מה התירס רוצה

1. הכל תירס

אנחנו אוכלים ושותים תירס. תוצריו מרכיבים את המבחר האינסופי, לכאורה, של הסופרמרקטים. הוא נמצא במשקאות מוגזים, בחטיפים וברטבים לסלט, בגלידות, במיונז, ברוטב העגבניות, בשניצל הקפוא וגם במעדני חלב ובאוכל לתינוקות. "אם תקרא את רשימת המרכיבים על התווית של כמעט כל מזון מעובד, תצטרך ממש להתאמץ כדי למצוא משהו חוץ מתירס", אומר ל"מוסף כלכליסט" מייקל פולאן, עיתונאי אמריקאי ומחבר רב־המכר העולמי "דילמת השפע", שעוסק בתעשיית המזון המודרנית. "עמילן מעובד, סירופ גלוקוז, מלטודקסטרין, פרוקטוז, חומרה אסקורבית, לציטין, דקסטרוז, מלטוז, מונוסודיום גלוטמט וסורביטול - כולם ארגונים מחדש של מולקולות תירס. זה התפריט שלנו. אנחנו תירס מהלך", אומר פולאן.

אנחנו סופגים תירס גם באופן עקיף דרך בשר התרנגולות והפרות שאנחנו אוכלים ודרך הביצים והחלב שמגיעים מהם. במחקר הגדול ביותר מסוגו שנעשה באוניברסיטת הוואי, פרופ' הופ ג'ארן וצוותה ערכו בדיקות מולקולריות לכ־500 מנות מזון מהיר ברחבי ארצות הברית כדי לזהות את הרכבן. "מצאנו שארוחה במקדונלד'ס היא למעשה תירס עם תירס ועוד קצת תירס בצד", אומרת ג'ארן ל"מוסף כלכליסט".

לדבריה, "במקרה של בשר בקר, 150 מתוך 162 המנות שבדקנו הגיעו מפרות שאכלו אך ורק תירס". גם כל שאר המנות שנבדקו היו למעשה תירס. הצ'יפס טוגן בשמן תירס, חטיפי העוף נטחנו עם עמילן תירס, שמן תירס מוקשה, ארבעה חומרים מייצבים העשויים מתירס ובסיום צופו בקמח תירס. הלחמנייה, הקטשופ והשתייה הכילו סירופ תירס עתיר פרוקטוז. בדיקה מפורטת יותר שנערכה באוניברסיטת ברקלי מצאה שבסניפי מקדונלד'ס המילקשייק מכיל 78% תוצרי תירס, הרוטב לסלט 65%, חטיפי העוף 56%, ואפילו הצ'יפס הכיל 23% תוצרי תירס. לפי פולאן, שחישב את הממצאים, להכנת ארוחת "ביגמק" אחת נדרש ק"ג אחד של תירס.

שדה תירס. "אנחנו בעצם תירס מהלך" צילום: בלומברג

"אחת הסיבות שאתה מרגיש פיזית גרוע אחרי ארוחה של מזון מהיר היא משום שהכנסת לגוף שלך בעורמה כמויות גדולות של אותו הדבר", מסבירה ג'ארן. "בארוחה של מקדונלד'ס יש הר של תירס, שמצטרף לתירס שאכלת בבוקר בתור קורנפלקס עם חלב, לתירס שהסתתר ביוגורט ולתירס שאכלת בחטיף הבריאות שלך. אני נדהמת לפעמים לראות הורים שלוקחים את הילדים שלהם לאכול מזון מהיר ואז קונים להם פופקורן גדול בקולנוע, חטיף ושתייה קלה. פלא שכואבת לילד הבטן? זה להאכיל את הילד שלך באותו אופן שבו אנחנו מאכילים פרות ותרנגולות".

פרה אמריקאית אוכלת, בממוצע, עשרה ק"ג גרעיני תירס ביום לאורך כל שנות חייה. זה בדיוק עשרה ק"ג תירס יותר מהתפריט הרגיל שלה בטבע. "עד ממש לאחרונה פרות לא הכירו בכלל את הטעם של התירס", אומר האגרונום אמציה איל. "לאורך כל ההיסטוריה פרות היו אוכלות אך ורק עשב, ואליו גם הותאמה מערכת העיכול שלהן. ברגע שהבנו שהתירס גורם להן להשמין מאוד ולייצר פי שניים יותר חלב, כפינו עליהן תפריט חדש שזר להן לגמרי". התירס הזה מעוכל והופך לחלק מבשרן של הפרות, והוא ממשיך הלאה אל מי שאוכל אותן.

