דברים שכסף לא צריך לקנות

קארי סמית מבאונטפיל, יוטה, מצאה פתרון חריג מאוד לכל הבעיות שלה: ביוני 2005 היא הציעה לקעקע על המצח שלה לוגו של חברה מסחרית תמורת עשרת אלפים דולר. היא הזדקקה למזומנים, ומהר, לאחר שבגיל 30 מצאה את עצמה גרושה, אם חד־הורית, ובאבל כבד לאחר שאחותה מתה בתאונת דרכים. אז היא סחרה בדבר היחיד שהיה לה: המצח שלה.

בתוך ימים אחדים הפך המכרז שלה ב־eBay לאחד האייטמים הכי נצפים באתר, שמשך סיקור תקשורתי מאסיבי והעניק לה את הכינוי "גולדי מצח", בגלל שיערה הבלונדיני והצעתה הפרובוקטיבית. מי שהעריך את שטח הפרסום האסטרטגי ואת הבאזז התקשורתי והסכים לבסוף לרשום צ'ק עם הסכום המבוקש היה הקזינו האינטרנטי GoldenPalace. יומיים לפני סוף המכרז רכש הקזינו את המצח, וסמית קעקעה עליו באותיות שחורות ועבות את כתובת הדומיין של הקזינו. "זה קורבן קטן מאוד כדי לבנות עתיד טוב יותר לבן שלי", אמרה לעיתון מקומי. "אני באמת רוצה לעשות את זה. לאחרים זה נראה מטופש, אבל בשבילי עשרת אלפים דולר זה כמו מיליון דולר".

הסיפור של סמית זעזע את פרופ' מייקל סנדל (Sandel), פילוסוף פוליטי מאוניברסיטת הרווארד. עשרות שנים הוא מלטש את המושג "צדק" בקורס הפופולרי ביותר באוניברסיטה, שנקרא בדיוק כך - Justice - ומצביע על המקומות הקדושים לשעבר בחיינו שכלכלת השוק פלשה בציניות לתוכם. אבל המקרה של סמית לא נתן לו מנוח. אמנם שני צדדים בוגרים עשו עסקה לשביעות רצונם ההדדית, אבל מה זה אומר על כבוד הגוף? על גבולות הפרסום? על החזירות הקפיטליסטית? על המסחור קר הרוח? המצח של קרוליין סמית נכנס אצלו לרשימת הדברים שכסף יכול - אבל לא צריך - לקנות.

קארי סמית, אם חד־הורית מיוטה, הציעה לקעקע לוגו מסחרי על המצח שלה תמורת עשרת אלפים דולר כדי לסייע בפרנסת בנה. בית קזינו אינטרנטי שילם לה את הסכום המבוקש צילום: איי פי

כשכלכלה וצדק מתנגשים

וזה בדיוק שם ספרו החדש של סנדל, "מה כסף לא יכול לקנות: הגבולות המוסריים של השוק". בספר הוא מתאר את מה שכולנו חשים: היום הכל למכירה. ואם יש משהו שעדיין לא למכירה, צריך רק לחכות. גם הוא יימכר.

הספר החדש יצא לאור רק לפני חודשיים, וכבר זכה לכתבות נלהבות בעיתונים החשובים בעולם והתברג לרשימת רבי־המכר של "הניו יורק טיימס". "כששקעתי בספרו החדש של סנדל מצאתי את עצמי שוב ושוב הופך דפים ואומר לעצמי, 'לא היה לי מושג'", כתב תום פרידמן, בעל הטור המפורסם בעיתון וזוכה פרס פוליצר. "לא היה לי מושג שבשנת 2000 טיל רוסי מעוטר בלוגו ענק של פיצה האט נשא את הפרסום לחלל החיצון, או שב־2011 הסופרת הבריטית פיי וולדון כתבה ספר במימון חברת התכשיטים בולגרי ("The Bulgari Connection"). לא ידעתי שב־2001 בית ספר ציבורי בניו ג'רזי היה לראשון בארצות הברית שמכר את שמו לספונסר תאגידי".

