הצעה לאי סדר
העולם נוטה להחמיץ פנים לבלגניסטים, אבל מחקרים חדשים מגלים שהם יצירתיים יותר, יזמיים יותר, משתכרים יותר - ואפילו הורים טובים יותר
כשנכנסים לדירה של פרופ' גבריאל מוקד, ירושה שקיבל מדודו ודודתו, הנשימה נעתקת.
קודם כל, כיוון שהדירה מעוצבת ומרוהטת בדיוק כמו ביום שבו נכנסו אליה הדודים, כסניף תל־אביבי של אירופה האריסטוקרטית - ואז נוכח התערובת בין האריסטוקרטיה הזאת לבין הבלגן שזרע בה מוקד. בין האח ששוליו פיתוחי עץ לבין הספה הירקרקה והמעוקלת, הצמודה לקיר הנגדי מעשה אמן, גולשות ערימות בלתי נתפסות של ספרים, עיתונים, מסמכים וניירות שביניהם חי מוקד. מימין לשולחן העבודה מונחת ערימת מכתבים שהוא מחליף עם העירייה, נראית כמו מדורת נייר.
על אחד המדפים נחה ערימת קלפים ישנים. באחת הפינות, לצד כונניות ספרים מתפקעות, זולגים מגזינים שהוא מתכנן לקרוא ולמיין. בכל מקום ספרים, ניירות, כתבי יד, ועשרות ארגזים שנשלחו מהספרייה הלאומית כדי שיסדר את הארכיון שלו. באוויר עומד ריח כבד של נייר. אני מגלה שאני פוחדת לדרוך על פיסת היסטוריה, חוששת שהרוח מהים לא תישוב פתאום ותעיף את הבלגן של מוקד - הסדר שיצר לעצמו - לכל הרוחות. עמית הצלם נזהר עם כל צעד. "אני מרגיש כמו במוזיאון", הוא אומר למוקד, שנראה שבע רצון מההערה. אבל מי ראה מוזיאון מבולגן כל כך?
פרופ' מוקד ליד שולחן העבודה שלו. "זו תחושת הרפתקה. להיות חוקר בביתך, במשרדך ובספרייתך" צילום: עמית שעל
מוקד הוא פרופסור לפילוסופיה ומבקר ספרות, שכתב ספרים ומאמרים רבים, ועורך שני כתבי עת ספרותיים - "עכשיו" ו"ג'רוזלם ריוויו", שיוצא בשפה האנגלית. כשנפגשנו בפעם הראשונה, שבוע לפני הביקור בביתו, לא היתה לו שום בעיה עם הבלגן בשתי הדירות שלו ששוכנות בבניין, זו הפרטית שבה הוא חי וזו שבה הוא עובד. כששלפתי תמונה שלו לצד שולחן הכתיבה העמוס, הוא לא היה נבוך: כזה הוא, הבוהמיין המבולגן. אולם בסוף הראיון, לרגע אחד, הוא חש חוסר נעימות. "כשתבואי, אל תיבהלי מהבלגן", ביקש בקול שקט. "זה בלגן גדול למרות שאני כל הזמן מסדר ומנקה ומקטלג, אבל זה אינסופי כנראה".
אינסופי היא הגדרה קולעת. מוקד מקבל מדי חודש לפחות 50 כתבי יד וספרים. הוא קורא הכל ולא זורק כלום. גם ספרים גרועים במיוחד, שמאופסנים באגף הגרפומניה.
הבלגן אצלו אינו אידיאולוגי, אלא מצב זמני שנמשך זמן רב. "אני משלה את עצמי לעיתים שאני מכניס סדר, ושלא תמיד ערימות ספרים צריכות להיות על הרצפה", הוא מסביר. "אני אומר שלאט־לאט אסדר את זה, ואכן אני מסדר ארבעה־חמישה פריטים ונח, וזה עושה לי טוב על הלב כי יש התקדמות. מאידך גיסא, האמת היא שאני מאוד אוהב לראות ערימת ספרי היסטוריה בדרך לאמבטיה. זה קישוט נעים. יש לי חיבה לספרים, לאפשרויות השונות שמוצגות במצבים שונים. צביר ספרים כזה נראה לי מקובע כבר, חלק מהצבעוניות".
אתה מ
גלה דברים חדשים בערימות?
"יש תחושת הרפתקה. מספיק שלרגע אחד את שוכחת מה מייצגת ערימה מסוימת, ואת ניגשת אליה בעניין ראשוני ושולפת דברים. זה להיות חוקר בביתך, במשרדך ובספרייתך".
