שר המטבעות

1. תקדים נוצץ בשדרה החמישית

בארמון מפואר בלב מנהטן התקיימה לפני כשלושה חודשים מכירה פומבית של ההיסטוריה היהודית, גרסת הכסף. גולת הכותרת שלה היתה מטבע כסף קטן, בקוטר של כ־2.5 ס"מ (בדומה לקורטר אמריקאי, וקצת יותר גדול ממטבע של שני שקלים חדשים). בצדו האחד כתוב בכתב עברי עתיק "שקל ישראל", ובמרכזו גביע שמעליו האות א' - לציון שנה ראשונה למרד. בצדו השני, שבמקרה של המטבע מאוסף שושנה נפגם מעט, כתוב "ירושלם קדשה" ("ירושלים הקדושה").

הארמון שאירח את המכירה היה mansion Sinclair-Fletcher בשדרה החמישית, שבו פועל המכון האוקראיני של אמריקה. המכירה היתה הראשונה מסדרת מכירות של כ־2,000 הפריטים באוסף שושנה, האוסף הפרטי הגדול ביותר בעולם של מטבעות יהודיים עתיקים, שמקיף 1,100 שנות כלכלה מקומית, מבית שני ועד שלהי התקופה הביזנטית (500 לפנה"ס עד 600 לספירה). הבולט במטבעות הללו, הנדיר מכולם, הוא מטבע של שקל מ־66 לספירה, השנה הראשונה למרד הגדול של היהודים באימפריה הרומית. רק שני מטבעות כאלה יש בעולם; השני נמצא במוזיאון ישראל. ב־8 במרץ הוא הועמד למכירה, וקבע תקדים שהפתיע את כולם. 1,946 שנה אחרי שהוטבע, 30 שנה אחרי שנמצא במקרה, 20 שנה אחרי שהחליף ידיים בין אספן בכיר אחד לאספן בכיר אחר, בית המכירות צפה למטבע מחיר של 950 אלף דולר. בתחילת הערב היעד הזה נראה רחוק, כשההצעה הראשונה עמדה על 550 אלף דולר בלבד. נדרשו עוד כמה וכמה הנפות שלטים כדי שההצעה תטפס והתחרות על הפריט הנדיר תתחמם, עד שהכרוז קרא, הפטיש הלם והמטבע הועבר לידיו של אספן נוסף, שלישי, תמורת המחיר הגבוה ביותר ששולם אי פעם עבור מטבע יהודי עתיק. השקל הזה נמכר ב־1.1 מיליון דולר.

השקל מהשנה הראשונה למרד הגדול, שנת 66 לספירה, שנמכר כעת ב־1.1 מיליון דולר. יש רק עוד אחד כמוהו בכל העולם צילום: איי אף פי

2. ירוק שחוק על הר ליד שכם

את המטבע הראשון שלי מצאתי בשנות השישים. הייתי סטודנט, ויצאתי לשירות מילואים עם יעקב משורר - מומחה לנומיסמטיקה (חקר ההיסטוריה של כסף), לימים פרופסור באוניברסיטה העברית והאוצר הראשי לארכיאולוגיה במוזיאון ישראל. הסתובבנו ביום גשום על הר ליד שכם ושאלתי אותו, כמו ששאלו אותו רבים, איך הוא מוצא מטבעות. במהלך השיחה הוא עצר רגע ואמר: "נתפס לי הגב, קשה לי להתכופף, תרים את זה", והצביע על עיגול ירקרק על הקרקע. זה היה מטבע ברונזה קטן, שחוק, שאי אפשר היה לזהותו.

אברהם ברומברג, שמכר את השקל הנדיר לאלן קסדן. "אספן צריך להיהפך גם לסוחר, ולהתמחות בנישה מסוימת. רק אז מתחילה ההנאה הגדולה" צילום: באדיבות משפחת ברומברג

על המטבע הזה ויתרתי, אבל אחריו התחלתי לאסוף. אחרי כמה שנים, בסמטאות העיר העתיקה בירושלים, ראיתי אצל סוחר עתיקות מטבע גדול יותר, נקי ויפה יותר. הוא נראה לי כמו קמע, עם כתובות בעברית עתיקה, "שב" (שנה ב' למרד) ו"ירושלים הקדושה". זה היה ממצא אפיגרפי - ממצא עם טקסט שמאפשר זיהוי מדויק של המועד שבו יוצר וגם של המורדים שייצרו אותו - והוא היה לי חשוב יותר מכל גחמה של אספנות. קניתי אותו ב־1,500 דולר, והוא היה הראשון משישה שקלים מהמרד הגדול שאספתי עם הזמן. לפני כעשר שנים, אחרי שהעניין שלי בתחום ירד ובשעה של חולשת דעת, מכרתי את האוסף כולו. רק לאחרונה, אחרי כששמעתי לאן התגלגל שקל אחר, זה משנה א' למרד שנמכר בניו יורק, יצאתי שוב למסע בעקבות המטבעות.

