים הדמעות נראו היטב, באחרות הן הוסרו בפוטושופ, וכמה תמונות עובדו כך שהדמעות יזרמו כלפי מעלה. המשתתפים, שהתבקשו להעריך כיצד המצולמים מרגישים, זיהו כעצובים רק את אלה שדמעותיהם זלגו מטה. הפנים שהדמעות הוסרו מהן או שכיוון זליגתן שונה תוארו כדואגות, פוחדות או נבוכות - הכל מלבד עצובות. "חומר החיטוי הטבעי" שזלג מהעיניים לא היה תופעת לוואי של עצב. הוא היה הביטוי הפיזיולוגי המובהק היחיד של עצב.

"ראינו שאם נצרף דמעות לכל הבעת פנים, ההבעה תאותת על עצב", אומר פרוביין. "הדמעות משנות הכל. ייתכן שבמקור דמעות אותתו שאחד מחברי השבט נפגע בעיניו וגרמו לאחרים לטפל בו או לא לפעול כלפיו באגרסיביות", הוא כותב. "בהמשך האות הקדמוני כנראה התפתח לסימן למצוקה רגשית ולא רק פיזית". "דמעות רגשיות הן תופעה ייחודית לבני האדם", פרוביין מוסיף בראיון, "בדיוק כמו התפקיד הרגשי של החלק הלבן בעין. כשהעין מאדימה היא מבטאת עצב, מחלה או עייפות. אצל בעלי חיים אחרים זה לא כך. אלה אותות ייחודיים שמוכיחים את החידוש של בני אדם כיצורים חברתיים".

תקשיב לי כשאני משתעל

שיעולים קטנים, לא כאלה שנובעים ממחלות ומאסתמה אלא כחכוחים לניקוי הגרון, הם כבר התקדמות, אומר פרוביין. זה רפלקס בריאותי שקיבל גם תפקיד חברתי המערב, חלקית, את המודעות שלנו.

"אנחנו יכולים להשתעל מתוך החלטה ואנחנו יכולים לעכב שיעולים", הוא אומר. "בקונצרטים שומעים הרבה אנשים משתעלים בין הקטעים, לא כי השיעול מידבק אלא כי כולם חיכו לרגע ראוי להשתעל בו". בספרו הוא מוסיף: "בכיתות שלימדתי בעשור האחרון הבחנתי, באופן אנקדוטלי, בכך שכאשר סטודנטים שלי משתעלים בזמן הדיבור זה לעתים רחוקות קוטע את המשפט שלהם בפתאומיות. כמו בצחוק, רוב השיעולים נפלטים לפני או אחרי שאלות ומשפטי הצהרה. ממש בסמוך למשפטים המודגשים. טוב שמיקום השיעול במשפט מתבצע ברמת מודעות נמוכה. כמה מורכבים היו חיינו אם היינו וצריכים לזכור מתי להשתעל ומתי לנשום".

בספרו הוא כותב על דיאנה, פסנתרנית מקצועית ושופעת שיעולים שקיבלה שיעורי פסנתר אצל אשתו. "כשבדקתי מתי היא משתעלת בזמן הנגינה גיליתי שהיא משתעלת לפני קטעים ואחריהם, אבל לעתים רחוקות בזמן הנגינה. תבנית שונה מזו של סטודנטים מתחילים, שמשתעלים בכל עת, אדישים למשפט המוזיקלי".

השיהוק לחץ על ההדק

לצד ההתנהגויות המפוענחות, פרוביין מצביע בהפגנתיות מאשימה על התנהגויות שנותרו תעלומה, לדבריו בעיקר כי החוקרים הזניחו אותן, ואפילו לא אספו די נתונים כדי לגבש השערות בסיסיות. תופעה יומיומית לא מפוענחת כזאת היא שיהוקים.