קרה פעם שחיפשת משהו ולא מצאת?
"ב־95% מהמקרים אני מוצא. אני יודע באיזו ערימה זה, או שזה כבר מסודר, ואני כל הזמן גואל מהערימות לסידור. אגב, זו מין תרפיה נהדרת. אתה מסדר ונתקל בחומרים מעניינים. עכשיו, למשל, אני ממיין את ההקדשות האישיות שקיבלתי, ויש למעלה מ־4,000 הקדשות שקיבלתי מעגנון, מעמוס עוז, מאבידן, עמיחי, יונה וולך וממי לא. זו משימה שגוזלת זמן, אבל זו מין תרפיה וזה מרגש".
מוקד הוא מודל קיצוני של בלגניסט - ודוגמה נדירה לאדם שחי עם התכונה הזאת בנוחות. רוב הבלגניסטים חיים בבושה, עמוק בתוך הארון ההפוך שלהם, שמאיים לקבור את מי שיפתח אותו. אף שהנטייה להיות בלגניסט היא גנטית (נגיע לכך), התרבות המערבית דורשת מאיתנו להיות מסודרים, ומשפילה את מי שלא ניחנו בנטייה לסדר. בלגניסטים נתפסים כחלשי אופי שאינם מתגברים על היצר, חסרי משמעת עצמית, לא יעילים ומלוכלכים.
אולם במקום להיות בלגניסטים מיוסרים ומתוסכלים, הגיע הזמן לקבל את הבלגן וליהנות מהיתרונות שלו. בעשור האחרון החלו חוקרים שונים לבדוק את משמעות הבלגן. כזה, למשל, הוא פרופ' אריק אברהמסון מאוניברסיטת קולומביה, שפרסם ב־2007 את הספר "בלגן מושלם: התועלות הנסתרות של הפרעה" עם העיתונאי דיוויד פרידמן. לבלגניסטים, טוענים אברהמסון ושורה של חוקרים נוספים, יש סדר, והם מפתחים דרכים טובות יותר לקטלג, לפשט ולמצוא פתרונות מחוץ לקופסה. המחקרים הללו מעלים כי בצד הקשיים שמערימים החיים בבלגן, יש לחיים כאלה יתרונות לא מבוטלים. הנה חמישה מהם.
1: יכולת פישוט
שולחנות מבולגנים - חשיבה בהירה
יש משפט מפורסם של אלברט איינשטיין, בלגניסט מושבע, שכל הבלגניסטים משתדלים לא לאבד: "אם שולחן מבולגן מעיד על מוח מבולגן, על מה מעיד שולחן ריק?". לפי מחקר שפרסמו שלושה חוקרים הולנדים בשנה שעברה, יש משהו במשחק המילים הזה. ההולנדים ערכו סדרה של שישה ניסויים, שבדקו איך אנשים פועלים בסביבות מבולגנות. בניסוי אחד שלחו סטודנטים לבצע משימות לצד שולחנות מבולגנים. רוב הסטודנטים לא הרגישו נוח ליד השולחנות הללו, וכפיצוי פישטו את המשימות שניתנו להם. הקבוצה שישבה ליד שולחן מסודר לא השתמשה בטכניקת הפישוט, והשיבה למשימות בצורה מורכבת יותר. בניסוי אחר בדקו כמה כסף יסכימו אנשים לשלם עבור שתי טי שירטס זהות, שעל אחת הדפס פשוט ועל השנייה הדפס מורכב. סטודנטים שקיבלו את ההחלטה בסביבה מבולגנת הסכימו לשלם יותר תמורת החולצה הפשוטה, רק כי היה להם צורך גדול יותר בפישוט.
האדריכל אלון בן נון: "שנים תכננו משרדים לפי מחלקות, כל אחד בקבוצה שלו. היום מנסים לשבור את יציבות המחלקות כך שאנשים ממחלקות שונות ייפגשו — טיפה לבלגן, לשבור קטגוריות, ליצור קטגוריות נזילות" צילום: עמית שעל
"האמונה המקובלת היא שסביבה מבולגנת יוצרת מוח מבולגן", כתבו החוקרים, "אבל המחקר הזה מציע שכאשר חווים בלגן זה מוביל דווקא לנטייה לפשט דברים". ולכן, הם מוסיפים, "שולחנות עבודה מבולגנים מגרים שיטות לפתרון בעיות, שיכולות לעודד יעילות בעבודה ולהגביר את היצירתיות של העובדים בפתרון בעיות".