3. חבר של בוש בבוורלי הילס

ב־7 במרץ, ערב המכירה הפומבית, פרסם "פורבס" את רשימת המיליארדרים השנתית שלו. במקום 368 בארצות הברית ומקום 1,015 בעולם בכלל דורג אלן קסדן, יזם נדל"ן יהודי מבוורלי הילס, ששווה לפי המגזין 1.2 מיליארד דולר. פי אלף מהמטבע. השנה החולפת, דיווח "פורבס", היתה קשה לקסדן (66), והונו האישי נחתך בה ב־700 מיליון דולר בעקבות פרידה עסקית מקרן סרברוס הניו־יורקית, חובות שלא שולמו ותביעות שספגו השותפים מצד כמה בנקים. זה לא הפריע לו לנסות לאחרונה לקנות את קבוצת הבייסבול המובילה לוס אנג'לס דודג'רס, שאותה ניסה לקנות כבר ב־2003. קסדן, שהחזיק בעבר חלק מחברת הנדל"ן הישראלית נכסי אמד, נחשב מקורב לנשיא ארצות הברית לשעבר ג'ורג' בוש הבן ומוכר גם כפילנתרופ גדול, שתורם בין השאר לגופים יהודיים כמו מוזיאון הסבלנות של מרכז ויזנטל וישיבה יוניברסיטי.

אלן קסדן, יזם הנדל"ן שמאחורי אוסף שושנה, שנמכר כעת. חי בבוורלי הילס, רוצה קבוצת בייסבול, ואוהב מטבעות יהודיים צילום: אימג'בנק / Gettyimages

והוא גם אוהב מטבעות יהודיים עתיקים. אף שבאופן רשמי לא הוצג קסדן מעולם כאיש שמאחורי אוסף שושנה, מומחים ואספנים יודעים שתחת השם הזה קסדן אסף ב־40 השנים האחרונות אלפי מטבעות, ובנה את המצבור הפרטי הגדול בעולם של כסף יהודי עתיק. עכשיו - אולי בגלל ה־700 מיליון דולר שאבדו לו - הוא מוכר אותו, ואת התותחים הגדולים, ובראשם שקל שנה א', הוא שלף על ההתחלה. לצד השקל הזה, נמכרו במרץ גם רבע שקל משנה א' של המרד הגדול ב־896 אלף דולר, ושקל משנה ה' למרד בכ־263 אלף דולר. שלושה מטבעות קטנים בני 2,000 שנה, כמעט 2.3 מיליון דולר.

4. פרוון מלייפציג עם התגלות בציריך

אברהם ברומברג נולד ביוני 1914, עשרה ימים בדיוק לפני ההתנקשות בארכי־דוכס פרנץ פרדיננד שהובילה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. ברומברג היה בן למשפחת פרוונים מצליחה מלייפציג, גרמניה, ובעקבות עסקיה נדד כבר כילד ברחבי העולם, מה שהקל עליו להרחיב את אוסף הבולים האהוב עליו. כשבגר התיישב בציריך והמשיך בעסקי הפרווה, וגם התמקד באיסוף רציני של בולים מארץ ישראל של ימי המנדט.

אבל בגיל 36 ברומברג פגש את ליאו מילדנברג, יהודי־גרמני גם הוא, תושב ציריך גם הוא, כמעט בן גילו, שהיה מומחה למטבעות עתיקים. ברומברג קנה ממנו שני מטבעות, הבין שהוא לא יכול, כלכלית, לאסוף גם בולים וגם מטבעות, ובחר במטבעות. מילדנברג עבד בציריך בבנק Leu, שהתמחה בסחר מטבעות והיה למרכז עולמי בתחום, והוא עצמו היה לגורו של אספנים; לשמחתי, גם אני כאספן "קטן" זכיתי לפגוש אותו וליהנות מהידע שלו. בשנים שאני בניתי את האוסף הקטן שלי, ברומברג בנה את אוסף המטבעות היהודיים העתיקים המוביל בעולם בשעתו. זה קרה, בין השאר, משום שהוא היה גם סוחר מצוין. "אני מאמין שכאשר אתה אוסף אתה צריך להיהפך גם לסוחר, לדעת הכל על השוק, על קנייה ומכירה. ואתה צריך להתמחות בנישה מסוימת, כדי לדעת יותר מאחרים. רק אז מתחילה ההנאה הגדולה", כתב בטקסט שמתפרסם באתר מוזיאון ישראל, שברומברג היה תורם מרכזי שלו.

אבו עלא ביידון בחנותו בעיר העתיקה. מוכר מטבע משנה ב' בעשרת אלפים דולר כי "עשו אותו לפני 2,000 שנה, לא עושים יותר, ומי יודע אם ימצאו עוד כאלה" צילום: מיקי אלון

בערוב ימיו, בתחילת שנות התשעים, ברומברג נפרד מהאוסף. רוב המטבעות כבר היו במוזיאון הירושלמי, או נתרמו לו בשלב זה. אבל חלק מהאוסף הועמד למכירה פומבית. אחד המטבעות היה אותו שקל נדיר כל כך מהשנה הראשונה למרד ברומאים, מטבע אחר היה רבע שקל מהשנה הראשונה. מי שקנה אותם היה אלן קסדן מאוסף שושנה; מעין אקט סמלי של העברת הלפיד בין דורות האספנים, מהאוסף הגדול של אז לאוסף הגדול של שני העשורים שעברו מאז. עכשיו קסדן מכר את שניהם, עם האוסף כולו. את השקל שנמכר כעת ב־1.1 מיליון דולר, אגב, הוא קנה לפני 20 שנה ב־250 אלף דולר.

