הכל אודות אמא

מאות ואלפי שנים מלווה המושג "האינסטינקט האמהי" כל אמא טרייה, אב צעיר, אפילו דודה בגיל העשרה או בייביסיטר מזדמן. כמו יצור מיתולוגי מסתורי שמגיח בדיוק ברגע הנכון, או חוש שישי שמסתתר אצל כל אשה ומחכה לרגע הנכון, הוא מעניק לבני האדם את מתת הידע האולטימטיבי בנוגע לטיפול בתינוק, את היכולת להגיב כראוי לכל הצרכים שלו ואת האהבה האינסופית שהוא מעורר בסובבים אותו, ובעיקר בהוריו.

זה רעיון רומנטי מקסים. אבל כמו כל רעיון רומנטי, המדע כאן בשביל לעשות בו סדר. פרץ מחקרים מסעיר שיצא בשנים האחרונות מהמעבדות של חוקרי מוח, ביולוגים, גנטיקאים ורופאים קובע חד־משמעית שהאינסטינקט האמהי הוא עניין של ביולוגיה, של חיווט חשמלי במוח. מחקר אחרי מחקר הם חושפים את נפלאות המוח האמהי, שגדל אחרי הלידה, יודע אילו אזורים וחושים להפעיל ואילו הורמונים להפריש בכל רגע כדי שכל יולדת תיהפך לאמא אוהבת ומתפקדת. ולכל מחקר כזה יש השלכות רחבות, שמשנות את האופן שבו אנחנו תופסים, כבר מאות ואלפי שנים, את המושג "אמא".

המוח האמהי פעיל יותר מהאבהי

1. הריח מסמן לאמא: זה התינוק שלך

המעבדה של חוקר המוח פרופ' עדי מזרחי באוניברסיטה העברית בירושלים חוקרת את הניורו־פלסטיסיטי, הגמישות הייחודית שמאפיינת את המוח שלנו, ורק אותו מכל האיברים. בתוך התחום המרתק הזה, שנחקר בהרחבה בשנים האחרונות, מזרחי וצוותו מתמקדים בחוש הריח, משום שאונת הריח היא אחד משני המקומות היחידים במוח שבהם תאי עצב מתחלפים לאורך החיים (האזור השני הוא ההיפוקמפוס). ובתוך המחקר הזה, הם מרבים לעסוק באמהות, משום שבעקבות היריון ולידה תאי העצב באונת הריח מתחדשים אצל נשים בקצב מהיר הרבה יותר. כל גבר שאשתו ההריונית דרשה שיפסיק לשים אפטר שייב מכיר את התופעה.

לריח, מסביר מזרחי, יש תפקיד מרכזי מאוד אצל בני אדם בכלל, ובאמהות בפרט. "אני חושב שעוד נכונו לנו הפתעות בתחום של השפעת הריח על ההתנהגות שלנו, הוא לא מוערך מספיק", הוא אומר ל"מוסף כלכליסט". ד"ר ליאור כהן, עמית מחקר במעבדה, מוסיף כי בדרך להבנת חוש הריח של האדם, העכברים הם תחנה הכרחית: "חושבים שעכברים הם חיה טיפשה, אבל זאת חיה מאוד חכמה, ובמה שקשור לחוש הריח היא פשוט מופלאה".

במסגרת המחקר האחרון שלהם, שמיד יתואר בהרחבה, מזרחי וכהן עשו בדיקה מעניינת: הם לקחו גורי עכברים ושטפו אותם. בלי הריח, האמהות התקשו לזהות את צאצאיהן. "אם לוקחים ארבעה גורים של אותה אמא, שוטפים שניים ומשאירים שניים לא שטופים, ואז מחזירים אותם לכלוב, כולם יקראו לה, אבל האמא תדלג על הגורים השטופים ותיגש רק לאלה שלא נשטפו", אומר כהן. "אחרי הרבה מאוד זמן, כשהם יפרישו שוב את הריח שלהם, היא עשויה להביא אותם, אבל לא תמיד".

