אבאמא למה

1. מה זה?

ילדים באמת עושים את הבלתי אפשרי. טרם חלפה שנה אחת מיציאתו לעולם, התינוק הממוצע כבר יודע את המילים הראשונות שלו. מכאן ואילך יהפוך למכונה שאין דומה לה ללכידת שפה "מהאוויר", בשיטות שפילוסופים, בלשנים, נוירולוגים וחוקרי התפתחות מנסים בעקשנות לפצח יותר מחצי מאה. 

פעוטות מצליחים לרכוש מאות מילים חדשות בשבוע מתוך הכאוס המילולי שמתרחש סביבם. הם עושים זאת ללא אימון מסודר, ומצליחים בזמן שיא גם להפיק מכל המילים הללו משפטים מורכבים, יצירתיים, ועל פי מחקר שערכה הפסיכולוגית קארין סטרומסוולד - גם נכונים תחבירית ביותר מ־90% מהמקרים. הם מסוגלים לתפוס את משמעותן של מילים אחרי ששמעו אותן פעם אחת בשיחה אקראית שנערכה בסמוך. אם גדלו בבית דו־לשוני או תלת־לשוני, הם לרוב ישתלטו על כל השפות במקביל ואף יוכלו להבחין ביניהן. אפילו בתרבויות שבהן הורים לא משקיעים כל מאמץ בלימוד ילדיהם לדבר, בגיל שלוש הילדים יפטפטו את עצמם לדעת. כשמבוגרים מנסים לעשות דבר דומה עם שפה שנייה, הם נאלצים לירוק דם במשך שנים, ועדיין מתקשים מאוד להגיע להישגים דומים.

"אנחנו לא מכירים שום טכנולוגיה אחרת, גם לא מחשבי־על, שמתקרבת בכלל ליכולת של ילד נורמלי בן שנתיים ללמוד שפה חדשה", כותב פרופ' פול בלום מאוניברסיטת ייל בספרו "איך ילדים לומדים את משמעותן של מילים".

בשנות החמישים והשישים הבלשן נועם חומסקי מ־MIT פרסם את התיאוריה שלו לאיך הקסם מתרחש. הוא טען שלא ייתכן שילדים לומדים שפה אך ורק מסביבתם. בעיניו, הפער בין המידע הדליל והאקראי המשמש כחומר גלם לבין השפה העשירה, המדויקת והמתוחכמת של ילדים פשוט לא מסתדר. הפתרון המהפכני שהציע היה שתינוקות נולדים עם חוש טבעי לתחביר. הם אינם צריכים ללמוד שפה מאפס - "הדקדוק האוניברסלי", כללי התחביר המאחדים את כל השפות בעולם, צרובים בהם גנטית ומחווטים במוחם מגיל אפס. אלו היו הימים הראשונים של מהפכת המחשב, וחומסקי היה באחד ממרכזיה הרוחניים: המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT). התיאוריה שלו גם הזכירה במידת מה את הרעיונות של עולם הטכנולוגיה החדש שצמח שם. כמו מחשבים, גם מוחנו מתחלק לחומרה ואוסף תוכנות. אחת התוכנות הללו מתמחה בקליטת שפות, וכוללת מראש ידע לשוני עמוק. כדי להפעיל אותה, דרושות רק הפקודות הנכונות - כלומר, חשיפה מינימלית לשפה הרלבנטית. מסר שעבר בין השורות הוא שתפקיד ההורים ברכישת השפה של ילדיהם אינו דרמטי. מספיק שישמע אותם מדברים ביניהם במטבח ומשוחחים בטלפון, והתוכנה תעשה את כל השאר.

נועם חומסקי ב־1968, בתקופת פרסום התיאוריה המהפכנית שלו. מאז צצו סדקים צילום: איי פי

"תיאוריית הדקדוק הגנרטיבי", "היררכיית חומסקי" ו"תיאוריית חומסקי־שוצנברגר" זיכו את חומסקי בתואר "אבי הבלשנות המודרנית". אך בשנים האחרונות הולכים ומצטברים סדקים עמוקים בתיאוריה הכריזמטית הזאת. הם מגיעים מתחומים שונים שזכו להתקדמויות מרשימות בשנים האחרונות, מפסיכולוגיה ונוירולוגיה ועד אנתרופולוגיה ומדעי המחשב, ומתחילים להתגבש לתיאוריה שעשויה להתגלות כמסעירה לא פחות.