מי קנה את המטבע עכשיו? הקונה בפועל היה סטיב רובינגר מלוס אנג'לס, שרכש אותו עבור "אספן מהחוף המזרחי". רובינגר מתעקש לשמור על זהותו של האספן בסוד, אבל העובדה שרובינגר עצמו הוא סוחר עתיקות ענק יכולה לרמז על כך שאולי שוב מדובר בהעברת הלפיד, לאוסף המטבעות הגדול הבא.

5. אלוהים אמר, שמעון בר גיורא טבע

כדי להבין איך קורה שמטבע קטן אחד מצדיק מחירי עתק כאלה ומעורר התעניינות אדירה בכל העולם במשך כל כך הרבה שנים - מאות שנים, למעשה - צריך לחזור כמעט 2,500 שנה אחורה, אל ראשית הכסף היהודי. לא צריך להרחיק למוזיאון בשביל זה: המטבעות האלה מונצחים בכל ארנק. על צד ה"עץ" של מטבע של 1 שקל חדש בן ימינו מוטבעים פרח שושן ושלוש אותיות עתיקות, "יהד". גם השושן וגם הכיתוב הזה, שמסמן את פחוות יהודה (האוטונומיה היהודית בארץ ישראל), עיטרו את המטבעות היהודיים הראשונים, שנטבעו בירושלים בראשית ימי בית שני, שיבת ציון ועידן עזרא ונחמיה ועד חורבן הבית. אלה מטבעות קטנים יחסית ונדירים למדי, שנמכרים כיום לאספנים בכמה אלפי דולרים לכל מטבע.

מומחה העתיקות רוברט דויטש. כל 1,200 המטבעות שדויטש מיפה במצב מצוין, רובם נמצאו ב"מטמונים" שהוחזקו בידי כוהנים צילום: עמית שעל

אולם המיוחסים, הנאים, היקרים והמרגשים ביותר בין המטבעות היהודיים הם אלה שנטבעו במרד הראשון הגדול נגד הרומאים (שנים 70-66 לספירה), עד חורבן הבית בשנה החמישית למרד, ונקראים שקלים; ומטבעות אחרים מימי מרד בר כוכבא, כ־60 שנה אחר כך (135-132 לספירה). המורדים הם שהטביעו אותם, כי גם הכסף היה מרד, אקט של הפגנת עצמאות. מסיבה זו גם קישטו אותם בסמלי קודש יהודיים, כגון רימונים וגביע (על כל השקלים) ואפילו כוהנים מנגנים וחזית בית המקדש עצמו, במטבעות בר כוכבא. מטבעות כאלה הם דוגמאות ממשיות, מוחשיות מאוד, להיסטוריה ארוכה. יצא לי לראות אותם, ואני חייב להודות שמרגש מאוד להחזיק בכף היד פריט מקורי מירושלים של ימי המקדש עם סמלי המאבק לחירות של שמעון בר גיורא, יוחנן מגוש חלב וחבריהם מפקדי המרד, ולדעת שבעבר החזיק בו אחד הכוהנים של בית המקדש.

הטבעת המטבעות לא היתה רק אקט סמלי של מרד; היתה לה מטרה פרקטית לגמרי, לאפשר את המשך עבודת המקדש. בשביל זה נדרש שקל. בספר שמות פרק ל' נכתב: "וידבר ה' אל משה לאמור: כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם (...) מחצית השקל תרומה לה' (...) העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם ולקחת את כסף הכיפורים מאת בני ישראל ונתת אותו על עבודת אוהל מועד". כך, בימי בית שני חויב כל יהודי לשלם מס של חצי שקל כסף, וכמו בהוראת התורה - היה בגביית המס גם מפקד אוכלוסין, שאפשר לדעת בדיוק כמה יהודים יש.

בימי שלווה המס שולם באמצעות מטבע כסף טהור מהעיר צור, שהיה הדולר של אותם ימים. רק אותו הסכימו אז הכוהנים לקבל כתשלום, כי ליהודים לא היה מטבע עצמאי ורשות שלטונית להטביע מטבעות לא היתה. איך זה עבד? פרופ' יעקב משורר וחוקרים נוספים מצאו כי בית המקדש שימש כמעין בנק מרכזי, כגוף שמספק את הכסף המקומי. כך, עולי הרגל הגיעו לבית המקדש עם תוצרת חקלאית, אם באו מקרוב, או עם חפצי ערך, אם מסעם היה ארוך. בכניסות למקדש ישבו החלפנים, והמירו את התנובה והפריטים בשקלים. וחלפנים תמיד היו חלפנים. יהודי אחד שהגיע אליהם החליף, שילם את מס מחצית השקל ואז הפך על החלפנים את השולחנות ופיזר את כספם, משום שראה בהם גזלנים שגובים עמלות גבוהות. קראו לו ישוע.