כשג'ניפר מִי מפלורידה היתה בת 15 היא לקתה בהתקף שיהוקים שנמשך חמישה שבועות רצופים והקנה לה פרסום ברחבי אמריקה כ"ילדת השיהוקים". באביב ייפתח משפטה של מי, כעת בת 20, שחזרה לכותרות אחרי שנעצרה בחשד לרצח שהתבצע במהלך שוד שהשתבש. עורך דינה הודיע שמי סובלת מתסמונת טורט, והוא מתכנן "הגנת שיהוקים". פרוביין מעריך בזהירות שעוויתות הטורט מופקות על ידי מכניזם שונה מזה של השיהוקים, אך דומה שמדעי השיהוק יעמדו למשפט יחד עם מי.

"ילדת השיהוקים". ג'ניפר מי במעצר בפלורידה. השיהוקים ישתתפו בהגנה צילום: איי פי

אבל עוד דברים הופכים את השיהוקים לתעלומה. מצד אחד הם לא מידבקים, לא מופיעים ברגעי הפסקה בדיבור כמו צחוק ושיעולים - "שיהוקים אדישים לכללי הדקדוק ומתרחשים במקריות מוחלטת", פרוביין אומר - ועד כה לא נמצאה אפילו השערה לתפקיד אבולוציוני־חברתי שעשוי להיות להם.

מצד שני, גם תפקידם הפיזיולוגי לא התברר, ורוב הממצאים מראים שהם נובעים דווקא מגורמים פסיכולוגיים. "גיליתי זאת במקרה, כשניסיתי להקליט שיהוקים של תלמידי הפסנתר של אשתי", הוא כותב. "כשתלמיד היה מתחיל לשהק היא היתה מסמנת לי לבוא עם מכשיר הקלטה. אבל עצם הופעתי עם המכשיר גרמה להפסקת השיהוקים. לעתים רק האיום להביא את המכשיר הפסיק את השיהוק".

פרוביין החליט לערוך בעצמו את המחקרים הבסיסיים על השיהוקים. בימים אלה, לאחר יציאת הספר, מנותח סקר שערך ובו ביקש מ־465 גברים ונשים לתעד את גילם, מינם ומספר הימים שחלפו מאז השיהוק האחרון שלהם. "במבט ראשון על הנתונים רואים שתדירות השיהוקים עולה עם הגיל, ונשים נוטות לשהק יותר מגברים".

עם זאת, ייתכן שלבסוף דווקא מה שכתב בספרו יתגלה כתשובה: "במרתף הנוירולוגי של מוחנו החדש נבנה על הישן, אך המעגלים הנוירולוגיים העתיקים נשארים. שקטים ובלתי נשלטים".

מה זה מדגדג לי

כל הורה מכיר את משחק הדגדוגים המוצלח בעולם, "אני אתפוס אותך". מספיק לשלוח יד מאיימת כדי לגרום לילד לגעות בצחוק ולהתחנן "די", רק כדי שכאשר הדגדוג ייפסק הוא יבקש "עוד פעם".

כמו לצחוק, לתופעה יש עבר: קופים מגיבים בהנאה כמו־ילדית לדגדוג, ואפילו למחוות האיום של היד המדגדגת. ויש למחווה גם עתיד: המידע שפרוביין צבר קושר את הדגדוג להתפתחות המיניות.

דגדוג הוא משחק הדדי. אדם לא יכול לדגדג את עצמו, אלא לחוש דגדוג רק ממגעו של אדם אחר, ובאופן מעניין, זה מוכרח להיות אדם אחר מוכר וקרוב. מגע אצבעות של זרים לא יוצר תחושת דגדוג. בשאלון בנושא דגדוגים שפרוביין העביר בקרב 421 גברים ונשים בגילי 68–6 הוא גילה שהתכלית הנפוצה ביותר של דגדוגים היא להראות חיבה, והבאה אחריה היא לקבל תשומת לב, ורוב הדגדוגים, בין ילדים כבין מבוגרים, הם סוג של משחק אינטימי.