אחד ממובילי הגישה הוא הפסיכולוג ההתפתחותי המשפיע פרופ' מייקל תומסלו. עיקר טענתו: מוחם של ילדים לא מכיל תוכנת שפה מוכנה מראש, והם אינם תופסים את המילים והתחביר "מהאוויר" כפי שנדמה. ילדים לומדים את השפה באמצעות מיליוני פידבקים מודעים ובלתי מודעים מצד סביבתם, ואנחנו עוזרים להם באופן טבעי, ובלי משים. הבלשן ד"ר דניאל דור מאוניברסיטת תל אביב מכנה את הדינמיקה הזאת "סנכרון תודעות". "אם העמדה של חומסקי מבוססת על המחשב היחיד, הגישה המובילה היום מבוססת על מודל שדומה יותר לאינטרנט", הוא אומר בראיון ל"מוסף כלכליסט". "המילים, החיווט המוחי, התחביר, הכל נוצר על בסיס אינטראקציה חברתית".

2. אבל למה?

"פרשת בייבי איינשטיין" הפילה את מניית דיסני ב־13% בין נובמבר 2007 לינואר 2008, ונגמרה בהחזר כספים למאות אלפי צרכנים וכמעט מחיקה של שוק שהוערך אז ב־4 מיליארד דולר.

זה החל בפרופ' אנדרו מלטזוף מאוניברסיטת וושינגטון, מומחה עולמי להתפתחות ילדים, שעקב אחרי הצמיחה הפנומנלית של "סרטים לפעוטות", שמותגו כ"משפרי התפתחות" ונמכרו בתקליטורי די.וי.די במחירים מופקעים. בייבי איינשטיין של דיסני היתה סדרת הסרטים המוכרת ביותר. ההבטחות לשיפור התפתחות הילד התבססו על תיאוריה צעירה שמצאה שילדים בחודשי חייהם הראשונים רגישים לכל הפונמות (הצלילים המובחנים שמהם נוצרות המילים) בכל השפות הקיימות, בעוד שמבוגרים מוגבלים רק לכמה עשרות פונמות בשפתם המקומית. הרגישות הזאת, לפי התיאוריה, אחראית לחלק מיכולתם של תינוקות ללמוד כל שפה ולאמץ מבטא במהירות, אך היא מתפוגגת במהירות לטובת התקבעות על שפה אחת או שתיים. סרטי הפעוטות, שבין צלילי הפסקול המוזיקלי והתמונות האבסטרקטיות הציפו את המסך בפונמות מעשרות שפות, כללו הבטחה לכך שצפייה תשפר את יכולות השפה של הילד.

סקרים וראיונות שמלטזוף ערך גילו שההורים לקחו את ההבטחות ברצינות. "הורים אמרו לנו שהם מוטרדים מכך שהם לא יכולים להציע לילדיהם את מה שדרוש, ולכן חסכו וקנו את התקליטורים האלה כדי שיפצו על השאר, ואז שמו את הילד מול הטלוויזיה לארבע עד שש שעות ביום", אמר בראיון לפו ברונסון, כתב "הניו יורק טיימס" ומחבר הספר "שוק הטיפוח", העוסק בתיאוריות המעודכנות בנושאי הורות והתפתחות ילדים.

איך באמת מגדלים תינוק־איינשטיין. ניסויים ותצפיות גילו ששפה לומדים בלי קיצורי דרך, ואין צלילים או ציורים שמרחיבים את יכולות הדיבור. התינוק פשוט מנסה לתקשר עם סובביו, ועושה זאת גם בעזרת שפה. קשר רציף עם סביבה חיה ומגיבה הוא אמצעי הלימוד היעיל ביותר. אולי היחיד צילום: שאטרסטוק

מלטזוף החל לחקור בשיטתיות את השפעת הסרטים: הוא ביקש ממאות משפחות אמריקאיות דיווח יומי על זמן ותוכן הצפייה של ילדיהם בטלוויזיה, וביקש מהן לסמן ברשימה ארוכה את המילים שילדיהן מבינים או אומרים בעצמם. התוצאות העלו שצפייה בסרטים "משפרי ההתפתחות" דווקא דרדרה את אוצר המילים של הילדים. ילדים בני שנה שלא צפו בתוכניות זיהו בממוצע 16 מילים מהרשימה. אלו שצפו ב"בייבי איינשטיין" זיהו שבע בלבד. הדבר המוזר היה שלשאר תוכניות הטלוויזיה - מאופרות סבון עד משחקי בייסבול - לא היתה השפעה על הילדים.