המרכזיות של הריח אצל אמהות, הוא אומר, נכונה גם אצל בני אדם. "אצלנו כשנולד ילד השיחה היא למי הוא דומה, כי אנחנו חיה ויזואלית ורוב האינפורמציה שאנחנו מקבלים היא מראייה. אבל אנחנו משתמשים המון בחוש הריח באופן לא מודע".

השינויים במוח האימהי לא נעלמים

יכול להיות שאנחנו מזהים באמצעות הריח מי נושא מטען גנטי דומה לשלנו?

"יכול להיות שלאנשים ממוצא גנטי מסוים יהיה טרייס מסוים של ריח, ולאנשים ממוצא אחר יהיה טרייס אחר, ואז נוכל לומר - זה שייך למשפחה שלי וזה לא. זה קורה בבני אדם בצורה לא מודעת. אני לא אוהב את המונח הזה, אבל יש אנשים מגזעים שונים שיש להם ריח גוף ייחודי. ריח גוף קשור לתזונה, אבל הרבה פעמים גם לגנטיקה. בעבר אנשים חיו בחמולות ושבטים משפחתיים וגם הטיפול בילדים היה משותף, אז היתה חשיבות שמשהו יסמן אותנו כמשפחה".

2. הריח מאפשר לאמא לשמוע את התינוק בוכה

ריח התינוק, מתברר, מפעיל אצל האמהות גם חושים אחרים, לכאורה לא קשורים. לפני כמה שבועות פרסמו כהן ומזרחי, ששוהה כעת בשנת שבתון באוניברסיטת סטנפורד, מחקר פורץ דרך שקשר בין חוש הריח של עכברות שנהפכו לאמהות בפעם הראשונה לחוש השמיעה שלהן. הם מצאו כי על רקע ריח הגורים חוש השמיעה של העכברות התחזק, והן הצליחו לסנן את קולות המצוקה של הגורים שלהן גם מבין צלילים רבים ושונים. הריח של הגורים, למעשה, הפעיל אזור במוח שמגיב לצלילים.

מזרחי וכהן בדקו קבוצת של עכברות מיניקות ארבעה ימים לאחר ההמלטה הראשונה שלהן. הם התמקדו בקליפת המוח השמיעתית שלהן, תחנה שקולטת אינפורמציה מחוש השמיעה ושולחת אותה הלאה, לאזורים אחרים בקליפת המוח, שאחראית על תפיסת המציאות. החוקרים השמיעו לעכברות, במשך עשר דקות, שלל צלילים שאין להם משמעות ביולוגית עבורן. אחר כך הזרימו לכיוונן את ריח הגורים, שחלקו יחד תא מרופד מחוץ לקן. אחרי דקה של "בוקה גורים", כפי שקורא כהן לריח הזה, השמיעו לעכברות שוב את אותה סדרת צלילים, כשריח הגורים עוד באוויר.

זה היה המאני טיים. "אני זוכר את הניסוי הראשון: זה היה יום שישי בצהריים, וכשהסתכלתי מה קורה לתאים בקליפת המוח השמיעתית שאמורים להגיב לצלילים ראיתי שהפעילות שלהם משתנה בתגובה לריח", משחזר כהן. "זו היתה אינדיקציה לכך שאינפורמציה מחוש הריח יכולה להשפיע על אזור מאוד מרוחק במוח וכביכול לא קשור. מה שמדהים הוא שראינו תאים שלא מגיבים בכלל לצלילים, אבל בנוכחות הריח הם התחילו להגיב".

הקשר בין חושי הריח והשמיעה הוא ממצא מפתיע. "בדרך כלל חוש הטעם מגביר את חוש הריח, ויש הרבה עבודות על כך שחוש השמיעה וחוש הראייה מקושרים זה לזה. פה מצאנו חיבור בין שני חושים שלא ציפינו שיתחברו", מסביר מזרחי.

בשלב הבא בניסוי החוקרים שילבו במערך הצלילים שהשמיעו לעכברות גם את קריאות המצוקה של הגורים. "ופה ראינו משהו יותר דרמטי - שהתגובה הספציפית לצלילי המצוקה של הגורים עוברת הגברה בגלל הריח. כלומר התאים נוטים להגיב לקולות הגורים הרבה יותר חזק, ב־90%, והעכברה גם מסוגלת להריח אותם", אומר כהן.