6. ארמני ליד הקבר, ילד עם חוש בתל ארזה

שני פלסטינים אלמוניים נכנסו בשנות השבעים לחנות ליד הכנסייה בעיר העתיקה בירושלים שבה קבור אותו ישוע. הם ניגשו לאבו סלאח מימוזיאן, סוחר עתיקות וזהב ארמני מוכר בעיר, והראו לו שני מטבעות כסף זהים, עם האות א'. לא רחוק מהחנות ההיא, במעלה הוויה דולורוזה בעיר העתיקה, אני פוגש את סוחר העתיקות אבו עלא ביידון בחנותו. הוא מציג לי את המטבעות העתיקים שלו, ומספר לי על מימוזיאן. כששני הפלסטינים הגיעו לסוחר האגדי, הוא כבר הכיר את שקלי שנה א' - 160 מטבעות נמצאו עד אז - והבחין ששני השקלים שהוצגו בפניו לא היו דומים להם. הם היו אחרים, נדירים. הוא הזעיק את פרופ' משורר. זה בדק, התלבט, התייעץ, ובסופו של דבר קנה מטבע אחד למוזיאון ישראל.

המטבע השני שהגיע למימוזיאן מצא את דרכו לברומברג, שלא ידוע מתי קנה אותו ובאיזה סכום, וממנו אל קסדן ואוסף שושנה, ועכשיו נמכר לקונה האלמוני שמאחורי סטיב רובינגר ב־1.1 מיליון דולר. המכירה, אגב, סוקרה בעיתון היומי הרשמי של הרשות הפלסטינית, "אל־חיאת אל־ג'דידה", כמכירה של "מטבע פלסטיני עתיק".

הארכיאולוג יעקב משורר. כבר כילד הרבה למצוא מטבעות, כי "כל אחד מוצא מה שבראש שלו" באדיבות מוזיאון ישראל, ירושלים

לא ברור אם שני הפלסטינים שהביאו את את שני המטבעות למימוזיאן בשנות השבעים היו שודדי עתיקות. מטבעות רבים נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות מסודרות, אחרים הגיעו משודדים, אבל לא מעט מטבעות נמצאו במקרה. עשרות, אולי אפילו מאות, מטבעות עתיקים, אגב, עדיין לא נמצאו. יכול להיות שהם בחצר שלכם, אבל עדיף לחפש באזור של תל עתיק. אסור לחפור כדי למצוא עתיקות, אבל מותר להרים מטבעות שרואים על פני הקרקע. והיורה מציף מטבעות אל הקרקע. הגשם שוטף את התל, ומזרים מים באפיקים קטנים למרגלותיו. זה מקום מצוין להתחילו בו את החיפוש, גם אם רוב המטבעות שיתגלו יהיו מברונזה, מכוסים שכבה של צימדה (פטינה), ההתחמצות הירקרקה שנצברת עם הזמן, וזולים למדי.

בחיפושים כאלה, קלים, פרופ' משורר עצמו מצא המוני מטבעות. כמעט כל ילד שגדל בירושלים של ימי הקמת המדינה, כמוני, הכיר את הילד יעקב שגדל בקצה שכונת תל ארזה (היום מורד רחוב בר־אילן, סביבה חרדית מובהקת שזיכרון ימיה הראשונים מתקיים בעיקר בספריו של עמוס עוז), ואת הסיפורים על איך טייל עם חברים בשדות ובמגרשים הריקים של צפון העיר עם עיניים באדמה ותמיד מצא מטבעות עתיקים. פעם, כשכבר היה סטודנט לארכיאולוגיה, הכיר חבר ללימודים שעסק בנעוריו במכונאות רכב. החבר ביקש ממנו ללמוד איך מוצאים מטבעות, ומשורר לקח אותו אל חורבות הכפר הערבי צובא, הסמוך לקסטל. הם תרו את התל שבמקום, משורר הרים כמה מטבעות והחבר הרים שייבות (דיסקיות של ברגים). "כל אחד מוצא מה שיש לו בראש", אמר לו אז משורר, כפי שאמר לכל מי שביקש להבין איך מוצאים מטבעות. הילד מתל ארזה פרסם אינספור מאמרים וספרים על מטבעות עתיקים עד מותו, ביוני לפני שמונה שנים.

7. אוצר הרמב"ן בעכו, מטמון גדול במצדה

הרמב"ן, רבי משה בן נחמן, מגדולי חכמי ספרד של תור הזהב, נולד בקטלוניה ב־1194 וחלם על ארץ ישראל. בגיל 73 הגיע אליה סוף סוף, ומת כאן כעבור שלוש שנים. בין השאר ביקר בעכו, שם "מצאתי בידי זקני הארץ מטבע כסף מפותח פיתוחי חותם". הרמב"ן מתאר את המטבע ועיטוריו ונעזר בכותיים (השומרונים), שמכירים את הכתב העברי העתיק, בקריאת הכיתובים: בצד אחד "ירושלים הקדושה", בצד השני "שקל השקלים". היום אנחנו יודעים שהרמב"ן לא דייק כאן, והכיתוב האמיתי היה "שקל ישראל".