ד"ר פטרישיה קוהל, חוקרת בעלת שם עולמי בהתפתחות השפה אצל ילדים (ואשתו של מלטזוף), מצאה במחקריה את אחת הסיבות לאפקט הזה. בניסויי מעבדה היא גילתה שעצם הניסיון ללמד פעוטות דבר מה בעזרת הטלוויזיה נועד לכישלון. נדמה שהם פתוחים לאיתור וקליטה של דפוסי צלילים שיוצאים אך ורק מבני אדם חיים, שעומדים מולם. באחד הניסויים שערכה היא הצליחה ללמד פעוטות אמריקאים להבחין בין פונמות במנדרינית לפונמות באנגלית בתוך פחות מחודש, באמצעות דוברת השפה שדיברה איתם לאורך כמה מפגשים. זמן דומה מול תוכנית טלוויזיה במנדרינית לא הביא לכל תוצאה.

קוהל. מסַכים לא מסוגלים ללמד

ולמה תוכניות טלוויזיה רגילות לא גרמו לפגיעה דומה? החוקרים מעריכים שהסיבה העיקרית היא שההורים דאגו שילדיהם יצפו פחות ב"סתם טלוויזיה", והביאו בחשבון שצפייה בספורט או סרטים מצוירים לא באה על חשבון זמן תקשורת עם ההורים. כשבייבי איינשטיין הוקרן, ההורים נתנו לעצמם פטור. זה נגמר, כאמור, במבול תלונות למשרד הסחר האמריקאי, החזרי כספים, ושינוי החומר השיווקי של החברה מהבטחות לעזרה בהתפתחות ובחינוך להבטחות להנאה וצחקוקים.

אז אם בייבי איינשטיין לא עוזר בפיתוח כישורי שפה - יש משהו שכן? רמז בעניין פורסם באמצע שנות התשעים. ד"ר בטי הארט וטוד ריסלי מאוניברסיטת קנזס תיעדו בווידיאו, מדי חודש במשך שנתיים, מאות משפחות עם ילדים בני 7–8 חודשים בזמן פעילות משותפת של ההורים והתינוק. כשניתחו את צילומיהם מצאו פערים אדירים במספר המילים שהילדים שמעו מהוריהם בזמן האינטראקציה. הורים מהמעמד הנמוך אמרו לילדיהם 600 מילים בשעה בממוצע. הורים מהמעמד הבינוני אמרו כ־900 מילים בשעה, ובמשפחות העשירות ביותר התינוקות שמעו מהוריהם עד 1,500 מילים בשעה. כשחזרו למשפחות כעבור כמה שנים מצאו קשר הדוק בין מספר המילים שהתינוק נחשף אליהן בשעות המשחק עם הוריו לבין אוצר המילים שלו בגיל שלוש וארבע. המחקר, שסתר במידת מה את התיאוריה של חומסקי, זכה לפרסום נרחב והפך לידע מקובל: בכל הקשור לדיבורים עם הילד - כל המרבה הרי זה משובח.

אבל גם האבחנה הזאת לא היתה מלאה. הפסיכולוג סטיבן פינקר מהרווארד מצא שילד ממוצע בן שנתיים שומע מדי יום כ־7,000 מילים, אבל שכמעט מחציתן הן אותן 17 מילים שחוזרות שוב ושוב - רובן מילים כגון "כן", "לא", "אני", "אתה" ו"מה". עודף דיבור הוא לא העניין. "התפיסה לגבי איך ילדים רוכשים שפה משתנה כיום באופן קיצוני", אומר ד"ר דניאל דור. "אנחנו מתחילים להבין שהדבר החשוב הוא לא ה'תוכנת שפה' שיש לילד וגם לא מספר המילים שנאמרות סביבו, אלא אופי האינטראקציה בינו לבין הסביבה. ילדים לא עסוקים ברכישת השפה כשלעצמה. הם רוכשים שפה כדי לתקשר וכדי להבין את העולם, כחלק מפרויקט עצום של חִברות. הם לא יושבים באופן פסיבי וקולטים את השפה מהסביבה, ולכן הטלוויזיה לא עוזרת. ילדים מתערבבים בסביבה, משוחחים איתה, מנסים להשפיע עליה ושואלים אותה שאלות. לכן חשובה איכות הדיאלוג בין הילד והוריו, וחשוב לא פחות, בין הילד לבני גילו".