אהבה של אמא

מה המשמעות של זה?

"תחשבי על זה מבחינה התנהגותית: העכברה בקן, ויש לה גור מחוץ לקן. טמפרטורת הגוף שלו צונחת, הוא במצוקה ומתחיל לקרוא לה. בסביבה שלה יש עוד צלילים, חיות וריחות, והיא יושבת במקור הריח הכי חזק, בקן עם הגורים שלה. הצליל הזה מגיע מרחוק, אבל בנוכחות הריח היא שומעת אותו חזק ויוצאת לחפש את הגור. באמצעות חוש הריח היא תדע לאתר אותו במרחב וגם תדע לזהות שהוא שלה".

3. "מוח אמהי" יכול להתפתח גם אצל אבא

הבסיס להתנהגות האמהות הוא אם כן ביולוגי, אבל מתברר שהביולוגיה הזאת נרכשת. מזרחי וכהן הכניסו לכלוב של העכברות, מיד אחרי ההמלטה, את האחיות שלהן, שמעולם לא פגשו זכר וודאי שלא היו בהיריון. "בתולות מנוסות", קורא להן המדע, וכהן מכנה אותן בחיבה "הדודה הרווקה". הן היו יחד בארבעת הימים שמההמלטה ועד הניסוי, אז התברר שגם אצל הדודות נרשמת אותה אינטראקציה בין חושי הריח והשמיעה, אף שכאמור מעולם לא המליטו. "כנראה הצמידות בין השמיעה והריח היא דבר נלמד, שתלוי בחשיפה לגורים ובטיפול בהם", אומר כהן, ומזרחי מוסיף: "יש משהו בחוויה השלמה של העכברה הבתולה שהספיק כדי ליצור את הלמידה".

אם נשליך את זה בזהירות על בני אדם, ייתכן שהורה מאמץ שמטפל בתינוק מאומץ מסוגל לפתח את הכישורים של הורה ביולוגי?

כהן: "כן, אם כי צריך לסייג ולומר שזה כנראה תלוי מאוד באיזה גיל הוא קיבל את הילד לאימוץ. זאת נקודה מאוד קריטית. מה לעשות, הבכי והריחות של התינוקות משתנים עם הזמן".

כלומר הקשר הפיזי בין ההורים לתינוק בתקופה הראשונה שלאחר הלידה חשוב מאוד.

"נכון. נראה שהחוויה הפיזית הצמודה של האם והתינוק החדש חשובה כבר מהרגע הראשון. יש לזה השלכות על שאלות כגון אם כדאי שהילד יישן איתה בחדר מיד לאחר הלידה, מתי לנתק בין האם לתינוק, מה המשמעות של חופשת לידה. בטבע, כשנקבה ממשפחת היונקים ממליטה, היא בדרך כלל אוכלת את השליה ומלקקת את השאריות מהגורים עד תום. כנראה זה חלק חשוב בתהליך ההכרה הראשוני. אצל בני אדם הרבה פעמים לוקחים את התינוק, רוחצים אותו, מנקים אותו, ורק אז מחזירים אותו לאמא".

ואם יש כישורים הוריים שנלמדים ולא קשורים להיריון ולידה, גם אבא יכול ללמוד אותם.

"נכון. ואולי יש חשיבות עצומה לחופשת לידה של גברים, כי אנחנו רואים שמתרחשים תהליכים שקשורים בניסיון עם הצאצא, לא בהיריון ולידה. אם אנחנו יכולים לזהות אותם בנקבות שלא ילדו אף פעם, אולי גבר יכול לעבור תהליכים דומים, והוא צריך להיחשף יותר לילדים שלו ולחוות יותר".