"זה ממש כך! אני מסכים עם זה לחלוטין", קורא מוקד כשאני מתארת לו את הממצאים. "מכמה בחינות אני דווקא מסודר מאוד, ויש כפייתיות של סדר מסוים בתוך הבלגן. אני פחות או יותר יודע איפה נמצא כל דבר. אם הייתי בלגניסט שלם לא הייתי מצליח להוציא לאור את כתבי העת שבעריכתי ולכתוב את הספרים שחיברתי".
2: יצירתיות
לחשוב כמו מיילס דיוויס
פרנק בארט הוא פרופסור לניהול באקדמיה הימית לתארים מתקדמים של צבא ארצות הברית במונטריי, קליפורניה. במשך שנים הוא חוקר התנהגות ארגונית, ובמקביל מנגן בכל מיני הרכבי ג'אז כפסנתרן. בשנות השמונים אף הופיע עם להקתו הידועה של טומי דורסי. "לאט־לאט התחלתי לזהות קשרים בין הדרך שבה מלמדים מנהיגות, שם בלגן הוא רכיב מאוד חשוב, לבין הדרך שבה להקות ג'אז פועלות", הוא מספר בראיון טלפוני.
"בהרכבי ג'אז אלתור הוא הכל. יש כמה תבניות זמינות, אבל אין סדר מתוכנן מראש, אי אפשר לצפות מה יקרה, והנגנים מתמודדים עם הלא ידוע. הם פועלים בסוג של בלגן, שבו הם ממציאים תוך כדי התקדמות. הם מאלתרים, מקבלים תנועה שמתרחשת, פתוחים לרעיונות חדשים, מגיבים לפידבקים ויודעים שהם יכולים לגרום לדברים לעבוד בצורה מתואמת. זה מה שהופך הרכב ג'אז למצליח".
את התובנות על מנהיגות שאפשר ללמוד מעולם הג'אז ריכז בארט בספר ששמו "כן לבלגן: שיעורי מנהיגות מפתיעים מג'אז", שיצא לאור בחודש שעבר. אפשר לקרוא שם על מיילס דיוויס, "שהיה מאסטר בלדחוף את המוזיקאים שלו לנסות דברים חדשים ולאלתר בצורה שתייצר משהו רענן ומקורי", מסביר בארט. "אחד העקרונות בג'אז הוא להיפטר מידע קודם כדי להשתחרר מהרגלים, והוא היה אלוף בלגרום לנגנים סביבו להיפטר משגרה ולהגיב לדברים שמתרחשים באותו רגע".
מיילס דיוויס. "היה אלוף בלגרום לנגנים להיפטר משגרה ולהגיב לרגע" צילום: איי אף פי
הבעיה היא שארגונים לא מסוגלים לוותר על התכנון והניסיון לשלוט על העתיד.
"אבל הם פחות ופחות שולטים בזה. הרבה ארגונים נשענים על ההישגים והכללים של אתמול ועלולים ליפול למלכודת ההצלחה, שבה הם עושים טוב יותר את הדברים הלא נכונים. כדי להיות טובים הם צריכים להעריך, להגיב, לעודד למידה על ידי עשייה ולא רק על ידי תכנון, ולאמץ את הבלגן. הם צריכים לחגוג התנסויות".
במחקר אחר, נוירולוגי, שפורסם לפני כשנה וחצי, בדקו מומחים באמצעות הדמיה מגנטית מה קורה במוחם של פסנתרנים מקצועיים כשהם מנגנים קטע מוזיקלי שהתאמנו עליו מראש, וכשהם מאלתרים. המחקר העלה שבאלתור "נכבים" האזורים בקדמת המוח שקשורים לתכנון התנהגות ולשליטה בה, ובמקומם "נדלקים" אזורים שקשורים במניעים רגשיים פנימיים.
אמנים רבים זקוקים לבלגן כדי לקבל השראה וליצור. פאבלו פיקאסו, צ'רלס דיקנס ופרנסיס בייקון הם דוגמאות ליוצרים נערצים שפעלו בסביבה מבולגנת. "השראה לא מגיעה כשיושבים מול נייר ריק, אלא מקישורים רעננים ומקוריים, שהולכים יד ביד עם בלגן", טוענים אברהמסון ופרידמן.
3: חשיבה מחוץ לקופסה
"מפגשים בלתי צפויים יוצרים פריצות דרך"
"אני בלגניסט איום, בחיי הפרטיים וגם בעבודה", מספר האדריכל אלון בן נון מסומה אדריכלים, היוזם והאוצר של תערוכת בתים מבפנים. אנחנו מדברים בשמונה בערב, ובן נון יושב במשרד מאושר. "היום אני אצליח למנוע מהמנקה לגעת לי בשולחן. כשמסדרים לי, מבלגנים לי: הכל נורא מסודר, אבל אני לא מוצא את הידיים והרגליים".