בעלי ערך יש דברים שעדיין לא למכירה למשל פרס נובל, האוסקר ורגש לאומי קרן צוריאל הררי לכתבה המלאה 

בזה כוחו של הספר. אף שהוא פילוסוף, סנדל ממעט ללהג ולהתפלסף בתיאוריות מוסריות שאדם מהשורה לא יצלח. במקום זאת, הוא מתאר באופן בהיר מקרים עוצרי נשימה ובלתי נתפסים של חוסר צדק. הוא מניח ראשית את קלפי הטיעון הלוגי־הכלכלי, ואז, כשהם ערוכים למופת, הוא טורף אותם עם שאלות מוסריות, וממחיש היכן כלכלה וצדק מתנגשים בתאונה חזיתית.

הוא מזמין את קוראיו שוב ושוב לחשוב באיזה עולם הם היו רוצים לחיות. האם נרצה לחיות בעולם שבו אסירים יכולים לקנות תאים נוחים יותר? כי בכלא סנטה אנה בקליפורניה אסירים לא אלימים יכולים לשלם 82 דולר ללילה ולקבל תא נקי ושקט, הרחק מהאסירים הלא משלמים; אף שארצות הברית ידועה כאגרסיבית כלפי מהגרים בלתי חוקיים, זרים שמתחייבים להשקיע 500 אלף דולר וליצור לפחות עשרה מקומות עבודה מקבלים צ'יק צ'ק גרין קארד; את האיכות הירודה והתורים הארוכים של הרפואה הציבורית האמריקאית אפשר להמיר בן רגע בשירות מעולה ברמת חמישה כוכבים תמורת כסף; כסף גם קונה לוחמים - רוב הלוחמים האמריקאים באפגניסטן ובעיראק לא היו חיילי צבא ארצות הברית אלא עובדים שכירים של חברות אבטחה פרטיות, שקיבלו תשלום של עד אלף דולר ליום; כרטיסי חינם למיסות של האפיפיור נמכרים על ידי ספסרים תמורת 200 דולר; וחברות ביטוח משלמות לאנשים עם בעיית השמנה 378 דולר תמורת השלת 7–8 ק"ג בתוך ארבעה חודשים.

כלא בסנטה אנה בקליפורניה מצא דרך מקורית להילחם בצפיפות ובמצוקה התקציבית: אסירים לא אלימים יכולים לשלם 82 דולר ללילה ולקבל תא נקי ושקט, הרחק מהאסירים הלא משלמים צילום: רויטרס

"הבעיה העמוקה היא שבשלושת העשורים האחרונים פלשו הכסף והערכים של השוק כמעט לכל תחום בחיינו, והשחיתו ערכים שאינם קשורים לשוק", מסביר סנדל בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט". "גלשנו מלהיות בעלי כלכלת שוק להיות חברת שוק. ומה ההבדל? כלכלת שוק היא כלי אפקטיבי מאוד ובעל ערך, שמארגן פעילות כלכלית והביא שגשוג ועושר להרבה מדינות בעולם. חברת שוק היא דבר שונה. זהו מקום שבו כמעט הכל עומד למכירה, וזה המצב היום. זו דרך חיים שבה ערכי השוק עולים על ערכים אחרים, ובכל היבט של החיים - חיי משפחה ויחסים אישיים, בריאות, חינוך, ביטחון לאומי, חיים פיזיים. אנחנו צריכים לקחת צעד לאחור ולשאול איפה הכסף והערכים של השוק משרתים אותנו בצורה טובה, ולאיזה תחומים אנחנו לא רוצים שייכנסו. האם אנחנו רוצים לחיות בחברה שבה הכל למכירה או שיש דברים שהשוק לא יודע לכבד, ולכן כסף לא צריך לקנות?".

איפה עובר הגבול? מה לא ראוי לקנות בכסף? סנדל נזהר מלתת תשובה חד־משמעית. כל המטרה שלו היא לעורר דיון, לגרום לקוראים ולסטודנטים שלו לחשוב ולהציע בעצמם.

המבחן שלו הוא סוג הסחורה שנמכרת. אם מדובר במוצר פיזי כמו טלוויזיה, אייפון או כרטיס למשחק כדורגל - אין לו שום כוונה להתווכח עם הכלכלה החופשית נטולת הרסן, אף שאפשר להניח שהפקעת מחירים תמיד מרגיזה אותו. החריג העיקרי לכלל הזה הוא ניצול מצבי מצוקה אישית וחירום לאומי. כאשר תחנת דלק באורלנדו דורשת 10 דולר תמורת שקית קרח שמחירה בשגרה הוא שני דולר, רק משום שסופת הוריקן גרמה להפסקת חשמל והעיר נותרה ללא מקררים או מזגנים, זה לא מוסרי. "המילה סחיטה תהיה תיאור מדויק יותר", הוא כותב.