בין שני אחים. אף שוולטר קיסינג'ר (מימין) ואחיו המדינאי הנרי קיסינג'ר הם כמעט בני אותו הגיל והיגרו לארה"ב באותה השנה, וולטר פיתח מבטא אמריקאי והנרי נותר עם מבטא גרמני כבד. סיבה אחת לכך, לפי הסברה, היא חלון הזמן החמקמק לאימוץ מבטאים ושפות צילום: אי פי איי

3. אני עשיתי!

ב־2005, כשאשתו היתה בהיריון עם בנו הראשון, עלה לד"ר דב רוי, חוקר תודעה, שפה ובינה מלאכותית מ־MIT, רעיון מופרע. "חלק גדול מהמחקר שלי עוסק בדרך שבה ילדים רוכשים שפה, בעיקר במטרה ללמד מחשבים לעשות את אותו הדבר", הוא מספר בראיון ל"מוסף כלכליסט". "וחרף עשורים של מחקר בתחום, לא מצאתי מחקר אחד שהצליח לתפוס בזמן אמת את התהליך הזה, והרגעים שבהם הוא מתרחש. חשבתי שיהיה מעניין לתפוס אותם עם הילד הפרטי שלי".

פינקר. אל תנסו לדחוף יותר מילים צילום: Rebecca Goldstein

רוי גייס לפרויקט כמה מאנשי הטכנולוגיה המבריקים ביותר ב־MIT. המטרה היתה לתעד את המתרחש בכל פינה בביתו, בכל רגע, במשך 36 חודשים. בכל הפינות של כל החדרים והמסדרונות הוצבו מצלמה ומיקרופונים, וכל המידע שצולם והוקלט אוחסן בחדר שרתים קטן בביתו. "כדי לשמור על מעט פרטיות התקנתי בכמה חדרים, כגון המקלחת, כפתור מיוחד שמכבה זמנית את המצלמות. מלבד זה, כל מה שקרה בבית תועד. כל ארוחת בוקר וכל ציוץ של הילד. הכל", הוא אומר. כעבור שלוש שנים היו ברשותו רבע מיליון שעות של וידיאו וסאונד - "אוסף הווידיאו הביתי הגדול ביותר שנוצר אי פעם", כפי שתיאר זאת באחרונה בהרצאה מרתקת שנשא על הפרויקט שלו בכנס ההרצאות TED. "אינספור רגעים טבעיים, לא מתוכננים, בלי הצגות".

בתום התיעוד החל החלק הקשה: האיתור והניתוח של תהליך רכישת השפה של בנו של רוי בתוך המאגר העצום. החוקרים במעבדה ב־MIT החלו בניפוי כל צילומי החדרים הריקים ושעות השינה השקטות. לאחר מכן הפעילו טכנולוגיות לזיהוי פנים ותנועה כדי לזהות מי זז בבית, מתי ולאן. בשלב השלישי בודדו אך ורק את הצילומים שבהם התינוק היה נוכח. "ומשם אספנו את ההקלטות של כל הדיבורים שנערכו סביבו בזמן הזה. כל המילים שהוא שמע מאשתי, ממני ומהמטפלת, ובשלב מסוים גם המילים שיצאו לו מהפה - הכל תועד", אומר רוי. "7 מיליון מילים בשלוש שנים, כולן מסודרות כרונולוגית, מתויגות לפי מי אמר אותן, מתי ואיפה בבית".

רוי מצא שבנו למד עד גיל שנתיים 503 מילים. כעת רצה לברר למה למד דווקא את המילים שלמד ולא אחרות, ולמה דווקא בסדר שבו למד אותן. "בכל פעם שזיהינו שהוא למד מילה חדשה, סרקנו את כל מאגר הנתונים שלנו וחיפשנו את הרגעים שבהן המילה נאמרה בנוכחותו", רוי מסביר, "בדקנו גם את אורך המשפטים שבהם המילה נאמרה. לא ידענו מה נקבל, רצינו לחפש דפוסים".