הנתונים מהשאלון הראו שמגיל ההתבגרות ואילך, הסיכוי להיות מדוגדג על ידי מישהו מהמין השני גדול פי שבעה. הרבה מהמשיבים לשאלון אמרו שדגדוגים הם חלק מהמשחק המקדים המיני שלהם, ובת 23 שנשאלה מתי היא רוצה להיות מדוגדגת השיבה: "אף פעם, אבל עם החבר שלי במיטה זה בסדר".

מונולוגים מהנחיר התחתון

ולפלוצים. "ניגשתי לנושא בביישנות", כותב פרוביין, "עצם אזכורו עלול להוריד את הטון האינטלקטואלי של הספר. אך כמה נסיבות כפו עליי לעסוק בו: בזמן שהקלטתי צחוק, אחד הנחקרים צחק כה חזק שהוא שחרר נפיחה. זה כבר הוקלט, והייתי במעבדת הסאונד, אז חשבתי, למה לא לבדוק גם את זה?".

ההתייחסות המשועשעת הזאת מגיעה לקראת סוף ספרו של פרוביין, שבאופן משוחרר יותר מאגד אנקדוטות על פלוצים וגיהוקים. בהם, הוא מעריך, האבולוציה יוצאת זכאית, וצליליהם אינם חלק ממערכת תקשורת פרימיטיבית. אמנם דגי הרינג מזן מסוים נצפו מתקשרים באמצעות נפיחות כדי לקבץ את הלהקה לצורך מאבק באויב, אבל אצל בני האדם זה באמת רק גז המתאן.

דגי הרינג "מדברים" בפלוצים. נפיחות משמשות את אחד מזני ההרינג כדי לאגד את חברי הלהקה לקראת התקפה צילום: CC by Zemlinki

מצד שני, סיפורו של פוז'ול, "הפטומן" הצרפתי הנודע, ונתונים אחרים שצבר על פעולות המעיים (בני 20–30 מפליצים 13 פעמים ביום) הובילו אותו להעלות שאלה שבאמת צריך להכיר את פרוביין כדי להבין שאינה רק בדיחה: אם אפשרית כזאת יכולת לנגינה ושליטה באוויר הישבן ובצלילים שיוצאים ממנו, ואם ממילא גם הפה משמש לכמה מטרות, לרבות מטרות לא אסתטיות כגון הקאה, מדוע לא פיתחנו יכולת לדבר מהתחת? "התנצלותי ללואי ארמסטרונג", הוא כותב, "אולם השריר הטבעתי האנאלי מתפקד כמו שפתיים של נגן חצוצרה. חסרה לו רק עוד קצת גמישות פיזית כדי שיוכל לעצב את צלילי תנועת האוויר למילים". זה גם מה שמסביר את יכולתו של הפטומן, שניגן את ההמנון מישבנו, אבל לא שר אותו. והגמישות היא מה שמאפשר לדבר בגרעפסים - עד 120 מילים בדקה, אחרי אימון מפרך. "סביר ששסתום וממברנה שהתפתחו לתכלית אחת יאפשרו לעשות גם דבר אחר", פרוביין אומר, "כך התפתחה אצלנו היכולת לדבר מהפה".

כך, בהתנדנדות בין פסיכולוגיה עמוקה לאבסורד, פרוביין ממשיך במסע שלו. מאז שהפך לנושא בשורת "המדע הזעיר", הוא מספר, תיבת האימייל שלו מתמלאת בפניות ממדענים חובבים ברחבי העולם, רבים מהם ילדים. "במדע זעיר כל אחד יכול להיות מדען, והפרויקטים שמתוארים בספר שלי מתאימים גם לבתי ספר", הוא אומר. "אפשר לדבר על מדע רציני בשפה יומיומית. אני סקפטי דווקא בנוגע לאנשים שמתחבאים מאחורי ז'רגון ויוצרים רושם של עומק ואשליה של תוכן, שאין בו כלום".

וכך הפכת למדען שאומר "פלוץ" בציבור.

פרוביין מתגלגל מצחוק. "כולם אוהבים את זה".