כאשר מדובר במוצרים "איכותיים" או "גבוהים" יותר, כפי שהוא מכנה אותם, סנדל מצפה שלפני שכסף מחליף ידיים נקדיש רגע להרהור על משמעות העסקה. האם היא משחיתה משהו שפעם היה יקר לנו? האם זו עליית מדרגה? האם היא מבזה את המוצר? בנקודה הזאת סנדל מתייחס ל"מוצרים" כמו חינוך, רפואה, איכות הסביבה, פוריות וילודה (למשל פונדקאות זולה בהודו), חיי משפחה ועוד.

"העבדות היתה מחרידה משום שהתייחסה לבני אדם כאל סחורה שאפשר למכור ולקנות במכירות פומביות. איננו מתירים לקנות ולמכור ילדים בשוק החופשי גם אם מובטח שהקונה יתנהג אליהם יפה. סחר בילדים היה מבטא ומקדם הערכה לא נכונה שלהם, כסחורה במקום כיצורים הראויים לאהבה וטיפול. חלק מהדברים הטובים בחיים מבוזים ומושחתים אם הופכים אותם לסחורה". כדי להחליט מה שייך לשוק ומה צריך להישאר מחוץ לגבולותיו, סנדל ממליץ שנשאל את עצמנו כמה שאלות, כלי העבודה החביב עליו: מהן הגישות והנורמות שחשובות לנו מוסרית, ולא נרצה שכסף ישנה? האם נצטער אם בעקבות הכסף, האופי של המוצר או השירות ישתנה? האם הכסף ישחית ויבזה אותו? ומה יהיה השלב הבא - אם קנינו קול בבחירות, אולי בשלב הבא נקנה מושב בכנסת?

לאחר שאימצה ארבעה תינוקות שנולדו מכורים לסמים, יזמה ברברה האריס מצפון קרוליינה תוכנית להפחתת מספר התינוקות הנולדים לאמהות נרקומניות. מאז היא מציעה להן 300 דולר תמורת נטילת גלולות נגד היריון

אג"ח מוות

את "מה כסף לא יכול לקנות" ראוי לקרוא אחרי "צדק" (Justice), הספר הקודם של סנדל, שיצא לאור לפני כשלוש שנים ומבוסס על הקורס שהוא מעביר בהרווארד מאז 1980. "צדק" נהפך לרב־מכר בעולם ובימים אלה יוצא לאור בישראל (הוצאת דביר). הקורס הפופולרי, שבו השתתפו עד היום יותר מ־15 אלף סטודנטים, עובד לסדרת טלוויזיה בת 12 פרקים, רובו נגיש בערוצי וידיאו באינטרנט, והוא הפך את סנדל לסופר־סטאר אקדמי. הספר החדש שלח אותו למסע הופעות בארצות הברית, אירופה ודרום קוריאה, שם הופיע באצטדיון בפני 14 אלף איש. התחנה הנוכחית במסע שלו היא ישראל, שבה הוזמן להרצות השבוע בוועידת הנשיא הרביעית "פונים אל המחר", וישתתף בפאנלים לצד חוקרים ידועי שם ובראשם זוכה פרס נובל בכלכלה פרופ' דניאל כהנמן. כולם יחד ינסו לדון בשאלה איך להבטיח מחר טוב יותר לאנושות בכלל ולמדינת ישראל בפרט.

אז איזה מחר מציע לנו סנדל? מחר צודק יותר, מחר שאין בו, למשל, "ביטוח שרתים" (Janitors) - הכינוי לביטוח חיים שבו חברות מבטחות את עובדיהן אולם הן המוטבות שלו, לא בני המשפחה, ובדרך כלל העובדים ובני משפחותיהם אפילו לא מודעים לכך. זה בדיוק מה שקרה למשפחתו של מייקל רייס, סגן מנהל סניף וולמארט בניו המפשייר, שעזר ללקוחה לסחוב טלוויזיה למכונית שלה, חטף התקף לב, ומת כעבור שבוע. היה לו ביטוח חיים ששילם 300 אלף דולר במקרה מוות, אולם וולמארט היתה המוטבת. אלמנתו של רייס, ויקי, זעמה על חוסר הצדק ותבעה את וולמארט. עורך הדין שלה טען שחברות לא יכולות להרוויח ממות עובדיהן, אבל החברה השיבה שהיא מבטחת מאות אלפי עובדים, אפילו עובדי תחזוקה, לא כדי להרוויח ממותם אלא מפני שהיא מושקעת בהם. 300 אלף הדולרים מהפוליסה של רייס הם לא ירושה מבורכת אלא פיצוי על עלות ההכשרה שלו ועל עלות החלפתו, הסבירה וולמארט. "אם לחברה יש הרבה עובדים מבוטחים, מדובר בסכום גדול. זה לא תמריץ להרוויח מהמוות שלהם?", תוהה סנדל.

