על ארבע, אבל לפניך

בטסי (שם בדוי) יושבת על ספה לבנה בפרבר כפרי מרוחק של וינה. על הרצפה, למרגלות הספה, פזורים עשרות עצמים. ד"ר ג'וליאנה קמינסקי יושבת ליד בטסי, ונוקבת בשמותיהם של החפצים שמונחים על הרצפה. "זברה", מושכת קמינסקי את המילה, ובטסי מזנקת מהספה ומביאה את בובת הזברה אל קמינסקי. "גזר", מגלגלת קמינסקי את ההברות לאט וברור, ובטסי ממהרת להביא את הגזר. הן יכולות להמשיך ככה שעות: בטסי מבינה כבר כמעט 400 מילה, יותר מילד מפותח בן שנתיים, והיא כנראה אחת הכלבות עם השפה העשירה בעולם.

זו הסיבה שהיא גם אחת הכלבות הדיסקרטיות בעולם. לא ידוע מה שמה האמיתי או איפה היא גרה בדיוק, רק שהיא בורדר קולי גזעית, ושהיא אחד ממושאי המחקר המעניינים של קמינסקי, חוקרת ממכון מקס פלנק בלייפציג. קמינסקי מתמקדת באיתור שורשי הקוגניציה האנושית, ומנסה לאתר אותם בעיקר באמצעות מחקר של כלבים.

"כלב ממוצע יודע משהו כמו 15 פקודות או מילים", היא מסבירה בראיון ל"מוסף כלכליסט". "בטסי יודעת הרבה הרבה יותר, והיא מסוגלת ללמוד מילים חדשות בקלות יחסית. מכיוון שהיכולת שלה מקבילה ליכולת ההתפתחותית של בני שנתיים, החלטנו לבחון אותה במשימות קוגניטיביות שבהן אנו בוחנים ילדים בני שנתיים. היכולת של בני שנתיים לתפוס חפצים ומילים דורשת רמת חשיבה אבסטרקטית שהיא מעבר ליכולתן של חיות. ובכל זאת, בטסי עושה זאת היטב".

ד"ר ג'וליאנה קמינסקי. "כלב ממוצע מבין 15 מילים או פקודות"

קמינסקי עוברת למשימה הבאה: היא מראה לבטסי תמונה של חפץ, ובטסי דוהרת לחדר מרוחק מאוד בבית, מוצאת את החפץ ומביאה אותו. זה קורה שוב ושוב, חפץ אחרי חפץ. "זאת הבנה מדהימה", נפעמת קמינסקי. "זאת יכולת לפרש ייצוג דו־ממדי לחפץ תלת־ממדי - יכולת שעד היום חשבנו ששמורה אך ורק לבני אדם. אבל בטסי מוכיחה שלכלבים יש פוטנציאל לאינטליגנציה גבוהה משמעותית ממה שחשבנו שהוא אפשרי עד היום".

כחצי מיליארד כלבים חיים כיום בעולם - קצת יותר ממספר התינוקות האנושיים בכל רגע נתון. היחסים הוותיקים בין בני האדם לכלביהם מקבלים גוונים חדשים כל הזמן: בשנים האחרונות, למשל, נהנו הכלבים משיפור באיכות המזון, מקולקציות בגדים ומעילים מצועצעים ומהבנה טובה יותר של הפסיכולוגיה שלהם. אבל עוד משהו קרה בשנים האחרונות: המדע גילה שהכלב הוא עולם מחקר חדש מופלא, שיכול ללמד את בני האדם על עצמם יותר מכל חיה אחרת. "בעשור האחרון התרחש פיצוץ במחקר של כלבים", אומרת קמינסקי, "בעיקר משום שהם כה מכווננים לבני אדם, וזה הופך אותם למודל מחקר מרתק. אנחנו מבינים היום שאנחנו יכולים לבצע מחקרים על כלבים שאנחנו לא יכולים לבצע על שום מין אחר - ויותר מהכל, המחקר שלנו על כלבים שופך עלינו אור כבני אדם".