4. השינויים במוח האמהי לא נעלמים

מופתעים מהתוצאות, כהן ומזרחי החליטו לבדוק עוד סוגיה אמהית שהם מכירים היטב מחיי בני האדם - מה נשאר מכל השינויים האלה אחרי שנים, כשהאמא מתבגרת והגורים שלה כבר בוגרים בעצמם? "אמא שלי כבר סבתא. 30 שנה לא היו לה ילדים קטנים, אבל כשנולדו לה נכדים זה בא לה בקלות. הרבה פעמים לסבתות קל יותר לייצר את החיבור מלאמא הטרייה", מסביר כהן את הרעיון.

לצורך בדיקת הנושא לקחו החוקרים עכברות חודש אחרי ההמלטה הראשונה, שהגורים שלהן כבר התבגרו ועזבו את הקן. הם נתנו להן להריח גורים רכים של אמא אחרת, אבל מאותו זן, וגילו שהקישור במוח בין חוש הריח לחוש השמיעה עדיין עובד.

בעצם הכישורים האמהיים הנלמדים נשארים?

"לפחות לזמן מסוים. אני לא יודע אם ל־30 שנה כמו אצלנו, אבל יש בהחלט זיכרון ארוך טווח. כשהעכברה היתה אמא בפעם הראשונה היא היתה צריכה ללמוד את החיבוריות בין חוש הריח והשמיעה כדי ליצור קשר עם הגור. בהמלטה הבאה שלה היכולת הזאת כבר תהיה בילט אין, והיא תעשה את הקישור באופן מהיר יותר ויעיל יותר. אני בטוח שיש כישורים נלמדים נוספים. אצלנו, למשל, להחליף חיתול בפעם הראשונה זה מלחיץ, ואחר כך הורים עושים את זה בעיניים עצומות וידיים קשורות כשהילד אוכל ארטיק תוך כדי. אז גם זה משהו נרכש".

מה עלול לגרום לדיכאון אחרי לידה?

5. מה עלול לגרום לדיכאון אחרי לידה?

ליכולת לרכוש את הכישורים האלה, לאופן שבו הם הופכים לטבעיים ולא נעלמים, יש חשיבות גדולה בזירה נוספת: דיכאון אחרי לידה. השכיחות של התופעה הביאה להרחבת המחקר שמנסה להבין את שורשיה, וכהן ומזרחי יכולים לתרום לו זווית מפתיעה.

"לפי הסטטיסטיקה בארצות הברית, חמישית מהאמהות סובלות מאיזושהי רמה של דיכאון אחרי לידה ראשונה, וזה צונח לאחוזים ספורים בהיריון השני", אומר כהן. ההנחה עד כה היתה שהדיכאון נעוץ באמא. אצל עכברות מדובר בתופעה קיצונית - הן אוכלות את הגורים או מתעלמות מהם עד שהם מתים. "הרבה פעמים אפשר להעביר את הגורים לאמא אחרת והיא תטפל בהם. כלומר זה לא שמשהו לא בסדר בגור, משהו לא קרה אצל האם", הוא מסביר.

עם זאת, כהן מציע עכשיו, בזהירות רבה, אפשרות להסבר חלופי, מהפכני, לדיכאון אחרי לידה. "העבודה שלנו קצת מרחיבה את התמונה, ומציעה שאולי משהו לא בסדר אצל הצאצא או במה שהוא משדר לאם, וזה עשוי להשפיע על יצירת הקשר ביניהם", אומר כהן. "אם, למשל, משהו לא תקין בריח הגוף שלו, זה ישפיע על האופן שבו אמא שלו תופסת אותו באופן רב־חושי. הקורלציה שמצאנו בין חושי הריח והשמיעה היא דבר נלמד, ואולי גם לדיכאון גורמת סיבה נלמדת, שמשפיעה על התפיסה של האם".