הביטוח של וולמארט מחוויר לצד להיט השקעות אמריקאי חדש - השקעה בפוליסות ביטוח חיים של חולים. בשיטה זו, חולים הזקוקים בדחיפות למזומנים כדי לממן את הטיפול הרפואי שלהם או לכלכל את עצמם עד למותם מוכרים למשקיעים את פוליסות ביטוח החיים שלהם בהנחה של 50%. כשהמבוטח מת המשקיע מקבל את הפוליסה המלאה (100%). לכאורה זו עסקה טובה לכל הצדדים, אבל יש לה סיבוך מוסרי: כדי להרוויח מהעניין, המשקיע צריך לקוות שהחולה ימות מוקדם ככל האפשר. אם הוא חס וחלילה יאריך ימים או שתימצא תרופה למחלה שלו, המשקיע יפסיד.

הקרנף השחור הוא חיה מוגנת ונכחדת באפריקה. למרות זאת מאז 2004 מוכרת ממשלת דרום אפריקה רישיונות לציד הקרנפים האלה למיליונרים מרחבי העולם תמורת מאות אלפי דולרים לרישיון צילום: שאטרסטוק

אותה לוגיקה מעוותת מסתתרת מאחורי אג"ח של פוליסות ביטוח חיים, תוצר של וול סטריט הצינית שנולד לפני כשלוש שנים. בנקים וגופי השקעות קונים פוליסות ביטוח חיים, מאגחים אותן, אורזים אותן בחבילות לפי רמת סיכון (סוג המחלה, האם יש או אין לה תרופה, וכו'), ומוכרים אותן לקרנות פנסיה ולמשקיעים גדולים. גם הם צריכים לקוות שבעלי הפוליסות ימותו מוקדם, כדי שתשלומי הביטוח יזרמו אליהם.

אג"ח מוות, סנדל מכנה אותן. כשהוא גילה את ההסדרים הללו הוא הזדעזע. "הייתי בשוק", הוא אומר. "אפשר היום אפילו לקנות מניה בפוליסת ביטוח חיים שמרוויחה כשאדם מת. זו התנהלות סוטה מבחינה מוסרית. הרי ההשקעה הזאת הופכת למסוכנת אם יש התקדמות רפואית גדולה, ולכן למשקיעים יש אינטרס לקוות שלא יהיו פריצות דרך רפואיות שידחו את המוות של האנשים שעל החיים שלהם הם הימרו. לא מוסרי להמר על חיי אנשים ולהרוויח מהמוות שלהם, זה להפוך חיים לסחורה".

האג"ח האלה נשמעות כמו אג"ח המשכנתאות שגרמו למשבר של 2008, אבל הן אפילו יותר מסוכנות כי קשה יותר לנבא מה יקרה עם הבריאות של מישהו מאשר עם תשלומי המשכנתא שלו.

"בדיוק, וזה בדיוק מה שקרה לנו בשלושת העשורים האחרונים. התפיסה של עליונות השווקים השתלטה, האמונה נטולת הספקות שהשוק הוא הדרך הכי טובה להשיג את טובת הציבור. אפשר היה לצפות שבעקבות המשבר הפיננסי של 2008 יתחילו לפקפק בזה, כי אז הבינו שהשווקים התרחקו מהמוסר ושצריך לחבר שוב בין כלכלה לאתיקה. אבל למרבה ההפתעה עסקו בזה מעט מאוד, וערכי השוק ממשיכים להפעיל את החיים שלנו".