הארכיאולוג מאיר בן דב. מטמון של 42 שקלים נעלם יום אחד מאתר חפירות שניהל בירושלים. חלקם נמצאו, הושמו בכספת אצל עורך דין ירושלמי - ונגנבו שוב צילום: מיקי אלון

הרמב"ן היה מהמעטים שזכו לראות את השקל באותה תקופה, ודורות רבים שלמדו את פירוש התורה שלו שמעו על השקל הזה. בלא מעט קהילות אפילו לקחו את התיאור של הרמב"ן ויצרו בעקבותיו שקל יהודי חדש, לקישוט או לצרכים טקסיים כגון פדיון הבן. הידוע מבין "השקלים הדמיוניים" האלה, כפי שהם נקראים, נטבע בעיר העתיקה גרליץ שבמזרח גרמניה. שקלי גרליץ כבר אינם מעוטרים בכתב העתיק אלא בכתב העברי המוכר לנו היום, והגביע של ימי המקדש הוחלף בגביע גרמני של ימי הביניים. גם המטבעות האלה מושכים אספנים, ומחירם בשוק כמה מאות דולרים. הארכיאולוגים, מצדם, מתייחסים אליהם כאל פולקלור חסר ערך.

עברו עוד מאות שנים עד שהשקלים העתיקים, המקוריים, מימי המרד, זכו להכרת המחקר המודרני. רוברט דויטש, שמנהל את המכירות הפומביות הגדולות בארץ לעתיקות, הגיש לאחרונה עבודת דוקטורט בחוג לארכיאולוגיה של אוניברסיטת תל אביב העוסקת במטבעות המרד הגדול. הוא מספר לי שלאורך השנים היו חוקרים שסברו ששקלי הכסף מימי המרד הם מטבעות מימי החשמונאים (מאות 2-1 לפנה"ס) ואף קודם לכן. רק בראשית המאה ה־20 קבעו המומחים כי מדובר בשקלים שהטביעה מפקדת המרד בירושלים. חפירות מצדה בשנות השישים כבר סיפקו את ההוכחה הסופית, הנחרצת, למקור המטבעות: במבצר נמצאו 73 מטבעות כסף מימי המרד, ובהם שלושה מטבעות נדירים מהשנה החמישית, "וגילוי זה לא הותיר ספק שאלה מטבעות המורדים שנמלטו מירושלים למצדה ושם לחמו עד כלות עוד שלוש שנים אחרי חורבן הבית", אומר דויטש.

המחקר גם יודע היום שהמטבעות המוכרים לו מקוריים. זיופים הם תופעה נפוצה בשוק העתיקות, וכבר היו מקרים שבהם זייפנים השקיעו מאמצים גדולים כדי לזייף עתיקות יקרות. אבל את השקלים מהמרד הגדול קשה לזייף, מכמה סיבות. ראשית, קשה מאוד לזייף את סימני הזמן, את הצימדה (פטינה) שנצברה על המטבעות במשך אלפי שנים. אבל קשה עוד יותר לייצר זיוף שיתאים לסדרת הייצור של השקלים העתיקים. על פי עבודתו של דויטש, את השקלים הטביעו כנראה בארבעה מרכזי ייצור שונים בירושלים, באמצעות פטישים וסדנים שבהם עוצבו הנגטיבים של המטבעות. בלשון הארכיאולוגים הפטיש והסדן נקראים רושמה, ואפשר לזהות, די בקלות, כל רושמה על פי טביעת האצבע המיוחדת לה. כל פטיש וסדן ספציפיים יצרו ניואנסים ייחודיים בצורת האותיות, ברווחים ביניהן, בגביע וברימונים. הפטיש שהיכה על אסימון הכסף הריק נשחק אחרי זמן מה, והיה צורך להחליפו בפטיש חדש. כך גם הסדן. אבל הפטיש נשחק הרבה יותר מהר מהסדן, והחליפו אותו פי חמישה פעמים משהחליפו את הסדן. כך אפשר לזהות כל מטבע על פי הרושמה; כלומר, על פי הפטיש והסדן המדויקים שיצרו אותו. גם כשהמחיר המובטח הוא 40 אלף דולר, או 200 אלף דולר, ואפילו יותר, ספק אם מישהו יצליח לעמוד בדרישות הזיוף הזה.

8. רוכל בכיכר ציון, פרופסור בווילה ברחביה

קצת יותר מ־1,200 שקלים מימי המרד יש, לפי הספירה של רוברט דויטש, והם נמצאים במוזיאונים ובידי אספנים פרטיים. כולם במצב מצוין - מה שמחזק את הקביעה כי הם לא שימשו למסחר יומיומי אלא לצורכי בית המקדש. רובם נמצאו בחפירות מסודרות או בידי שודדים, בכמה מטמונים בירושלים וסביבה. המשמעות ברורה: לפני 2,000 שנה היתה קבוצה קטנה של אנשים שהחזיקה הרבה מאוד כסף. קרוב לוודאי שמדובר בכוהנים ומקורבים לעבודת המקדש. דויטש שרטט גם את מפת המטמונים - כל המקומות שבהם נמצאו מטבעות המרד הגדול - מביר זית בצפון ירושלים, דרך יריחו, ים המלח ומצדה, עד חברון בדרום וצומת נחשון במערב. העבודה המקיפה והמרתקת שלו מבהירה איך המטבעות, האיסוף שלהם והסחר בהם הם לא רק שיגעון, או ביזנס, אלא דרך לחקור את הפוליטיקה, הכלכלה, הדת ואורחות היומיום בארץ ישראל בימים עברו. כי כסף הוא היסטוריה, ו־1,200 שקלים מספרים סיפור שלם.