האינסטינקט האבהי גם אצל אבא ההורמונים משתוללים פרו' רות פלדמן: "בעשור האחרון התברר שהורמון האוקסיטוצין נפוץ מאוד במוח האנושי, לא רק האמהי, ובהשפעתו נשים וגברים מביעים יותר אמפתיה ואמון והוא ממלא תפקיד משמעותי ביצירת יחסים בין הורים לילדים ובין בני זוג" קרן צוריאל הררי, תגובה אחת לכתבה המלאה 

אחד המחקרים המרתקים בתחום קושר דיכאון אחרי לידה לרכיב ב־GABA, המכונה דלתא. ה־GABA הוא מוליך עצבי במוח, ועיכוב הפירוק שלו הוא הבסיס לחלק מתרופות ההרגעה ותרופות נגד חרדה ודיכאון. בעבודה שפורסמה לראשונה ב־2008, והמחקר עליה נמשך, צוות חוקרים מאוניברסיטת טאפטס, בהובלת ד"ר ג'יימי מגווייר, זיהה אצל עכברות תנודות ניכרות בערכי הדלתא בהיריון ולאחר ההמלטה. כדי לבדוק אם זה הגורם לדיכאון הם הנדסו עכברות ללא דלתא, ומצאו שהעכברות האלה התרחקו מהגורים שלהן והזניחו אותם, בדומה לאמהות בדיכאון אחרי לידה. כשניתנה להן תרופה שמילאה את הפונקציות של הדלתא, התפקוד האמהי של העכברות השתפר ושיעור המוות של הגורים ירד.

"תפקוד לקוי של רכיב הדלתא יכול לפגום ביכולת ה־GABA להסתגל לתנודות הורמונליות בתקופה הרגישה שלאחר הלידה", הסבירה מגווייר עם פרסום המחקר. "טיפול בדלתא עשוי להיות דרך מבטיחה לפיתוח טיפולים חדשים בדיכאון אחרי לידה".

6. לאמא שחושבת שהתינוק שלה מושלם יש מוח אחר

בעוד מזרחי וכהן עוסקים בחושים של אמהות טריות, חוקרים אחרים שמנסים לפצח את האינסטינקט האמהי בוחנים את מבנה המוח שלהן. התחום הזה, שמתרחב בשנים האחרונות, כבר מצא כי המוח גדל לאחר הלידה, בעיקר באזורים האחראים לאמפתיה, עיבוד רגשי ומערכת התגמול. על אחד המחקרים החדשים בתחום חתומה ד"ר פיליאנג קים, פוסט־דוקטורנטית מבריקה במוסד הלאומי לבריאות בארצות הברית (NIH), שמתמחה במיפוי הגורמים הנוירולוגיים, הביולוגיים והאנדוקרינולוגיים שמשפיעים על איכות הקשר בין האם לתינוק.

במחקר שפורסם ב־2010 בדקה קים באמצעות MRI את השינוי המבני במוחן של אמהות בשתי נקודות זמן: שבועיים עד חודש לאחר הלידה ושלושה־ארבעה חודשים אחריה. בין שתי התקופות היא מצאה עלייה משמעותית בכמות החומר האפור בכמה אזורים במוח, ובעיקר במוח האמצעי. קים לא הסתפקה בזה, ובדקה גם אם יש קשר בין השינויים האלה במוח לבין האופן שבו אמא תופסת את התינוק שלה.

מתברר שאצל האמהות שהיחס שלהן לתינוק היה החיובי יותר - אלו שהיו מאוהבות בילדיהן הקטנטנים והגדירו אותם כמיוחדים ומושלמים - המוח האמצעי התפתח יותר מאשר אצל אמהות נלהבות פחות. האזורים שהיו פעילים יותר אצל האמהות החיוביות אחראים למוטיבציה, עיבוד רגשות, אינטגרציה חושית, תגמול, הצדקה ושיפוט.

מה קודם למה, מוח שגדל יוצר אמא חיובית או שאצל אמא חיובית המוח גדל? המוח מכתיב את ההתנהגות או שההתנהגות משנה את המוח?

"זה דו־כיווני", אומרת קים ל"מוסף כלכליסט". "המוח מוביל אמהות להתנהגויות מסוימות, וגם סוג היחסים שיש להן עם התינוק יכול לגרום למוח לעבור שינויים, ואז אלה יהפכו אותן לרגישות יותר לתינוק ולמגיבות אליו יותר. אני לא חושבת שיש הגדרה אחת לאינסטינקט אמהי, אבל אחת הדרכים הטובות להגדיר אותו היא כמוטיבציה של האם להגן על הילד שלה ולהגיב לצרכים שלו".