תזונתן של תרנגולות לא שונה בהרבה. בארץ ממלא תירס כמחצית מהתפריט שלהן. בארצות הברית קרוב למאה אחוז. "באמריקה התרנגולות אוכלות כל כך הרבה תירס עד שעורן מקבל צבע צהבהב", אומר איל. "בישראל עקרת הבית לא אוהבת את הגוון הזה, אז המגדלים מוסיפים חיטה למזון בשליש האחרון לחיי התרנגולות, כדי לאזן את הצבע. מה שאי אפשר לשנות זה את צבע החלמון הזוהר, שהוא ממש הפיגמנטים של התירס. לתרנגולות שאוכלות עשב יש חלמון בצבע כתום יפהפה שלא דומה בכלל למה שאנחנו מכירים".

תזונה שרובה תירס מאפיינת, למעשה, כמעט כל בעל חיים שהאדם הצליח לביית. מחזירים, תרנגולי הודו, טלאים ודגי בריכות ועד חיות המחמד שלנו. פולאן היה הראשון שחשף לציבור הרחב את השתלטות התירס על תעשיית המזון. יציאת ספרו "דילמת השפע" ב־2006 גררה רעידת אדמה בכל הנוגע ליחס למזון מעובד ולהרגלי האכילה באמריקה. תנועות לעידוד מזון אורגני ומקומי החלו לצמוח במהירות, שלושה סרטי תעודה העוסקים בנושא יצאו כמעט במקביל ומגזיני בריאות ותרבות החלו לדבר פתאום על "מזון מופחת תירס". מלחמה ציבורית חסרת תקדים החלה נגד סירופ התירס (בעיקר בגרסה העשירה בפרוקטוז), הממתיק הרשמי של העולם התעשייתי, שהואשם במגיפת ההשמנה של צעירי אמריקה, בעלייה בשיעור חולי הסוכרת ואפילו בסוגים שונים של סרטן. היה נדמה שתדמיתו של התירס, ואולי גם המקום המוגזם שתפס בחיינו, יחטפו מכה קשה. חצי עשור עבר מאז. מה השתנה? "הפסדנו", אומר פולאן. "התירס ניצח".

2. תוכנית הגרעין

רן יפעה הוא איש רחב כתפיים וסבלני להפליא בשנות ה־50 לחייו. בשנים האחרונות הוא משמש מדריך לגידולי שדה במרכז החקלאי עמק יזרעאל, שם הוא מלמד חקלאים את תורת גידול התירס על בורייה. זו הפרנסה והתחביב שלו כמעט 20 שנה.

בשטחים הפתוחים של קיבוץ גניגר, ליד מגדל העמק, הוא מציג בגאווה שדה של גבעולים עצומים, כ־2.5 מטר גובה כל אחד, העומדים זקופים במרחק מדויק זה מזה. גוון אחיד של צבע ירוק שולט בכל.

במרכז כל גבעול צומח קלח אחד. יפעה תולש תירס שטרם הבשיל, ומדגים לי את טכניקת שליפת הקלח הצהוב מעטיפתו הקשיחה. זו תנועה בסיסית בעבור בני אדם, אך כמעט בלתי אפשרית בעבור כל יתר בעלי החיים. היא דורשת פתיחה אלגנטית של השכבה העליונה המכסה את התירס ומשיכה חזקה נוספת באמצעות האגודלים של השכבה תחתיה. בלי אגודלים זה לא עובד. העטיפה הזאת נחשבת לאחת ההגנות האפקטיביות ביותר בעולם הצומח.

רשת של צינורות דקיקים מתגלה תחת העטיפות. כל צינור מתחיל את דרכו מחלקו העליון של הקלח ומסיים אותה במרכז של גרעין צהוב. אם בתירס יש 600 גרעינים, יהיו שם 600 צינורות, שמעבירים את החומר הגנטי של התירס לכל גרעין וגרעין ומתנתקים אחרי שסיימו את תפקידם. קשה לתפוס עד כמה עדין ומתוחכם נראה המנגנון הזה.