בבית החולים יוניון בבייג'ינג עומדים חולים בתור לרופא, לפעמים ימים שלמים. לצדם עומדים ספסרים, שמוכרים את מקומם לכל המרבה במחיר צילום: אם סי טי

אנא המתן ותיענה לפי הכיס

חלק מהדוגמאות שסנדל מגייס נראות בהתחלה מעט קטנוניות. מה הבעיה במסלול המהיר לתצפית מהאמפייר סטייט בילדינג בניו יורק, שמדלג על התור תמורת כרטיס כניסה במחיר כפול, או בדלת אחורית לאורחי פרימיום בפארקי שעשועים, שגם היא מדלגת על התור? זה בדיוק כמו שחברות שליחים או ניקוי יבש גובות מחיר גבוה יותר על שירות מהיום להיום.

העניין הוא שמכאן הדברים רק מידרדרים. כסף חיסל את הנורמה המקובלת שהראשון בתור יהיה הראשון לקבל שירות, וסנדל ממליץ לא לקחת ברצינות רבה מדי את התקליט בשירות לקוחות טלפוני שאומר: "אנא המתן ותיענה לפי התור", כי יש לקוחות מועדפים שלא עומדים בתור ונענים מיד. לעמידה של כולם בתור, הוא טוען, יש קסם שוויוני, שמתעלם מעשירים ומבעלי זכויות יתר. לכן אנשים שונאים שעוקפים אותם בתור. אבל הנורמה החדשה היא שמקומך בתור נקבע לפי כמה ששילמת.

בכל שנה מעלה התיאטרון הציבורי בניו יורק הופעות "שייקספיר בפארק" חינם בסנטרל פארק. חלוקת כרטיסי החינם גוררת תורים ארוכים, שלא כולם יכולים להרשות לעצמם לעמוד בהם. כך נולדה תעשייה של אנשים שעומדים בתור, לוקחים את כרטיסי החינם ומוכרים אותם תמורת עד 125 דולר. התיאטרון ניסה למנוע את הספסרות הזאת, שמנוגדת לכל הרעיון של מופעי החינם.

סנדל מדבר בפני 14 אלף איש באצטדיון בדרום קוריאה. מאז 1980 הוא מעביר את הקורס הפופולרי באוניברסיטת הרווארד, המכונה בפשטות "צדק" צילום: Kiku Adatto

לוביסטים בוושינגטון שרוצים להשתתף בדיוני ועדות הקונגרס כדי לקדם את ענייני הלקוחות שלהם שוכרים חברות עמידה בתור מקצועיות, כדי לחסוך זמן. החברות הללו מעסיקות הומלסים או מובטלים, תמורת עד 60 דולר לשעה (האיש שעומד בתור מקבל 10–20 דולר לשעה). כשהעומד בתור מתקרב לכניסה הוא מזעיק את הלוביסט והשניים מתחלפים. העלות, טוען סנדל, יכולה להגיע ל־1,000 דולר לכניסה.

מה רע בסידור הזה? להומלס יש פרנסה, הוא סוף סוף מרגיש חשוב ובעל ערך, הלוביסט לא מבזבז זמן, וכולם מרוצים.

"זה בהחלט מועיל לשני הצדדים, ולכן מנקודת מבט כלכלית לא צריך להתנגד לזה. אבל ההתנגדות לא תלויה רק בטיעון הכלכלי. צריך לשאול מה האופי של הסחורה, לְמה התור? אם מישהו שוכר אדם שיעמוד בשבילו בתור לאייפון החדש, לכרטיסים למופע רוק או למשחק כדורגל, אי אפשר להתנגד לזה. אבל האנשים האלה לא עומדים בתור לאייפון, אלא לגישה לשימוע בקונגרס או לדיון בבית המשפט העליון, וזה משנה את כל המשמעות. כשאתה עומד בתור בשביל לוביסט אתה בעצם מוכר במכירה פומבית גישה לנציגי ממשלה נבחרים. זה לא הוגן כלפי אלה שאינם יכולים להרשות לעצמם לקנות שירות כזה, וזה מבזה את מוסד הדמוקרטיה.

"אני אתן לך דוגמה שראיתי בבית חולים בבייג'ינג. אנשים עומדים בתור - או שוכרים אנשים שיעמדו בתור בשבילם - כדי להשיג תור לרופא (בספר הוא מתאר איך כמו מחוץ לאצטדיון כדורגל, עומדים ספסרים מחוץ למרפאה וצועקים, 'ד"ר טאנג, ד"ר טאנג, מי רוצה תור לד"ר טאנג?'). גם פה אלה חילופים שמועילים לשני הצדדים, כי שניהם מרוויחים, אבל האם אנחנו רוצים שהגישה לטיפול רפואי תעמוד למכירה פומבית ותימכר למרבה במחיר, או שתחולק על פי הצורך הרפואי?".