וזה הפירוט: 258 שקלים מהשנה הראשונה (רובם רגילים, ורק שניים, כאמור, מיוחדים, כמו זה שנמכר בניו יורק); 563 מהשנה השנייה; 325 מהשנה השלישית; 59 מהשנה הרביעית; ורק 15 מהשנה החמישית, שבה המרד נכשל ובית המקדש חרב. מספר המטבעות בכל שנה מעיד על עוצמת המרד, ואכן שיאו נרשם בשנה השנייה. אחר כך פחת והלך כוחם של המורדים להמשיך בשלטונם, לקיים את עבודת המקדש כסדרה ולהטביע מטבעות. בשנה החמישית, שבעצם מנתה רק חמישה חודשים עד לחורבן, ירושלים בכלל והר הבית בפרט כבר היו נתונים במצור.

מטבע משנת ה' למרד הגדול. חמשת החודשים האחרונים של המרד, עד חורבן הבית, הניבו רק 15 מטבעות

האספנים המתמחים במטבעות המרד מונים כמה מאות בני אדם, שקונים ומוכרים באמצעות סוחרי עתיקות ובמכירות פומביות. מחיר המטבעות נקבע על פי מצבם, אחרי 2,000 שנה באדמה, ומידת נדירותם. הנדירות היא שהדביקה לשקל שנמכר בניו יורק תג מחיר של 1.1 מיליון דולר. יחד עם תאומו, שבמוזיאון ישראל, הוא שונה מהשקלים האחרים משנה א': סגנון האותיות שלהם גס יותר, ואת הגביע שטבוע עליהם מעטרת שרשרת דקה. אלו בעצם שני פרוטוטיפים של ייצור השקלים בירושלים, רק הטבעות ניסיון. נדירים להפליא, אחד מוזיאלי, מחוץ לשוק, והשני, היחיד שיכול להימכר, קיבל כעת תג מחיר חסר תקדים. השקלים האחרים זולים הרבה יותר. שקל רגיל משנה א' במצב טוב יכול לעלות עשרת אלפים דולר. שקלים משנים ב' ו־ג', הנפוצים יותר, נמכרים בקרוב ל־8,000 דולר (אבל אבו עלא ביידון הציע לי השבוע אחד כזה בעשרת אלפים, כי "המחירים עולים, עשו אותו לפני 2,000 שנה, לא עושים יותר, ומי יודע אם ימצאו עוד כאלה"). אחר כך מספר השקלים יורד, והמחיר עולה: שקלים משנה ד' מתומחרים בכ־40 אלף דולר, ואילו מעט השקלים משנה ה' - רק 15 ידועים, כאמור, והפכו לחלומם של אספנים רבים - כבר עברו את ה־200 אלף דולר.

אחד מאלו שקיוו לשים את ידיהם על שקל שנה ה' היה ארנולד שפאר הירושלמי, עורך דין, איש ציבור וגם אספן מוכר, ידיד קרוב של מוזיאון ישראל שבנה בו במשך השנים אוספי עתיקות מרשימים. אף שרשמית לא היה איש מקצוע בתחום, ידיעתו בעתיקות עלתה על זו של ארכיאולוגים רבים. פעם, סיפר לי, כמעט השיג את המטבע המבוקש. השנה היתה 1939, ושפאר היה מתמחה צעיר במשרד עורכי הדין של דב יוסף - לימים שר בכיר בממשלות ישראל, מ"שר הצנע" ועד שר המשפטים - ששכן בבניין ג'נרלי ברחוב יפו בירושלים. בדרכו למשרד חלף שפאר מדי יום על פני חנות הספרים הראשונה של יחזקאל סטימצקי, ליד כיכר ציון, שלידה עמד דרך קבע רוכל מבוגר, בלבוש חרדי של היישוב הישן. הוא מכר סדקית, אבל תחת מעילו הארוך החביא מטבעות עתיקים שבהם סחר. גם סוחרי עתיקות כאלה היו; עד היום אפשר למצוא במזרח ירושלים מצחצח נעליים ערבי ששולף ממעילו הבלוי מטבעות ברונזה עתיקים. באחד הימים הראה הרוכל החרדי לשפאר שקל משנה ה', שכבר אז ערכו הרב היה ידוע. הוא הציע אותו לשפאר ב־27 לירות. עבור שפאר זה היה סכום עתק; הוא הרוויח אז שלוש לירות לחודש.