כל גרעין תירס מכיל מידע גנטי צילום: בלומברג

כל גרעין כולל את מלוא המידע הגנטי שמאפשר לגדל גבעול תירס חדש. מספיק לשתול גרעין כזה באדמה ולספק לו מעט מרווח, שטח, ומים, ובתוך 90 יום יבשיל ממנו גבעול חדש שעליו קלח תירס חדש. "הם גדלים במהירות אדירה. אני אומר לחקלאים שעובדים איתי שאם הם יעמדו בשדה כמה שעות הם יוכלו לראות אותו גדל בזמן אמת", אומר יפעה. בתנאים הללו, עם מעט מאוד עזרה אנושית נוספת, עשב התירס יהיה מסוגל לייצר על שטח אדמה יותר חומר אורגני וקלוריות מכל צמח אחר שמוכר לאדם.

השיטה הזאת אינה חפה מחסרונות. הקליפה הירוקה חוסמת לא רק את הדרך פנימה, אלא גם את הדרך החוצה. כל עתידו של המין כלוא בביתו בכל מחזור גידול מחדש, מחכה שבעל אגודלים יציל אותו. "בלי בן אדם שישתול אותו, התירס ייעלם מעל פני האדמה בתוך כמה שנים", כותב פולאן. "אבל המעשה האבולוציוני הזה של אמון בבני אדם, הנראה פזיז ובלתי שקול, הביא עמו גמול מלא".

3. עבדות

ארצות הברית היא כיום היצרנית, הצרכנית והיצואנית הגדולה ביותר של תירס, והיא מספקת 40% מהצריכה העולמית שלו. היא לא זכתה במעמד הזה במקרה. הממשלה האמריקאית מסבסדת במשך קרוב לארבעה עשורים את גידולי התירס בשטחה בסכום המוערך ב־5 מיליארד דולר בשנה. זו רשת ביטחון שחקלאים אמריקאים רבים קפצו עליה: לא משנה מה קורה מחוץ לאמריקה, את התירס שגדל בשדותיהם הם יוכלו למכור תמיד לממשלה, במחיר מינימום קבוע מראש. מטרת המדיניות הזו היא להציב ולשמר את מקומה של ארצות הברית כמעצמת תירס שאין שנייה לה. משמעות הדבר שהאמריקאים מייצרים תירס בכל מחיר. גם במחירי הפסד.

זו אחת הסיבות לכך שתעשיית המזון האמריקאית, ואחריה גם העולמית, דחפה תירס לכל דבר. "בעקבות הסובסידיה נוצר עודף אדיר של תירס זול, ומישהו היה חייב לאכול את כל התוצרת הזאת", מסביר פולאן. "כל היצירתיות, התקציבים והמחקר כוונו לניצול חומר אחד ויחיד, ומבחינה מסחרית זו היתה הצלחה גדולה. למדנו לדחוף אותו לבעלי חיים, למזון אנושי, למוצרי תעשייה ועכשיו למכוניות. אנחנו יודעים לעשות איתו הכל".

וגם הפכנו, במידה מסוימת, לעבדים שלו. "אני לא חושב שהיה עוד מקרה בהיסטוריה של מין אחד שמתאמץ כל כך להרבות מין אחר", אומר פולאן. "אנחנו עוקרים עבורו גידולים אחרים, שורפים יערות ומפנים לו חלק משטחי המגורים שלנו. אפשר לומר שהתירס הוא הצמח הראשון שביית אותנו בחזרה".

מייקל פולאן: "למדנו לדחוף תירס לבעלי חיים, למזון, למוצרי תעשייה ולמכוניות" צילום: בלומברג

סין, יצרנית התירס השנייה בגודלה, מפנה כבר שנים שטחי ענק ששימשו לגידול אורז ותפוחי אדמה, וכן כפרים מיושבים, לטובת גידול תירס. הביקוש בסין לדגן הצהוב גדול כל כך עד שהיא לא מצליחה למלא אפילו אחר הדרישה המקומית, ונאלצת לייבא מאות טונות של תירס בכל שנה מארצות הברית.

בברזיל, יצרנית התירס הרביעית בגודלה, 40% מהמכוניות כבר נוסעות על אתנול מקומי, ושטחי גידול התירס וקנה הסוכר שלה מתרחבים במהירות על חשבון כל השאר - כולל יערות הגשם. בארגנטינה נוצר מצב אבסורדי ממש: לפני 20 שנה היא היתה יצואנית מובילה של בשר בקר איכותי, חלב וחיטה. מהיבול ומהבשר נהנו גם התושבים המקומיים. לנוכח הזינוק במחירי התירס והסויה החליטה ארגנטינה לשנות כיוון, פינתה שטחי מרעה ושתלה בהם שדות של תירס וסויה ליצוא - כלומר, גרעינים מיובשים לעיבוד תעשייתי או כמזון לבעלי חיים. כך קורה שכיום 90% מהסויה והתירס שצומחים בארגנטינה מיוצאים לחו"ל. מדינה עם אוכלוסייה של 40 מיליון איש מייצרת מדי שנה מזון שיכול להספיק ל־300 מיליון איש אך את מזונה שלה היא נאלצת לייבא, מעובד וארוז מארצות הברית ואירופה.