המאמר האחרון שפרסמה קים, באפריל, ממחיש את ההגדרה הזאת לאינסטינקט האמהי, כמו גם את חשיבות הקשר המוקדם בין האם לתינוק. המחקר הראה שמוחן של אמהות מיניקות הגיב בעוצמה חזקה יותר לבכי התינוקות שלהן מאשר מוחן של אמהות שהזינו את התינוקות בתחליפי חלב. הנשים שהשתתפו במחקר חולקו לשתי קבוצות - אלו שרק מיניקות ואלו שמזינות רק בפורמולה. הן עברו סריקות fMRI בשתי נקודות זמן, שבועיים־חודש אחרי הלידה ושוב שלושה־ארבעה חודשים אחרי הלידה, שבעזרתן בדקו החוקרים מה קורה במוח שלהן כשהן שומעות את התינוק בוכה. במקביל הן צולמו בבתיהן באינטראקציה עם התינוקות, כדי להעריך את מידת הרגישות שלהן לילדיהן. הסריקה העלתה שבחודש הראשון שלאחר הלידה, אצל האמהות המיניקות נרשמה פעילות רבה יותר באזורי המוח שקשורים לרגישות אמהית, התנהגות טיפולית ואמפתיה. הממצאים האלה קיבלו חיזוק בתיעוד ההתנהגות של האמהות בבתיהן. כעבור שלושה חודשים הפערים הודבקו, וגם אצל האמהות שהאכילו את ילדיהן בפורמולה נרשמה פעילות מוחית דומה באותם אזורים. המסקנה, כותבת קים, היא שהנקה מעוררת אצל האם תגובה רבה יותר באזורים שחשובים ליצירת קשר עם הילד בשלב מוקדם מאוד, כבר לאחר הלידה, מה שמסייע להן לפתח רגישות אמהית. "זאת הסיבה שחשוב לתמוך באמהות ולעזור להן באתגרים שקשורים בהנקה והורות בתקופה הזאת", היא אומרת.

7. הפרס של המוח לאמהות טובות: תחושת אופוריה

ההבדל בין אמהות מיניקות ללא־מיניקות הוא רק אחד הניואנסים הקטנים של האינסטינקט האמהי. קים פרסמה השנה מאמר שסיכם את המחקרים המעודכנים על הקשר בין ההורמונים למוח ולהתנהגות אמהית, ובו מתואר מחקר שמצא שאמהות שילדו בלידה וגינלית מזהות טוב יותר את בכי התינוק שלהן בשבועות הראשונים לחייו לעומת אמהות שילדו בניתוח קיסרי. כמו בהרבה מאוד היבטים של ההיריון והלידה, גם הפעם הסיבה היא הורמונלית: רמת האוקסיטוצין בגופן של אמהות שילדו בלידה וגינלית גבוהה יותר. האוקסיטוצין הוא הורמון שתורם ליצירת קשרים חברתיים גם אצל גברים וגם אצל נשים. אצל אמהות טריות הוא מקבל תפקיד חשוב נוסף - מפחית את החרדה ומגדיל את תחושת האמפתיה למשמע בכי (על תפקידו אצל אבות ראו מסגרת).

המאמר של קים מונה עוד שני שחקנים חשובים בסערה ההורמונלית שעוברות אמהות: הדופמין והקורטיזול. רמת הדופמין, שמבטא חרדה, גדלה לאחר הלידה, וגורמת לאמא למקד את תשומה לבה בבכי של התינוק ולהגיב לו בהתאם. גם רמת הקורטיזול עולה בחודשים הראשונים, וגורמת לאמהות להיות חיוביות כלפי התינוקות, להתמקד בהם בזמן אינטראקציה ולהשמיע להם קולות אוהבים. אם ראיתם אמא שקועה בבייבי־טוק ובבהייה מהופנטת בתינוק שלה, דעו שרמות הקורטיזול בגופה גבוהות במיוחד.