דפוס אחד התגלה במהרה: שלושת המדברים העיקריים סביב הילד - רוי, אשתו והמטפלת - העלו והורידו את משלב השפה שלהם בגלים. הם קיצרו ופישטו משפטים בהדרגה, ואז שבו והעלו את רמת המורכבות, וחוזר חלילה. "זה הדבר המדהים ביותר שגיליתי בניתוח הנתונים", הוא אומר. "דפוס העלייה והירידה במורכבות תאם במדויק את קצב הלימוד של מילים חדשות. אם היינו רוצים לעשות את זה בכוונה, היינו צריכים איכשהו לעקוב בזמן אמת אחרי המילים שהילד שמע ולמד, אלו ששמע ולא למד ואלו שלא שמע בכלל, ולהביא את התמהיל המורכב הזה בחשבון בכל פעם שאנחנו מדברים איתו. ולא רק זה, שלושתנו היינו צריכים להיות מסונכרנים בינינו על היקף ידיעת המילים של הילד בכל רגע נתון. זו אמורה להיות משימה מורכבת מאוד, וביצענו אותה בשיטתיות, בכלל בלי לתכנן ואפילו בלי לחשוב על זה", הוא מספר. "התפיסה הרווחת היא שילדים לומדים שפה כמעט בלי פידבק. אבל ראינו בבירור שהוא לא למד שפה בחלל ריק. הפרשנות שלי היא שעקבנו באופן תת־הכרתי אחרי אוצר המילים שלו, ושינינו את השפה שלנו כדי לתמוך במילים שקלט. הובלנו אותו מפשטות למורכבות. הדינמיקה היתה הדדית".

מעבדת השפה הביתית של ד"ר רוי. דב רוי, חוקר תודעה מ־MIT, תיעד במצלמות כל רגע בחייו של בנו התינוק. ניתוח הצילומים חשף את תהליך לימוד השפה. בין היתר התגלה שהמבוגרים בבית שינו את מורכבות הדיבור שלהם באופן שהשפיע על קצב הלימוד של התינוק, והיו מתואמים ביניהם בלי שיידעו זאת צילום: MIT Media Lab

הדינמיקה הלא־מודעת הזאת, מצאו מחקרים אחרים, היא כנראה כוח העזר המשמעותי ביותר בתפיסת השפה של הילד. מי שהצליחה להוכיח זאת היא ד"ר קטרינה טאמיס לה־מונדה מאוניברסיטת ניו יורק. בשנים האחרונות היא שלחה את חוקרי

המעבדה לצלם במשך מאות שעות בבתי משפחות מהמעמד הבינוני בניו יורק. החוקרים ביקשו מההורים לשחק עם התינוקות שלהם בצעצועים במשך עשר דקות. לאחר מכן, החוקרים צפו בצילומים בהילוך אטי וניתחו כל שנייה בהם. הם תיעדו כל גרגור ומבט של התינוק וכל תגובה של האם, בין אם זה חיוך, מילה או מגע, ובתנאי שהגיע כתגובה מיידית למעשה של התינוק. שיעור התגובות של האמהות היה מגוון מאוד, ונע בין תגובות ישירות לכשליש מפעולות התינוק לתגובות לכ־90% מהפעולות.

כשהחוקרים חזרו אל הילדים כעבור שנה הם מצאו פערים גדולים בהיקף אוצר המילים שלהם, אף על פי שכולם, כאמור, הגיעו מאותו רקע חברתי־כלכלי. הנתון שניבא באופן החזק ביותר את אוצר המילים של הילד היה שיעור התגובות של אמו באותן עשר דקות משחק. תינוקות שכמעט כל פעולה שלהם זכתה לתגובה מהאם דיברו מוקדם יותר ועם תחביר עשיר ומורכב יותר מאלה שזכו לפחות תגובות. הניסוי הזה גם הציע הסבר לכך שלפעוטות מבתים אמידים יותר יש שפה עשירה יותר: מספר השיחות בכל הבתים אינו שונה כל כך - אבל במחקר של הארט וריסלי משנות התשעים התברר שהורים אמידים מספקים פי שניים יותר פידבקים לילדיהם מאשר הורים עניים. בספר "שוק הטיפוח" שמתאר את המחקר בהרחבה, מתואר מחקר משלים של ד"ר גריי אווינס, שלפי טענתו בבתי המעמד הנמוך יותר ההורים עסוקים מדי במטלות, וצריכים לחלק את תשומת לבם בין יותר ילדים. עם זאת, החוקרים גם מזהירים מפידבק יתר, שעלול להביא לתוצאה הפוכה.