כלב. ד"ר קמינסקי אומרת כי הם "יותר חכמים משימפנזים" צילום: shutterstock

לכלבים יש חוש שישי. עכשיו זה בדוק

פרופ' דניאל מילס מאוניברסיטת לינקולן, אנגליה, הוא אחד המומחים הבולטים שחוקרים כלבים כדי לשפוך אור על בני האדם. מילס, וטרינר במקצועו, מתמקד בתחום שפורח בעשור האחרון: רפואה התנהגותית של חיות. בין השאר פיתח טיפול בפרומונים שניתן לחיות מחמד עם הפרעות התנהגות, והשתמש בראי כדי לסייע לסוסים להתגבר על פוביה חברתית ולא להיבהל מסוסים אחרים. במקביל התמקד "פרופסור דוליטל", כפי שמכנים אותו תלמידיו בחוג להתנהגות חיות, בניסיון להבין, סוף סוף, מהו אותו "חוש שישי" של כלבים: היכולת שלהם להבין בני אדם, להבחין בניואנסים של התנהגות ולזהות דקויות עדינות של תגובות רגשיות.

המפתח, התברר לו, טמון בפנים האנושיות. "כשאנחנו, בני האדם, מביעים רגשות, הפנים שלנו לא סימטריות", הוא מסביר ל"מוסף כלכליסט", "ולפי אחת התיאוריות בעניין, בצד הימני של הפנים אנחנו מביעים רגשות באופן נאמן יותר, מזייפים פחות". את התיאוריה הזאת איששו כבר כמה מחקרים, והתברר שבני האדם מבינים את ההבדל בין הצד הימני של הפנים לצד השמאלי באופן לא מודע: בעת שיחה בין אנשים העיניים שלנו מביטות יותר שמאלה, אל הצד הימני של פני הדובר שמולנו, כנראה בניסיון לקרוא טוב יותר את תחושותיו.

"חשבנו שהתכונה הזאת, של התמקדות יתר בצד הימני של פני הדובר, ייחודית לאנשים", מגלה מילס, "אבל אז התחלנו לבדוק כלבים. שחזרנו ניסוי שעשו בקרב בני אדם, והקרנו לכלבים תמונות של עצמים, של פנים אנושיות וגם של פני כלבים. עקבנו אחרי תנועות העיניים שלהם כשהתבוננו במסך, וגילינו משהו מדהים: כשכלבים מתבוננים בצילומי כלבים אחרים או בעצמים תנועות העיניים שלהם, לשמאל או לימין, הן אקראיות. אבל כשהם מתבוננים בפנים של בני אדם הם באופן מובהק חוזרים על הטריק האנושי לקריאת הבעות פנים ומסתכלים שמאלה, אל הצד הימני של הפנים שמולם".

פרופ' דניאל מילס וחבר. "לכלבים יש שתי מערכות תקשורת — אחת לתקשורת עם כלבים אחרים ואחת של תקשורת אנושית"

זה אכן ממצא מדהים - אין כל עדות לכך שחיה אחרת מתנהגת כך, בדיוק כמו בני אדם. ומהממצא הזה קצרה הדרך להבנה שכלבים בעצם מחזיקים ביכולות תקשורת כפולות: "מערכת אחת היא של תקשורת עם כלבים אחרים, אבל יש להם מערכת נוספת לתקשורת אנושית", מסביר מילס. "כלבים פיתחו את היכולת לקרוא התנהגות אנושית כי היא מעניקה להם יתרון אבולוציוני. אם אתה יודע, כחיה, לזהות אם מישהו כועס או עלול לפגוע בך או אם מישהו שמח ויכולה להיות כאן הזדמנות לקבלת מזון - בהחלט מדובר ביתרון ביולוגי. ואז אתה קושר את עצמך, כחיה, לאנושות".