ויש עוד הורמון אחד, אפשר לקרוא לו הורמון הפרס. המוח, מתברר, יודע לתגמל אמא על כל העבודה הקשה, ולכן מגביר את הפרשת האופיואידים הפנימיים, שהם הורמון דמוי אופיום. האופיואידים דואגים לעונג האגואיסטי שאמא מרגישה ברגע שהיא רואה את התינוק שלה מחייך או שבע. יש לכך תפקיד ביולוגי ברור: האופוריה מעוררת באם מוטיבציה להמשיך לטפל בתינוק, כדי שהיא שוב תרגיש אושר. כך הטבע אוכף על אמא להמשיך לדאוג לתינוק שלה.

"הממצאים מבוססים על מחקרים בבעלי חיים, שהראו שהשינויים האלה חיוניים מאוד למוטיבציה האמהית ולשימור ההתנהגות האמהית", מסבירה קים. "השינויים במוח בעצם עוזרים לאמהות חדשות לתפוס בכי של תינוק או את הבעות פניו באופן מתגמל ומעורר מוטיבציה".

8. אמא שלך משפיעה על האמהות שלך דרך המוח

אחת המוטיבציות של אמהות טריות היא להיות כמו אמא שלהן - או לא להיות כמוה. אחרי שנים שהעיסוק בסוגיה הזאת היה בעיקר נחלתה של הפסיכולוגיה, בא חקר המוח והוכיח שלא תמיד החיקוי של האמהות או ההשתחררות מהן נמצאים בשליטתנו. מתברר שמדובר בעניין ביולוגי: האופן שבו אמא שלה גידלה אותה מעצב בעצמו את המוח של האם הטרייה, ולכן משפיע על תפקודה.

"שאלנו אמהות על חוויות הילדות שלהן עם האמהות שלהן", משחזרת ד"ר קים ניסוי אחר, "וחילקנו אותן לשתי קבוצות: נשים שדיווחו שקיבלו טיפול אמהי טוב, כלומר שהאמהות שלהן הגיבו אליהן והיו אכפתיות, ונשים שקיבלו טיפול נחות. השווינו את מבנה המוח של הנשים ואת הפערים בפעילות המוח שלהן בתגובה לבכי של תינוקות".

התוצאות היו חד־משמעיות: אצל הנשים שזכו לטיפול אמהי איכותי נרשמה פעילות רבה יותר באזורי המוח שאחראים לעיבוד מידע כשהן שמעו תינוק בוכה. "כנראה איכות הטיפול האמהי שחווינו בילדות משפיעה על מבנה המוח ועל היכולת שלו להפעיל את האזורים שנחוצים להבנת אנשים אחרים, מבחינה שכלית ורגשית", אומרת קים. "ייתכן שזה מסביר את היכולת של האם להבין את התינוק שלה ולהיקשר אליו רגשית. האזור היחיד שהיה פעיל יותר אצל אמהות שחוו טיפול נחות בילדותן היה ההיפוקמפוס, שקשור בוויסות מתח. נראה שאותן אמהות תפסו בכי של תינוקות כגורם למתח".

9. החיסונים הקטנים שהעובר נותן למוח של אמא

לצד ההשפעה של הסבתא, מתבררת בשנים האחרונות מידת השפעתו של הילד, עוד כעובר, על המוח האמהי. תאים מגופו חודרים למחזור הדם של אמו, ומשם למח העצם, לטחול, לכליות, לריאות, לעור ולבלוטת התימוס, שקשורה למערכת החיסונית. כעת קבוצת חוקרים מהמוסד לביולוגיה רפואית בסינגפור מצאה, לראשונה, תאים עובריים גם במוח של האם.

המחקר שלהם, שפורסם ב־2010, מצא כי התאים העובריים שהגיעו למוח האמהי השתלבו בו ותרמו להיווצרות מחודשת של תאים, בדומה לתהליך יצירת תאי עצב אצל מבוגרים. התאים העובריים אף הגיבו לאותות שנשלחו מההיפוקמפוס, בדיוק כמו העצבים האמהיים. החוקרים מעריכים שהתאים העובריים עשויים למנוע מחלות אמהיות, בעיקר אוטואימוניות. המסקנה הזאת מתבססת בין השאר על העובדה שחלק מהמחקרים זיהו תאים עובריים שנקשרים לשכבות סרטניות או חולות ותורמים להתחדשות התאים.