לימים נודע לו שאת המטבע קנה פרופ' אדולף רייפנברג, כימאי מהאוניברסיטה העברית וחובב מטבעות מושבע. בביתו של רייפנברג ברחביה עבד גנן צעיר מהכפר סילוואן, שנקרא מוחמד ביידון. רייפנברג שלח את ביידון לקנות עבורו מטבעות עתיקים שנמצאו בכפרים סביב ירושלים, וביידון למד בהדרגה מרייפנברג את תורת העתיקות. כמה שנים אחר כך החל לסחור בהן, והיה לאחד מגדולי סוחרי העתיקות בארץ. בנו, אבו עלא, עדיין ממשיך את העסק המשפחתי בעיר העתיקה.

עו"ד שפאר המשיך לאסוף מטבעות עד שהלך לעולמו לאחרונה. הוא הובא למנוחות יום לפני שאלן קסדן צנח בדירוג "פורבס", ויומיים לפני מכירת השקל הנדיר בניו יורק, בשבוע הראשון של חודש מרץ.

9. עסקה מפוקפקת בשוויץ, מוות בודד ביוון

בשבוע השני של מרץ 1978, ב־13 בחודש, שקל שנה ה' של פרופ' רייפנברג נעלם. הכימאי, שבין שאר פעליו חיבר את הספר המוכר היטב בתחום "מטבעות היהודים", השאיל את האוסף המרשים שלו לתצוגה במוזיאון ישראל, שנפתחה בסוף דצמבר 1977. שלושה חודשים נהנה הקהל מהתצוגה, עד שאחד הסדרנים הבחין שאחת מתיבות התצוגה לא נעולה, והזעיק את אנשי הביטחון. הם גילו כי מישהו פרץ את התיבה, לקח כמה מטבעות וסידר את השאר מחדש כך שיהיה קשה להבחין בגניבה. יעקב משורר שוב היה במילואים, והוזעק בבהילות למוזיאון. הוא מנה שישה מטבעות חסרים, כולל שני שקלים משנה ג' ושקל שנה ה'. היה ברור שהגנב ידע בדיוק מה לבחור מתוך מאות המטבעות בתצוגה. היה גם ברור שהוא ינסה למכור אותם למביני עניין.

משורר התקשר לבתי המסחר לעתיקות הגדולים בעולם, ומסר להם את פרטי השקלים שנגנבו. התוצאות הגיעו בתוך ימים ספורים. חברת ספינק מלונדון דיווחה על אדם כבן 60, דובר יידיש, שהציג את המטבעות הגנובים והסתלק אחרי שהם ביקשו לצלם אותם. הידיעה הבאה הגיעה מבית המסחר של פרנק שטרנברג בציריך: בלי ששמו לב למכתב של משורר, אנשיו קנו שלושה מהשקלים הגנובים. השקל משנה ה' לא היה ביניהם, אבל הם ידעו לספר שהמוכר דובר יידיש והציג בפניהם דרכון ישראלי על שם לופו (זאב) אלנבוגן, יליד רומניה, 1919.

אלנבוגן היה, מה שנקרא, מוכר למשטרה. הוא נעצר לא מעט פעמים על עבירות מרמה, זיוף, הונאה וכייסות. הם ידעו שהוא רואה חשבון במקצועו, שאין לו כתובת קבועה, שהוא משוגע לשחמט, ושאת רוב ימיו, וכנראה חלק מעבירותיו, עשה במועדון השחמט לסקר ברחוב הירקון בתל אביב.

האינטרפול הוכנס לתמונה, אלנבוגן נעצר בצרפת, ואחרי הליך ממושך הוסגר לישראל. למרות תקוות החוקרים והאספנים, השקל משנה ה' לא היה ברשותו. הוא נכלא במגרש הרוסים בירושלים ואמר לחוקרים שאין לו מושג, הוא לא מכיר את השקלים הגנובים, לא יודע בכלל על מה הם מדברים. כאשר הציגו לו את העדויות מציריך, אמר שמדובר באחיו התאום, בנו (בנימין) אלנבוגן, שדומה לו כשתי טיפות מים, שגר בפרנקפורט, לקח ממנו את הדרכון הישראלי שלו וסיבך אותו בכל הסיפור.

בבית המעצר הוא פגש לא אחר מאותו עו"ד ארנולד שפאר, ש־40 שנה לפני כן החמיץ את ההזדמנות לשים את ידו על שקל שנה ה'. שפאר הגיע אל אלנבוגן כנציג מוזיאון ישראל שמעוניין בהשבת השקל, וגם לו אמר העצור שאין לו מושג על אילו שקלים בכלל מדובר. המדינה מינתה לאלנבוגן עורך דין צעיר ומבריק, את דוד חשין (בן דודו של מישאל חשין, וכיום נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת), ועד מהרה התברר שלשבוע שבו דווח על הגניבה מהמוזיאון יש לאלנבוגן אליבי מוצק ביותר - הוא בדיוק היה אז עצור במשטרת יפו. אלנבוגן שוחרר וחזר לחו"ל.