זו לא תקשורת חד־סטרית, כמובן. גם בעלי כלבים, כמו גם אנשים שמעולם לא היה להם כלב, דוברים היטב את השפה הכלבית. ד"ר אדם מיקולסי מאוניברסיטת אטווס שבבודפשט, אחד מחוקרי הקוגניציה הכלבית המובילים בעולם, בדק בקיץ החולף עד כמה אנחנו מבינים כלבים, באמצעות מחקר מקיף שבחן את היכולת שלנו לנתח נביחות. "התפיסה המקובלת היתה שנביחה היא צליל שאינו נושא מידע, אבל האמת היא שעל ידי ניתוח של נביחות כלבים אנחנו יכולים להבדיל בין הנביחות ולהראות שלכל סוג יש משמעות", הוא מסביר ל"מוסף כלכליסט", "והדבר המדהים הוא שאנחנו מבינים את המשמעויות האלה היטב".

הצוות של מיקולסי הקליט נביחות של כלבים בודדים בבית, נביחות של כלבים על זר שנכנס לחצר, ונביחות של כלבים בעת משחק. כשהשמיע את הנביחות למאות נסיינים בגילים שונים וביקש מהם לפרש את הנביחות, גילה כי "רובם המובהק של הנסיינים ידעו לפרש לא רק את שלושת סוגי הנביחות הללו, אלא גם שלושה סוגי נביחות אחרות. כשניתחנו את הנביחות, מצאנו ששלושה גורמים מבדילים ביניהן - התדר, הטונליות ופסקי הזמן בין נביחה לנביחה, וזה כנראה מה שמאפשר לאנשים להבין אותן היטב".

מיקולסי גילה משהו מעניין נוסף, על ההבדל בין ילדים למבוגרים: "ילדים עד גיל 6 נוטים לפרש את התנהגות הכלבים באופן ויזואלי יותר מאשר אקוסטי", הוא אומר, ובעצם מספק הסבר אפשרי לכך שילדים מועדים יותר לנשיכות. "הם לא אחת טועים ומייחסים לפיהם של כלבים צורה של חיוך, בעוד הכלב משדר בנביחה שלו מצוקה או תוקפנות. כשלימדנו ילדים להקשיב לנביחה במקום לפרש את התמונה הוויזואלית, ראינו שיפור דרמטי בהבנתם את הלכי הרוח של הכלב שמולם".

כלב נובח אינו נושך? אז נלמד אותו לנבוח

שני המחקרים האלה הם הוכחה מדעית חותכת למה שכל בעל כלב הרגיש עד היום: כלבים ובני אדם מבינים זה את זה. ופרופ' מילס גם נוגע בסיבה לכך - מדובר בצורך אבולוציוני. זאת גם התשובה לשאלה למה כלבים בכלל נובחים; חוקרי חיות בר הבחינו כבר מזמן שכלבים פראיים אינם נובחים, אז למה כלבי בית עושים זאת? ד"ר מיקולסי מצא תשובה חד־משמעית: כי בני האדם חינכו אותם לנבוח. "תהליך הסלקציה הישירה או הבלתי ישירה של בני אדם ביצירת הכלב המבוית הוא שיצר את נביחת הכלב", הוא קובע. "כלבי פרא כמעט אף פעם לא יוצרים צלילי נביחה רפטטיביים, ואילו כלבים מבויתים משתמשים בנביחות כאלה כדי לתקשר איתנו ועם כלבים אחרים. ההבדל המהותי בין שתי המשפחות האלה הוא שאחת מהן בילתה את 50 אלף השנים האחרונות בקרבת בני אדם, וזכתה לטיפוח נמרץ שהתאים אותה לדרישות האנושיות".