"לאמריקאים נגמר המקום לשתול בו, והם מתחילים לשלוח זרועות ארוכות לאדמות אחרות בעולם", מסביר ההיסטוריון ד"ר אפרים דוידי מאוניברסיטת תל אביב. "בדרום אמריקה, כמו שקרה בארצות הברית, התהליך הזה מלווה בנישול חקלאים קטנים ובינוניים לטובת תאגידים רב־לאומיים. חלק גדול משטחי החקלאות הגדולים בוונצואלה, פרגוואי, אורגוואי ומקסיקו כבר שייכים לחברות גדולות. למשפחת בנטון האיטלקית, למשל, יש בדרום ארגנטינה חווה בגודל מדינת ישראל. הם מייצרים שם תירס וכותנה לשוק הבינלאומי, בעוד שלאוכלוסייה המקומית אין מה לאכול. הם אפילו לא מעסיקים מקומיים, משום שתירס כמעט לא זקוק לידיים עובדות".

לפי הערכות, בשנה הבאה צריכת התירס העולמית תגיע לכ־860 מיליון טונות תירס. 120 ק"ג תירס לכל אדם על פני כדור הארץ. 20% מהתירס הזה ייאכל על ידי בני אדם ישירות, 40% יאכלו בעלי חיים ועוד 40% יזוקקו לאתנול. אף על פי שבחמש השנים האחרונות מחיר התירס עלה ב־100%, הביקוש לו רק עולה. "בעיקר כי כבר אין לנו תחליף", אומר ד"ר יחיעם זלץ, חוקר בכיר במכון למדעי הצמח במכון וולקני. "בסיטואציה שנוצרה אין, ולא יהיה בעתיד הנראה לעין, משהו זול יותר שמסוגל לעשות את אותם הדברים. אנחנו כבר תלויים בתירס".

4. ברירה טבעית

לא רק שאנחנו תלויים בצמח אחד - אנחנו תלויים במעט מאוד זנים שלו. במסגרת הפיכתו למוצר תעשייה, התירס נדרש לציית לכללי המכונות ולהיות קצת פחות אורגניזם חי וקצת יותר כמו חול ונפט. ברוב העולם נשתלים אותם זרעים המצמיחים את אותו תירס. האחידות טובה לתעשייה. היא מאפשרת לבנות מכונות שיכולו לקצור את התירס באופן מדויק, לקוטלי המזיקים לפעול ביעילות ולמהנדסי המזון לשלבו בקלות במוצרי מזון. על פי נתוני הקרן הבינלאומית לקידום כפרי, מתוך 307 זנים שונים של תירס שמכרו חברות הזרעים האמריקאיות ב־1903 נותרו היום רק 12.

"אנחנו מתקדמים לקראת עולם שבו חלק גדול מהמזון מגיע ממקור אחד, וממגוון מוגבל של זנים שלו", אומר ד"ר יובל נוח הררי, מחבר הספר "קיצור תולדות האנושות". "המקרה הכי מפורסם להימור מהסוג הזה, וגם הכי קרוב מבחינה כרונולוגית, הוא אירלנד בשנות הארבעים של המאה ה־19. באותם שנים אירלנד עברה להתבסס יותר ויותר על תפוחי אדמה, ובעיקר על סוג אחד של תפוחי אדמה. הצלחת הגידול הביאה לצמיחה אדירה של האוכלוסייה, ובאמצע המאה ה־19 מיליוני אירים אכלו בוקר צהריים וערב תפוחי אדמה עם קצת בירה שהותססה מתפוחי אדמה. בקיץ של 1846 התגלה באחד השדות תפוח אדמה רקוב ומצחין שעליו פטרייה בשם כימשון. בתוך כמה שבועות הפטרייה הזאת, שהנבגים שלה עפו משדה לשדה ברוח, חיסלה שטחי יבול שלמים של תפוחי אדמה. בתוך שנתיים אי אפשר היה למצוא תפוחי אדמה באירלנד. משום שלא היה להם תחליף, יותר ממיליון אירים גוועו ברעב ומיליונים אחרים ברחו לארצות הברית ולקנדה.