כלכלנים, מסביר סנדל, מניחים בטעות שהמסחר לא משנה את הערך של המוצר. "זה אולי נכון במוצרים כמו טלוויזיות או מכוניות, כי טלוויזיה תמשיך לעבוד בלי קשר לדרך שבה נרכשה. אבל זה לא נכון כשקונים חינוך, בריאות או חיים אזרחיים. את יכולה לדמיין לעצמך שוק חופשי בקול שלך בבחירות? הרי יש בזה תועלת הדדית ויעילות כלכלית. אדם שלא רוצה להצביע ימכור את קולו, והאדם שרוצה להצביע יקנה קול ויקבל יותר השפעה. אבל אנחנו לא מאפשרים שוק חופשי בבחירות כי אנחנו מאמינים שהקול הוא לא נכס אישי אלא אחריות ציבורית. במקרים כמו של בית החולים בסין והתור לקונגרס, מעורבת סחורה 'גבוהה' יותר, והיא בוזתה והושחתה כשהיא נקנתה בכסף".

משלמים לתלמידים ללמוד

מהרגע שכסף תפס מקום נכבד יותר בחיינו, התחלנו להשתמש בו גם כדי - ובכן, אין מילה טובה יותר - לשחד את ילדינו. כל הורה, בצורה בוטה יותר או פחות, בכסף או בשווה כסף, משחד את ילדיו כדי לעודד התנהגות רצויה, כמו "פיפי־פרס" או כסף תמורת הצלחה במבחנים. מה שלא הולך בטוב, ילך בכסף.

זו הלוגיקה שהנחתה את ברברה האריס מצפון קרוליינה, אשה רחומה שיזמה ב־1997 את "פרויקט מניעה", שבמסגרתו היא מציעה למכורות לסמים 300 דולר תמורת נטילת גלולות נגד היריון, כדי שלא יילדו תינוקות מכורים. בשנים האחרונות היא מציעה לאפריקאיות נשאיות איידס 40 דולר תמורת התקנת התקן תוך־רחמי, כדי שלא יילדו תינוקות נשאים.

אי אפשר לפקפק בכנות כוונותיה - היא בעצמה אימצה ארבעה תינוקות בקריז שנולדו לאמהות מכורות - אבל היוזמה שלה עוררה זעם רב. "מזומנים תמורת עיקור", קראו לזה מבקריה. אמנם מדובר בסידור בין מבוגרים ששניהם מרוויחים ממנו, והמטרה טובה, אבל סנדל תוהה אם המכורות, שנואשות לכסף, באמת בוחרות בזה באופן חופשי. ובשורה התחתונה הן מוכרות משהו - היכולת להוליד - שלא אמור לעמוד למכירה. כאילו הן מכונות הולדה שאפשר לכבות אם משלשלים לתוכן 300 דולר.

נחזור לילדים. בארצות הברית לא רק הורים משחדים ילדים כדי שיצטיינו, אלא גם בתי ספר. במסגרת פרויקט שהוביל פרופ' רולנד פרייר, כלכלן מהרווארד, שילמו 25 דולר לתלמידי כיתה ד' מניו יורק על כל הצלחה במבחנים השוואתיים, ו־50 דולר לתלמידי כיתה ז'. בבית ספר בוושינגטון שילמו לתלמידי חטיבות ביניים על נוכחות, התנהגות טובה והכנת שיעורים. תלמיד ממוצע הרוויח 523.85 דולר בשנת לימודים. בדאלאס שילמו לתלמידי כיתה ב' שני דולר על כל ספר שהם קראו. כדי לקבל את המזומנים הם נדרשו לעבור בוחן ממוחשב שהוכיח שהם באמת קראו את הספר.