במילים אחרות, בני האדם עיצבו את הכלבים לפי הצרכים שלהם. כיום אפשר להבין את זה היטב דווקא בעזרת המקום שבו לא עיצבנו את הנביחות עד הסוף, כפי שמסביר מיקולסי. "נביחת כלבים היא אוניברסלית וההבנה שלנו אותה גם היא אוניברסלית. התבניות שמאפיינות את כל מגוון הנביחות של כלבים חוזרות על עצמן כמעט בדיוק מושלם אצל כל סוגי הגזעים, אבל יש מקום אחד שיש בו שונות - נביחת משחק. בני אדם עסקו בטיפוח מדויק של צלילי הנביחות שיש להן חשיבות, כמו נביחת אזהרה, ולא התמקדו במקום שהיה חסר משמעות מבחינתם, הקולות שמשמיעים כלבים כשהם משחקים זה עם זה. לכן שם נשמרה שונות גדולה". בקיצור, הוא טוען, "הנביחה העכשווית היא פשוט ביטוי של לחץ אנושי על האבולוציה של כלבים מבויתים".

אם מראים לכלב חכם תמונה, הוא יידע לרוץ ולהביא את החפץ שמופיע בה צילום: shutterstock

זו טענה שעוררה התנגדות קשה: אבולוציה על פני פרק זמן כה קצר, של עשרות אלפי שנים, היא נדירה יחסית, והמבקרים טענו שלא ייתכן שכך התרחשו הדברים. אבל מחקר ארוך שנים שתוצאותיו מתבררות היום מוכיח אחרת, ומגלה שאולי בזכות האינטליגנציה הגבוהה שלהם, כלבים יכולים לעבור אבולוציה מזורזת.

המחקר הזה יצא לדרך כבר ב־1959, כשהגנטיקאי הרוסי פרופ' דמיטרי בלאייב החליט לנסות לביית שועלי כסף. בלאייב וצוותו בחרו עשרות שועלים מחוות פרוות הסמוכה לעיר ניז'ני נובגרוד בסיביר, וניסו לשחזר בביות שלהם את תהליך הביות הארוך שעברו הכלבים. בשלב הראשון בחנו החוקרים את תגובת השועלים לנוכחותם של בני אדם, ופשוט קירבו את היד שלהם לכלוב של השועל. רוב השועלים הגיבו בתוקפנות או בפחד, אבל 1% מהשועלים הנבחרים לא נבהלו ולא תקפו. החוקרים החליטו להתמקד בשועלים הספורים הללו, ולטפח אותם.

דור אחרי דור השועלים שנבחרו להתרבות היו רק אלה שלא הגיבו בפחד או בתוקפנות כלפי בני אדם, ואחרי שמונה דורות בלבד השועלים כבר נהנו ממגע אנושי ואף נקשרו לבני אדם. אפילו היו לכך סימנים גופניים: הם כשכשו בזנב והשמיעו יללות שמחה. עם חלוף הדורות - עברו מאז כבר 50 דורות של שועלים, והניסוי נמשך - גם צבעי הפרווה של השועלים נהפכו למגוונים יותר ומוכתמים יותר, בדומה לפרוות כלבים, והזנב השועלי הישר החל להתעקל כלפי מעלה. אפילו הגפיים שלהם התקצרו.

בקיצור, עם השנים, ומדובר ב־50 שנה בלבד, השועלים נהיו דומים יותר ויותר לכלבים. למעשה, הם נהיו כל כך דומים לכלבים שקבוצת המחקר הרוסית, שנקלעה למצוקת מזומנים, פשוט מכרה כמה שועלים כחיות מחמד, ועוררה טרנד חדש בקרב אוליגרכים. החוקרים מתעקשים שמדובר בחיית מחמד מושלמת, שופעת אהבה, שמסתדרת נהדר עם חיות בית אחרות. חלקם אפילו טוענים שיום אחד השועלים יחליפו את הכלבים.