שדה תירס באינדיאנה. הסובסידיה בארה"ב גרמה לעודף יצור אדיר צילום: איי אף פי

"זו דוגמה קלאסית לאיך שהדברים עשויים להיראות כשאתה תלוי לגמרי ביבול אחד, ויש הרבה דוגמאות. ברעב הגדול של אירופה, בין השנים 1315–1318, כמה קיצים גשומים פגעו קשות בתנובה של שדות חיטה ושעורה, הגידול העיקרי שם באותה תקופה. בגלל הקור החיטה לא הבשילה ולא היה מה לאכול. מיליונים מתו ברעב. במקומות מסוימים 30% מהאוכלוסייה נכחדה".

"נדמה לנו שתעשיית המזון העולמית חזקה ומבוזרת, אבל למעשה זה עסק רגיש מאוד", אומר נוח הררי. "העולם מתבסס היום על מספר קטן מאוד של צמחים: תירס, חיטה, שעורה, תפוחי אדמה, אורז ודוחן. על השישייה הזאת התקיימה 90% מהאוכלוסייה האנושית לאורך כל ההיסטוריה. עכשיו גם המעט הזה מתחיל להצטמצם. ואתה גם לא יכול לסמוך על בשר בעלי חיים כרשת ביטחון, משום שגם הפרות אוכלות תירס. כלומר, כולנו יושבים על אותו ענף".

אז למה אנחנו ממשיכים לצמצם את המבחר?

"כשמשהו מצליח הנטייה הטבעית שלנו היא להמשיך לעשות אותו, בלי לחשוב על ההשלכות הרחבות. באזור שבו התירס הוא המצליח ביותר, אף אחד לא מגדל חיטה. זה חוק בסיסי בכלכלה. כל עוד הדברים מתנהלים כסדרם, היד הנעלמה עושה את העבודה. מה שהשוק החופשי לא מצליח להתמודד איתו זה אסונות בלתי צפויים. אף אחד לא רוצה להיות הפראייר שידאג לרשת הביטחון".

5. סופר־קלח

השלב האבולוציוני הבא ביחסי האנושות והתירס כבר יצא לדרך. אחרי ששינינו את הסביבה והרגלי האכילה שלנו כדי להתאים לצורכי התירס, עתה אנחנו רוצים שישתנה בעצמו כדי להתאים טוב יותר אלינו; אנחנו רוצים הרבה יותר ממנו, בפחות זמן ובפחות שטח; אנחנו רוצים שיגדל בכל מזג אוויר, בקור וביובש שלא גדל בהם מעולם; ואנחנו אפילו רוצים שיגן על עצמו מפני חרקים וטורפים. אבל אין לנו זמן לאבולוציה אטית. יש 7 מיליארד איש להאכיל, מאות מיליוני מכוניות לתדלק באתנול ותיאבון לתירס שאינו יודע שובע. השינוי חייב להיות מהיר ומדויק. כלומר, מבפנים.

החלוצה הגדולה בתחום ההנדסה הגנטית בתירס היא חברת מונסנטו האמריקאית. ההחלטה שלה להמר על התחום כשעוד היה בחיתוליו הפכה אותה לתאגיד רב עוצמה והיום היא יצרנית הזרעים המהונדסים המובילה בעולם. בזכותה, שמונה מתוך עשרה קלחי תירס שנקצרים היום באמריקה הם תוצר של הנדסה גנטית. מנייתה זינקה ב־560% בעשור האחרון, וכיום החברה נסחרת לפי שווי פנומנלי של 40 מיליארד דולר.

הגן הנפוץ ביותר שהחדירה מונסנטו לתירס היה פעם בגופו של חיידק־מרעיל־חרקים בשם בצילוס תרינגינסיס (BT). מונסנטו בודדה גנים ספציפיים של החיידק, הנחשב לקטלני עבור חרקים אך לא ליונקים, ושתלה אותם בגנום התירס בתקווה שיחל לייצר את הרעלן בעצמו. זה עבד. תירס BT הוא אחד הזרעים הפופולריים ביותר בארצות הברית. חרק שיעז לנגוס באחד מחלקי הצמח ימות בתוך דקות, כשמערכת העיכול שלו תתחיל לעכל את עצמה מבפנים. זו הדברה ביולוגית מתוחכמת להפליא, שמייצגת, במובנים רבים, את פסגת הטכנולוגיה החקלאית. היא מפחיתה את הצורך בריסוס היבול בקוטלי חרקים יקרים ומסוכנים, ורווחית עבור מונסנטו - שגובה סכום גבוה יותר על הזרעים המהונדסים.