"דיבור תינוקי" הוא עוד שיטה בלתי־מודעת־למחצה לסייע לילד לתפוס שפה, והיא נפוצה בכל המערב. "שים לב מה אנחנו עושים", אומר ד"ר דניאל דור. "אנחנו לוקחים באופן שיטתי מילים מסוימות, מאטים את הדיבור, מגביהים את הטון ומבליטים את גבולות המילה. זה נשמע לנו חמוד, אבל למעשה זו גרסה קלה יותר לעיכול של המילה, שסביר להניח שלילדים יהיה קל יותר לתפוס".

רוי ליד צילומים מדירתו. "חיפשנו דפוסים, בלי לדעת מה נקבל" צילום: Webb Chappell

4. זה עוד רחוק?

כמה גבות חשדניות התרוממו בוודאי כשקולו של וולטר קיסינג'ר נשמע לראשונה בציבור. הוא היה אז איש עסקים מצליח, בוגר פרינסטון והרווארד, שהתעשר הודות לחברת אלקטרוניקה קטנה שרכש בפרוטות ומכר במיליונים. עד כאן שום דבר יוצא דופן. אבל מה שהפתיע את כל האנשים ששמעו את קולו של וולטר היה המבטא שלו. לא היה לו מבטא. כלומר היה לו, אבל מבטא אמריקאי טבעי ונינוח. זו היתה הפתעה כי אחיו של וולטר, שר החוץ האגדי של ארצות הברית וזוכה פרס נובל לשלום הנרי קיסינג'ר, דיבר תמיד במבטא גרמני כבד שהפך לסמלו המסחרי. גם הנרי וגם וולטר, שביניהם פער של שנה בלבד, היגרו בנעוריהם יחד מגרמניה לארצות הברית, והתחנכו שניהם בבתי ספר מעולים. מה גרם להבדל כזה במבטאים שלהם? יריביו הפוליטיים של הנרי מיהרו לטעון כי האיש מזויף כל כך עד שאפילו המבטא שלו הומצא לצורכי תעמולה

דור. "הילד לא 'קולט'. הוא עושה חִברות" צילום: עמית שעל

אישית. הסבר מגוחך, אבל קשה לחשוב על אחר.

כשוולטר קיסינג'ר נשאל מדוע לאחיו יש מבטא גרמני ולו מבטא אמריקאי, השיב בהומור: "כי הנרי לא מקשיב". "וזה כנראה נכון", אומר דור. "מבטא הוא שיקוף עמוק של זהות, ושינוי מבטא בגיל שבו האחים קיסינג'ר הגיעו לארצות הברית, גיל 14–15, דורש הקשבה ומוכנות לשנות משהו מהותי באישיות".

אבל יש עוד משהו מעניין בגיל שבו הקיסינג'רים נמלטו מגרמניה לאמריקה. "הגיל הזה נמצא בשטח האפור שבין רכישת שפה, כמו אצל תינוק, לבין למידת שפה שנייה של מבוגר. לרכישת שפה יש חלון זמן. הוא משתנה מילד לילד, ותלוי בעמדתו, ובסביבה שלו, אבל הוא שם".

המדען זוכה הנובל קונראד לורנץ היה מהראשונים לדבר על "חלונות זמן קצרים" כמרכיב משמעותי בהתפתחותם של יצורים. חתולים שלא נחשפו לאור בשבועות הראשונים לחייהם מאבדים את היכולת לראות. ילדים שנולדו עיוורים כתוצאה מקטרקט ונותחו באיחור כבר לא הצליחו לתפוס עומק או צורה. כשחלון הזמן לרכישת התכונה נסגר, ההזדמנות נסגרת. "בכל הקשור לראייה, לדוגמה, יש זמן קריטי שבמהלכו המידע המתקבל משתי העיניים מתחרה על המרחב במוח", מסביר המדען והסופר הבריטי מאט רידלי בספרו "האב, הבן והגן" שעוסק בהרחבה בנושא. "ההתנסות עצמה מפעילה גנים מסוימים, והם מפעילים אחרים. ללא הסביבה, הגנים האלה פשוט לא פועלים". חלונות זמן כאלה מלווים אותנו לאורך כל ההתפתחות שלנו.