כמה ימים אחר כך קיבל שפאר שיחת טלפון מפתיעה מגרמניה. "מה קורה, אתה רוצה את השקל משנה ה' או לא?", הוא נשאל, ביידיש. זה היה אלנבוגן. לשפאר ההמום הוא סיפר שבדק ומצא שאולי יוכל להשיג את המטבע ממישהו. הוא דרש תמורתו 50 אלף דולר. מי שקנה לבסוף את המטבע, אחרי משא ומתן ממושך, היה אברהם ברומברג, ששילם תמורתו 20 אלף דולר, והשאיל אותו לתצוגה במוזיאון ישראל.

זמן לא רב אחר כך התקבלה במשטרת ירושלים הודעה ממשטרת אתונה: בבית מלון זול בעיר נמצאה גופתו של אלנבוגן, שמת מהתקף לב. חלפו מאז 30 שנה, אבל התעלומה נותרה בעינה: האם הוא היה הגנב? אם כן, איך ידע אילו מטבעות לבחור, מי ייעץ לו והראה לו מה לגנוב? אם לא, איך הגיע המטבע הנדיר לידיו, ומי כן היה הגנב?

10. גנב בחברון, סגירת מעגל בבנק ישראל

מאיר בן דב נולד ב־1935 במטולה, בן לשתי משפחות האצולה של המושבה, לישנסקי (סבו היה ממייסדי מטולה והמוכתר שלה 18 שנה) וקוסקובצקי (אביו היה ממגִני תל חי ויו"ר ועד המושבה). בזכות הילדות במטולה הוא שלט בערבית, שסייעה לו גם כשהחל את הקריירה שלו כארכיאולוג. ב־1975 ניהל בן דב חפירות ליד חומת העיר העתיקה, בסמוך לשער האשפתות. הפועלים היו תושבי נפת חברון, שעבדו בשיטת חבר מביא חבר. כך שכאשר באחד הימים אחד הפועלים ביקש מבן דב להעסיק קרוב משפחה צעיר שלו, בן דב הסכים בקלות. הצעיר הגיע למחרת לעבודה, אבל כעבור כמה שעות אמר שהוא לא מרגיש טוב, וביקש ללכת הביתה. בן דב לא ייחס לעניין חשיבות, ושכח ממנו.

אבל כמה שבועות אחר כך אוזניו של בן דב קלטו שיחה בין הפועלים שעוררה את סקרנותו. "שמעתי שהם מדברים על אחד מהם שמצא מטמון של 42 שקלים, הסתלק וקנה אדמה לבנות עליה בית וגם טנדר", הוא מספר. בירור העלה שמדובר באותו צעיר שעבד באתר רק כמה שעות. "ידעתי בדיוק היכן הוא עבד, צמוד למקווה טוהרה. אני משער שהמטמון הוחבא בכוונה מתחת לרצפת המקווה, שבו טובלות נשים וגברים לא נכנסים אליו". לבן דב לא היה מושג מה היו המטבעות, "אבל ידעתי שאם הוא קנה אדמה וטנדר והתחיל לבנות בית זה עולה עשרות אלפי דולרים, וייתכן מאוד שהיה שם שקל שנה ה'".

בן דב יצא אל סוחרי העתיקות בירושלים, בעקבות המטמון האבוד. אחד מהם, בעל רישיון למסחר בעתיקות, אדם מוסמך ומהימן, סיפר שאמנם קנה בתום לב כמה שקלים עתיקים, ושילם עליהם סכום נאה. בן דב תיעד עשרה שקלים שנמצאו אצל הסוחר - שקל שנה ה' לא היה ביניהם - והחקירה החלה. הגנב הובא למשפט, נידון לתשעה חודשי מאסר ונקנס. את השקלים קנתה המדינה מסוחר העתיקות, והם הופקדו בכספת של עורך דין ירושלמי. גם משם הם נגנבו.

בן דב עדיין סבור שבמטמון האבוד ההוא היה מטבע משנה ה', שהתגלגל לאחד האוספים. מטבע אחר משנה ה' שהתגלה במצדה כיכב גם הוא במכירה הגדולה ב־8 במרץ. הוא אמנם נבלע בצלו של מטבע האב־טיפוס משנה א' שנמכר ב־1.1 מיליון דולר ושל רבע השקל שנמכר בכ־900 אלף, ועדיין הוא נחשב לפריט נדיר מאוד בשוק, ולכן השיג מחיר של כ־263 אלף דולר. גם במקרה הזה, כמו בקניית השקל המוביל, הקונה נותר אלמוני.

איפה שאר השקלים משנה ה'? שבעה או יותר נמצאים בידי אספנים פרטיים ובתי מסחר לעתיקות ברחבי העולם. מטבע אחד, זה שהיה חלק מאוסף רייפנברג ואחר כך נקנה על ידי ברומברג, נמצא במוזיאון ישראל; אחד שהתגלה בסמוך לגת שמנים שייך לכנסייה הפרנציסקנית בירושלים; אחד במוזיאון הבריטי בלונדון; ועוד שלושה, שהתגלו במצדה, נמצאים באוסף המטבעות של בנק ישראל. מבנק מרכזי יהודי אחד לבנק מרכזי יהודי אחר, 2,000 שנה אחר כך.