באנו מהקוף, אבל לא היינו מתקדמים לשום מקום בלי הכלב

עד שזה יקרה, אנחנו עם הכלבים. ואם נעצור לחשוב מה הם עשו בשביל בני האדם, נבין שאנחנו לא יכולים להחליף אותם כל כך מהר. פשוט לא נעים. כשד"ר מיקולסי מדבר על נביחות הכלבים, הוא נוגע בנקודה המרתקת ביותר בקשר בין בני אדם לכלבים. "נביחה היא צליל פשוט, קל לפרשנות ונישא למרחקים גדולים", הוא מסביר. "כך שחוץ מזה שהוא משרת את צרכיו של הכלב, זה מנגנון שימושי ביותר אם אתם ציידים־לקטים או מאוחר יותר עבור חקלאים".

למעשה, הוא טוען, "הביות של כלבים סלל את הדרך לשינוי מהותי בסגנון החיים האנושי. קשה לראות כיצד רועים היו יכולים להוביל את העדרים שלהם ולהגן עליהם בלי שהכלב היה בתמונה. וזה מעורר תהייה מהותית: האם החקלאות היתה יכולה לספק אלטרנטיבה מוצלחת לחיי ציידים־לקטים בלי שהכלב היה בסביבה? אפילו הייתי מרחיק לכת ואומר שבלי כלבים בני אדם עדיין היו ציידים־לקטים, ושכל הציביליזציה פשוט לא היתה אפשרית ללא השלב הזה של ביות הזאב והפיכתו לכלב. עד כדי כך משמעותית התרומה של כלבים עבורנו. לא לחינם אנחנו רואים בהם את ידידו הטוב של האדם".

איך, מתי ולמה קרה הביות הזה, ששינה לנצח את חיי האנושות ובעצם יצר את הכלבים? זו היתה ברית בין שתי חיות דומות: האדם והזאב. שני ציידים שחיו בלהקות ויצאו לאתר מזון באור היום. באיזשהו שלב - הארכיאולוגים מעריכים שזה קרה לפני 15 אלף שנה, טענה אחרת כאמור מדברת על 50 אלף שנה, הביולוגים, על סמך בדיקות דנ"א, טוענים שהתהליך החל לפני כ־100 אלף שנה - להקות הזאבים התחילו פשוט ללכת אחרי להקות האנשים, וללקט את העצמות ושאר שאריות הציד.

המרחק הפיזי בין בני האדם לזאבים הצטמצם, ולפי ההערכות בני אדם התחילו לאסוף גורי זאבים יתומים. כמו עם השועלים, גם אז גורים שלא חששו מבני אדם זכו ליותר אוכל, ושרדו כדי להעמיד את הדורות הבאים. האופי הפראי נחלש מדור לדור, ההתנהגות השתנתה, וגם הפרווה, מבנה הגולגולת והזנב.

הזאבים־כלבים נהנו מאספקה קבועה יחסית של מזון, ובני האדם, עדיין ציידים־לקטים, הרוויחו כוח מיומן לשמירה, עבודה ותחבורה. מיקולסי הוא רק אחד מקבוצה גדלה של חוקרים המייחסים לביות הכלבים את הצלחתה של המהפכה החקלאית והתיישבותם של בני אדם במקומות קבע.

מעבר לדמיון באורח החיים ולשותפות האינטרסים, היה עוד משהו שחיבר בין בני האדם לכלבים: השכל. "אנחנו מביטים בכלבים ואנחנו רואים אינטליגנציה", אומרת ד"ר קמינסקי בראיון טלפוני מאוגנדה, שם היא עסוקה כרגע במחקר שטח של כלבי פרא. "הם מתקשרים איתנו כפי שאף חיה אחרת לא עושה. בשנים האחרונות אנחנו מבינים היטב שלא מדובר בחיות טיפשות שאפשר ללמד אותן כל מיני טריקים שמחקים התנהגות אנושית, אלא באינטליגנציה הרבה יותר עמוקה. כלבים חושבים כמונו יותר מאשר כל חיה אחרת, אפילו יותר מקרובינו השימפנזים".