פרייר בנה על הרעיון הקפיטליסטי, שאם הם יקבלו כסף על משהו שעשו קודם חינם, התלמידים יקראו וילמדו כמו מטורפים. אבל תוצאות הפרויקט היו מעורבות: בניו יורק לא היה שיפור בתוצאות המבחנים. בוושינגטון חלק מהתלמידים השיגו ציונים גבוהים יותר בקריאה. תלמידי כיתות ב' בדאלאס השיגו באותה שנה את הציונים הגבוהים ביותר בהבנת הנקרא, אבל הם קראו ספרים קצרים יותר כדי לאגור יותר מזומנים.

סנדל סולד מהרעיון הזה. "התשלום לילדים לימד אותם את הלקח הלא נכון. גם אם הם קוראים יותר, אנחנו מלמדים אותם שקריאה זו מטלה שמבצעים עבור כסף, ובעצם אנחנו משחיתים את הקריאה עבורם. הרי אנחנו מקווים ללמד ילדים לאהוב לקרוא וללמוד עבור עצמם, וכשמשלמים להם עבור זה, בבית או בבית הספר, מקטינים את הסיכוי שזה יקרה. מה ייצא מהילדים האלה כשהם יגדלו ואף אחד לא ישלם להם כדי לקרוא או ללמוד?".

מייקל סנדל. מחבר בין כלכלה לאתיקה צילום: בלומברג

דון קישוט מהרווארד

הספרים של סנדל עוסקים בצרכנות הוגנת, צדק חברתי, ריכוזיות, עמלות, פנסיה ותעריפי חברות הכבלים והסלולר. נשמע מוכר? אלה החומרים שהרכיבו את המחאה החברתית בארץ ובעולם בשנה האחרונה. "זה באמת תזמון טוב, ואני מקווה שאנשים משתמשים בספר כדי להבין טוב יותר את התפקיד של כסף ושווקים בחברה הדמוקרטית", הוא אומר. "אני לא מסכים עם כל מה שתנועת 'לכבוש את וול סטריט' אומרת, אבל אני כן חושב שהיא מייצגת קול חשוב, ומעלה שאלות חשובות שכולנו צריכים להתמודד איתן, במיוחד על זכויות וחוסר שוויון וההשפעה שלהם על הדמוקרטיה".

בדומה למפגינים בעולם, סנדל רוצה להחזיר אותנו למסלול חיים צודק, שידאג לטובת הכלל, יהיה קהילתי, סולידרי ומוסרי. לכן הדבר שהכי מטריד אותו הוא חוסר השוויון הכלכלי. "ככל שהאי־שוויון מעמיק, העשירים והעניים מנהלים יותר ויותר את חייהם בנפרד", הוא כותב. המשמעות היא שהשירותים הציבוריים מידרדרים, כי בעלי האמצעים לא משתמשים בהם ולא מעוניינים לממן אותם עם המסים שהם משלמים, וכך המקומות הטבעיים של סולידריות וקהילתיות מתרוקנים. לכן הוא מציע לשקם את תשתיות החיים האזרחיים: לבנות בתי ספר ציבוריים כל כך טובים שגם העשירים ירצו לשלוח אליהם את ילדיהם. להקים מרפאות ציבוריות, גני משחקים, פארקים ומרכזי תרבות, ספריות ומוזיאונים שיפתו גם את העשירים וגם את העניים, ויכנסו אותם בחללים משותפים. ברגעים האלה סנדל נשמע כמו דון קישוט אקדמי. ברור שצריך להקים תשתיות כאלה, בדיוק כפי שברור שהן לא יוקמו. קשה לדמיין משהו שיעצור את מכונת הכסף הקפיטליסטית.

אתה יודע, הציפיות שלך די נאיביות.

"זו טענה הוגנת, וגם האתגר הוגן, זה לא יהיה קל. אבל זו היתה המטרה שלי בכתיבת הספר. לומר שאנחנו צריכים לחשוב על זה ברצינות ולחבר מחדש את הכלכלה למקורות שלה. כשהיא פותחה, אדם סמית ואחרים ראו בה חלק מהפילוסופיה המוסרית והפוליטית, והיום צריך לחבר אותה בחזרה למקורות האלה. אני מסכים איתך שזו לא משימה פשוטה".

ואם, כמו שסביר שיקרה, הציפיות שלך לא יתגשמו? אנחנו במסלול שמאיים על הדמוקרטיה והלכידות החברתית?

"בהחלט, סיכמת יופי את הדאגות שלי. זה מסכן את בריאות החיים האזרחיים שאנחנו חיים יחד, הסולידריות ועתיד הדמוקרטיה".