לא רק שבן נון הוא מבולגן מוצהר, הוא גם רואה בבלגן מרכיב חיוני בתכנון בתים וערים. "בלגן יוצר קשרים חדשים", הוא מסביר, "המוח עובד בהמון חזיתות יחד, הדברים מתערבלים, ואז נפגשים שני דברים שלא היתה סיבה שייפגשו. אדריכלות היא עניין מאוד ליניארי, אבל תכלס, כשמוצאים פתרון אדריכלי טוב זה קורה באופן סימולטני: בבת אחת אתה מחבר פתאום המון חזיתות שאתה לא בהכרח יודע למה נפגשו, והדברים נופלים למקום.
יקב ומלון בצפון ספרד בתכנון פרנק גרי. לא מתעסק בזוויות, אלא ברושם רגשי צילום: רויטרס
"סדר הוא יצירת קטגוריות, אבל ברגע ששברתי את החלוקה לקטגוריות, דברים מתערבבים ומייצרים מפגשים לא צפויים. המון מחקרים מראים שמשרד יעיל וארגון לומד מייצרים הזדמנויות למפגשים בלתי אמצעיים. שנים תכננו משרדים לפי מחלקות, כל אחד בקבוצה שלו, והיום מנסים לשבור את היציבות כך שאנשים ממחלקות שונות ייפגשו - טיפה לבלגן, לשבור קטגוריות, ליצור קטגוריות נזילות. כך אני מתייחס לבלגן, זה משהו שנותן לי אפשרות להפסיק להיות בקופסה".
בלגן מנוגד למינימליזם?
"בבתים פרטיים, מינימליזם הוא הקיצוניות הרחוקה מבלגן. אני לא קורא לזה מינימליזם אלא אנליות, כי אלה אנשים שלא מסוגלים לשחרר, והכל צריך להיות במקום, בסדר מוחלט, חד־ממדי וחד־זמני. בעיניי זה שטחי. אני תמיד מחפש להכניס את האישיות של האנשים שחיים בבית. אנשים אוספים חפצים שהם נקשרים אליהם, וכשמשתמשים בהם בחלל הבית יוצרים להם מקום מבולגן. לא כל המנורות אחידות ומתאימות, וצבע התמונות לא תמיד מתאים לשטיח. התאספות הדברים הזאת עוברת מסננת של טעם, אבל זה יוצר בלגן לעומת בית שבו הכל לבן, במקום ולא יכול לזוז".
גם האדריכל פרנק גרי משתמש בבלגן ככלי עבודה. אברהמסון ופרידמן מספרים שהוא מספק לקבלנים של הפרויקטים שלו מודל, בלי שרטוטים. לא מעניינות אותו זוויות או מידות מדויקות, אלא הרושם הרגשי שהבניין ייצור אצל מי שגר או מתבונן בו. לכן כל מי שעובד על הבניין צריך להיות יצירתי ולתרום את התרגום שלו למראה ולתחושה של המבנה. הקבלנים מבלים לעתים מאות שעות במשרדו כדי להשלים את העיצוב, ונדרשים למתוח את יכולותיהם ולמצוא טכניקות וכלים חדשים שישרתו את הפרויקט. זה לא נדיר שאחרי עבודה על מודל של גרי הם מפתחים ביזנס שמבוסס על היכולות החדשות שפיתחו במהלך העבודה איתו.
4: יזמות וחדשנות
אנטיביוטיקה בלב הבלגן
לראשו של היזם הישראלי נהוג לקשור שני כתרים: יצירתי מחד, בלגניסט מאידך. "הישראלים יצירתיים ופורצים כל גבול", הסביר פעם פרופ' אהוד גזית, סגן נשיא למחקר ופיתוח באוניברסיטת תל אביב ויו"ר רמות ליזמים, חברת המסחור של האוניברסיטה. "אבל החיסרון הגדול שלהם הוא הבלגן, הניסיון להמציא את הגלגל מחדש ולא לבדוק מה היה קודם במקומות אחרים". או שאולי בלגן, יזמות ויצירתיות מזינים זה את זה?