ד"ר אדם מיקולסי ושני שותפים למחקר. "רוב בני האדם יודעים לפרש את המשמעות של נביחות שונות של כלבים"

איזו עוד חיה יכולה לדבר בשתי שפות?

ההבנה הזאת גרמה לשינוי עמוק במחקר: אם מומחים אנתרופולוגים־ביולוגים שניסו להבין את שורשי ההתנהגות האנושית התמקדו עד היום בשימפנזים, כעת הם פונים לחיות אחרות, ובעיקר לכלבים. "יש להם יכולות ששימפנזים אפילו אינם מסוגלים לתפוס", מסבירה קמינסקי, שבסדרה של ניסויים מהפכניים משווה את היכולות הקוגניטיביות של כלבים ושימפנזים.

בין השאר היא עובדת עם השימפנזים בגן החיות של לייפציג, ומנסה לבדוק אם הם מסוגלים לזהות תכונה אנושית בסיסית שלכלבים ברורה מאליה: מחווה. קמינסקי מעמידה בפני השימפנזים שתי כוסות הפוכות, ומצביעה על אחת מהן. מתחת לכוס שעליה הצביעה יש אוכל, הכוס השנייה ריקה. אבל השימפנזים לא מצליחים לפענח את הסימן הקטן, ונכשלים שוב ושוב בבחירת הכוס הנכונה. לא משנה כמה זמן הניסוי נמשך, השימפנזה התורנית אינה מסוגלת ללמוד מהטעויות שלה ולהצליח לפרש, אחרי כמה ניסיונות, את המחווה האנושית. "אני עושה משהו שאינו מתרחש בטבע: אני מספקת להם אינפורמציה שעוזרת להם במציאת מזון", אומרת קמינסקי. "בלהקת קופים בטבע אין דבר כזה. אף קוף לא מצביע על בננה ליד ומנסה לכוון אליה קוף רעב אחר. למעשה, אנחנו המין היחיד שמבצע את המחווה הזאת, שיש לו יכולת כזאת, ולכן זה עוד יותר מדהים אם חיה אחרת מסוגלת להבין את ההתנהגות הזאת".

כלבים, כמובן, מבינים אותה. הם מסוגלים לפרש מחוות כאלו, וקולטים מהר מאוד שהן מובילות למזון. המחוות הללו אפילו לא צריכות להיות מאוד מפורשות - מספיק ניד ראש או תנועת עין לעבר הכוס המבטיחה, לא בהכרח צריך להצביע. ויתרה מזאת: מי שמגדל כלבים יודע שהם לא רק מסוגלים להבין, מניואנסים קטנים מאוד של ניד ראש או מבט, אם אתה מתכנן לתת להם את העצם שעל הצלחת או להוציא אותם לטיול, הם אפילו מסוגלים לרמוז דברים בעצמם, לשכלל סימנים שבני האדם יבינו היטב.

"בעלי כלבים לוקחים את ההתנהגויות האלה כמובנות מאליהן, אבל בעבורנו זאת הוכחה לאינטליגנציה חברתית מדהימה", מדגישה קמינסקי. "אחת ההשערות לגבי העיניים של בני האדם, עיניים דמויות שקד שרוב הצבע שלהן בהיר, היא שפיתחנו אותן כדי לעשות בהן שימוש לתקשורת. כשאתה מתבונן בעין אנושית אתה יכול בקלות לגלות לאיזה כיוון היא מתבוננת. לכלבים אין עיניים כאלו, אבל הם למדו להבין את תקשורת העיניים של בני אדם ולפרש אותה. זו שפה חברתית גבוהה שהם פיתחו אך ורק כדי לתקשר איתנו, השותפים החברתיים החדשים שלהם. כשחושבים על זה, אפשר לומר שכלבים הם דו־לשוניים. כמה חיות יש חוץ מאיתנו שיכולות לדבר בשתי שפות?".