גם לתפיסת השפה, מתברר, יש חלון זמן. כשמדובר בשפה ראשונה, הוא נפתח לזמן קצר ואז נטרק לתמיד. ילדים בריאים שלא דיברו עם איש בעשור הראשון לחייהם (המפורסמים ביותר הם סיפוריהם של שני ילדי פרא שגדלו לבדם ביערות וילדה שנכלאה בביתה על ידי הוריה המופרעים) מעולם לא הצליחו לגבש שליטה סבירה בשפה. בגילם המאוחר הם כבר לא הצליחו להפנים את כללי הדקדוק ולא גיבשו אוצר מילים שאפשר תקשורת בסיסית, אף על פי שהושקעו מאמצים גדולים בללמדם.

פרופ' נעמה פרידמן, החוקרת שפה ובעיות שפה באוניברסיטת תל אביב, מנהלת זה שנים מעקב אחר התפתחותם של "ילדי רמדיה", עשרות הילדים שנחשפו לפורמולה הצמחית הפגומה של החברה בשנת חייהם הראשונה. כיום הילדים הם בני 8–9. "אנחנו עוקבים אחריהם באופן שיטתי באמצעות עשרות מבחנים, מאייקיו וזיכרון ועד תחביר ושליפת מילים", מספרת פרידמן. "מתוך 61 ילדים במחקר, 59 סובלים מבעיות שקשורות לשפה, ולא בהכרח מבעיות אחרות. האינטליגנציה של רובם, לדוגמה, לא נפגעה. אז למה דווקא השפה? אנחנו מעריכים שהפורמולה הפגומה החסירה מהם ויטמין חיוני בדיוק בחלון הזמן שבו המוח נזקק לו כדי לבנות את מערכת השפה. בניגוד לפיתוח כישורים אחרים, שבהם אפשר היה להשלים את החסר באיחור, זה של השפה נסגר ועכשיו אפשר רק לנסות לצמצם נזקים".

במחקר אחר פרידמן ניסתה להבין למה, בקרב ילדים חירשים, חלקם שולטים בשפה מצוין ואחרים מתקשים מאוד. "בדקנו אם הסיבה היא חומרת הפגיעה בשמיעה או טיב הטכנולוגיה של עזרי השמיעה שקיבלו, ואחרי שסקרנו ופסלנו הרבה אפשרויות התברר שמה שהשפיע על שליטת הילדים בשפה הוא הגיל שבו קיבלו את מכשיר השמיעה: מי שקיבלו מכשיר שמיעה לפני גיל 8 חודשים שלטו בשפה מצוין, ומי שקיבלו אותו רק אחר כך נוטים לסבול מבעיות שפה לאורך כל החיים".

קוהל טוענת שבכל הקשור לשפה וילדים, לא מדובר בחלון זמן אחד אלא בחלונות רבים שנפתחים ונסגרים בזה אחר זה, חלקם תלויים זה בזה. "כבר בגיל 6 חודשים תינוקות מתחילים להבדיל בין צלילים שונים וחוזרים עליהם במחשבה בלבד, בהמתנה לרגע שבו מיתרי הקול שלהם יוכלו לייצר את הצליל", סיפרה לאחרונה בראיון ל"בוסטון גלוב". "אנחנו רואים שכאשר המילים הראשונות יוצאות, הן מגיעות בילט־אין, עם צליל ייחודי. זה מוכיח שהתבניות נוצרות במוח לפני הדיבור עצמו".

הוכחה מרשימה לעד כמה מוקדם מתחיל לפעול המנגנון הזה אפשר למצוא במחקר שנערך על ידי ד"ר קטלין וורמק מאוניברסיטת וירצבורג בגרמניה. היא הקליטה בכי של 30 תינוקות צרפתים ו־30 תינוקות גרמנים, כולם נולדו במשפחה הדוברת שפה אחת בלבד. היא מצאה שאפשר להבחין בקלות, אחרי תרגול קצר, בין התינוקות הצרפתים לגרמנים רק על פי הבכי שלהם. הבכי הצרפתי נוטה להיות בעל "מלודיה עולה" - מתחיל נמוך ומעלה את הטונים ככל שהבכי נמשך, בעוד שזה הגרמני נוטה לבכות במלודיה נופלת. ההבדלים מופיעים שלושה ימים אחרי הלידה. לדברי וורמק, ההבדלים מחקים במידת מה את האיכויות המלודיות של כל שפה. למילים וביטויים בצרפתית יש לעתים קרובות עלייה בטון לקראת הסוף, ובגרמנית ישנה נטייה למגמה הפוכה. "העובדה שההבדלים האלה מופיעים מוקדם כל כך רומזת שהחלונות הראשונים לקליטת השפה נפתחים כבר ברחם", היא מסבירה.