"נראה שתאי העובר מופצים באופן נרחב בגוף האם, ואפשר למצוא אותם ברקמות רבות, האמת - ברוב המקומות שבדקנו. הם נפוצים מאוד", אומרת ל"מוסף כלכליסט" פרופ' לי נלסון, חוקרת אימונולוגיה במרכז לחקר הסרטן פרד הצ'ינסון ומרצה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת וושינגטון.

כמה זמן התאים העובריים נשארים בגוף האם?

"יש עדויות שהם נשארים אפילו 30 שנה ויותר".

והם משנים את הגוף האמהי?

"כן, לנצח. אם ילדת, התאים העובריים בגופך מגנים עליך מפני כמה מחלות, במידה מסוימת. עשינו מחקר, למשל, על דלקת פרקים, ומצאנו ששנה עד חמש שנים לאחר הלידה יש ירידה בסיכון של האם ללקות במחלה. בחמש־עשר השנים הבאות ההגנה פחות חזקה, 15-10 שנים מהלידה היא פוחתת עוד, ואחרי 15 שנים ההגנה נעלמת. כלומר עד עשר שנים לאחר הלידה יש אצל נשים ירידה בסיכון לדלקת פרקים, וזה נכון לגבי עוד מחלות, כגון סרטן השד. יש שני מחקרים שמציעים שתאי העובר יכולים לעזור לתקן ולחדש רקמות חולות. מצד שני, יש נסיבות שבהן התאים העובריים לא טובים לאמהות בגלל אי־התאמה במבנה הגנטי של התאים, גם זה נחקר כעת".

אפשר להניח שהתאים העובריים מעניקים לגוף האם הגנה שנחוצה להישרדותה?

"הייתי אומרת שהתאים העובריים מגבירים את רווחת הגוף שלה ואת הפוטנציאל שלו להיות בשיאו. בהנחה שתוצאות האבולוציה יותר חיוביות משליליות, אנחנו מניחים שהמאזן חיובי. אני בודקת במה עוד תאי העובר מועילים לאם. אנחנו יודעים שנשים חיות יותר מגברים, האם זאת אחת הסיבות לכך?".

רמת ההגנה משתנה בהתאם למספר הלידות?

"זאת שאלה מצוינת. אם אשה היתה בהיריון ולא ילדה, אין מעבר של תאים. חייבת להיות לידה כדי ליהנות מההגנה הזאת, ואנחנו יודעים בבירור שהתאים עוברים לאחר לידה אחת. אבל לא ברור אם יש הבדל בין אשה שילדה ילד אחד לאשה שילדה עשרה, זה לא נחקר מספיק".

יש עוד צד למעבר התאים: מהאם לתינוק. "כמו ששאלנו אם תאי העובר מועילים לאם, צריך לשאול אם תאים אמהיים אצל תינוק משפיעים על התפתחותו", אומרת נלסון. "נראה שהעברת התאים היא דרך של האם והעובר להשפיע זה על זו בצורה ישירה".

למחקר החדש ביותר בתחום אחראים ד"ר ג'וזף קפלן וד"ר סוזן לאנד מאוניברסיטת וויין סטייט בדטרויט, שזיהו לראשונה תאים אמהיים במוח העובר. הם סבורים שלתאים האמהיים יש תפקיד מווסת בחלק מהרקמות, אולם מדובר במחקר ראשוני ועדיין לא ברורה התועלת הספציפית שלהם. "למספר קטן של תאים אמהיים עשויה להיות השפעה מועילה על חיי הצאצאים, באמצעות השתתפותם בתיקון רקמות ובהתחדשותן", כותבים החוקרים, ונלסון מסכמת: "זה מחקר מרגש מאוד שמתחיל עכשיו להתפתח". כשיתקדם, יכול להיות שהמחקר הזה יגלה דרך לא ידועה חדשה שבה הביולוגיה של "האינסטינקט האמהי" מעצבת את חיי הילד.