בקומה הרביעית של בית החולים סנט מארי בלונדון נמצאת מעבדה כל כך מבולגנת שקשה לדמיין שבה התגלה הפניצילין. לאורך הקיר רץ שולחן עבודה ועליו מהומת עולם: צלחות פטרי, סיגריות, ספרים פתוחים, פתקים, עיתונים ומכלים מוזרים. זה שחזור של המעבדה של אלכסנדר פלמינג, כפי שנראתה באותו יום באוגוסט 1928 כשפלמינג יצא ממנה לחופש. כשחזר בראשית ספטמבר, הוא גילה שעל אחת מצלחות הפטרי שבלב המהומה התפתח עובש, וסביבו נותרה טבעת נקייה מחיידקים. בעובש הזה הוא מצא את החומר הפעיל שכינה פניצילין, והפך בסוף הדרך לתרופה אנטיביוטית. למעשה, אלמלא פלמינג היה כזה בלגניסט, ספק אם היה מגלה את הפניצילין.
החדר של עידו ואיתי ברנד. משחק חופשי הוא אחד הרכיבים החשובים ביותר של התפתחות ילדים צילום: עמית שעל
המחקר הפוליטי־פסיכולוגי מעגן את הקשר בין בלגן, יצירתיות וחדשנות. בסדרת מחקרים שערך על עשרות אלפי נבדקים, פרופ' ג'ון ג'וסט מ־NYU הצליח לנבא עמדות פוליטיות באמצעות תכונות אישיות: הוא מצא שליברלים מאופיינים בבלגן, יצירתיות, פתיחות להתנסויות, תמיכה בשינוי, סקרנות, סובלנות, מרדנות וחדשנות. השמרנים, לעומתם, מסודרים, קונפורמיסטים, מסורתיים, חובבי יציבות, צייתנות ושליטה עצמית. אגב, הממצאים הללו מלמדים שנטייה לבלגן או לסדר היא מולדת, ולכן התרבות יכולה לאלף את הבלגניסט באופן חלקי בלבד.
5: הורות טובה
"ילדים צריכים חופש, יותר מגבולות ברורים"
דווקא בעלי ארונות הבגדים המבורדקים הם הורים טובים ורגועים יותר. גם חברתי ד' (ראו מסגרת) מוצאת נקודת אור כזו בחייה. "אני פחות מלחיצה את הילדים שלי. אני רואה מה קורה בבתים אחרים, ואצלי זה כלום. הילדים שלי לא צריכים לחלוץ את הנעליים מיד כשנכנסים הביתה, הם לא צריכים לסדר כל דבר, והבלגן הזה תורם להתפתחות שלהם ולמשחק שלהם. החדר שלהם תמיד סופר־מבולגן, ערימות של צעצועים שבורים שרק בבתים מבולגנים שומרים. אבל הם יכולים לשבת שעות ולשחק עם הגרוטאות האלה את המשחקים הכי מדהימים שיש".
משחק חופשי של ילדים, שהם ממציאים ומכוונים בעצמם, בלי אף מבוגר ברקע, הוא אחד הרכיבים החשובים ביותר של התפתחות ילדים. ב־50 השנים האחרונות כמות המשחק הבריא הזה הולכת ופוחתת, ואיתה נכונות ההורים להתמודד עם הבלגן שכרוך בו.
"ילדים צריכים משחק חופשי, לחקור אפשרויות, את הגוף שלהם, להשתמש בצבע. הם אוהבים ללכלך ונהנים מזה", אומר ד"ר שלמה אריאל, פסיכולוג קליני ומייסד העמותה הישראלית לטיפול במשחק. "טוב מאוד להגדיר לילד מקום שבו הוא יכול לבלגן, לקבל חופש יצירתי, נניח לקשקש ולצייר על הקירות. זה מפתח את היצירתיות, הדמיון, האפשרות לבדוק ולחקור, ביטחון ביכולות שלך. מקבלים חופש במסגרת גבולות ברורים. במשחק ילד חוקר נושאים קשים כמו מוות, שעוזרים לו להתפתח נפשית ורגשית. דרך המשחק הילדים לומדים לדחות סיפוקים, זה משפר את יכולות הלמידה והמיומנויות החברתיות, וכל אלה הם נכסים להשתלבות בחברה".
אברהמסון ופרידמן נותנים כדוגמה גן ילדים בשם Little Red Wagon בניוטון, מסצ'וסטס, שדוגל בבלגן יצירתי. אין תוכנית לימודים: הילדים עצמם יוצרים אותה באופן ספונטני, בתהליך אישי של חקירה וגילוי שמקבל את הכאוס ונבנה ממנו. כשעקבו אחריהם לאורך זמן, התברר שבגילים מבוגרים יותר התלמידים הללו הצטיינו במבחנים סטנדרטיים. כלומר חינוך דרך בלגן לא גורם נזק, אלא מבסס איתנות אינטלקטואלית.