גן נוסף שהחברה משלבת בזרעי התירס שלה נקרא ראונד־אפ. גם הגן הזה מגיע מחיידק, היצור החי היחיד שגילה עמידות טבעית מול כמויות גדולות של רעל מסוים, מוגן בפטנט, שמוכרת מונסנטו. את הגן שמאפשר את ההגנה הזו שתלה מונסנטו בתירס. וכך יכול כיום החקלאי לפזר את הרעל בחופשיות בשדה ולקבל אחרי 24 שעות אדמה סטרילית, נקייה מכל עשב שוטה או יצור חי, מלבד התירס.

גרעין תירס במעבדה של של חברת מונסנטו. הצליחה להחדיר לתירס גן של חיידק שהופך אותו רעיל לכל המזיקים צילום: MCT

היכולת של מונסנטו להשתיל גנים של חיידקים בצמחים מבוססת על אחת התגליות הבלתי נתפסות של עולם הגנטיקה. במקרים רבים, אותם גנים בדיוק, או בשינויים קלים, משמשים לאותם צרכים אצל מגוון גדול של יצורים שונים.

"ברמת הבסיסית ביותר, בני אדם, חיידקים ובצל כתובים באותה שפת תכנות", אומר ד"ר זלץ ממכון וולקני. "לכן גם הגיוני שחלק מהקוד הזה יחזור על עצמו ביצורים שונים. אם הטבע מצא מנגנון שעובד היטב, למה לא להשתמש בו שוב ושוב?". זה עדיין לא אומר שניתן להעתיק גנים מבעלי חיים, למשל, ולהדביק אותם בשלמותם בצמחים. ישנם מחסומים ביולוגיים שמונעים זאת. אבל יש גם הרבה יוצאים מן הכלל.

השנה אמור מינהל המזון והתרופות האמריקאי לאשר למאכל דג סלמון שבגנום שלו שולב גן של דג פוטית, המייצר כמות גדולה בהרבה של הורמוני גדילה. הסלמון המשופר מגיע לגודל הסופי שלו אחרי שנה וחצי במקום שלוש שנים. בספטמבר השנה הודיעו חוקרים ממכון המחקר של מיו־קליניק, ממוסדות הרפואה המוערכים ביותר בארצות הברית, שהצליחו להשתיל בהצלחה גן של מדוזה בחתול, ובכך לגרום לו לזהור בצבע ירוק תחת תאורה אולטרה־סגולה - בדיוק כפי שאותה מדוזה עושה. ניסויים שנערכו בשנים האחרונות הצליחו להשתיל את הגן הזוהר בעכברים, חזירים, ארנבים ודגים, ובכולם הוא פעל היטב. השיטה נועדה לשמש לחקר התפתחות מחלות ביונקים, אך היא מהווה גם הוכחת ביצוע מרשימה לטכניקות ההנדסה הגנטית שרכשנו.

למרבה ההפתעה, העובדה שאנחנו יודעים לעשות את זה לא אומרת שאנחנו מבינים איך זה באמת פועל. הדוגמה הטובה ביותר להבנת הפער הזה היא השיטה שבה מהנדסים היום תירס. כך זה עובד: מדען לוקח את הגן שהוא רוצה להחדיר לתירס ומייצר ממנו תמיסה. הוא לוקח קליע, עדיף מזהב טהור, וטובל את קצהו בתמיסה שהכין זה עתה. הוא מניח אוזניות גדולות על האוזניים, מכניס את הקליע לאקדח הזנקה, מכוון אותו אל המבחנה שבה נמצאים תאי היעד ויורה. עם קצת מזל ההדף יפצע את אחד התאים וחלק מהדנ"א הזר יחדור פנימה. אין אפשרות לדעת היכן הקוד הזה ישולב בגנום, ושילוב במקומות שונים יביא במקרים רבים להשפעות שונות.

אסף קסן מאבוג'ן בחממה בקיבוץ נען צילום: אוראל כהן

אחוזי ההצלחה של הירי האקראי הזה גרועים למדי, "אבל אם מנסים הרבה מאוד פעמים זה בסוף עובד", אומר ד"ר זלץ. השימוש בזהב, אגב, הוא משום שחלקיקיו אינם מזיקים לתאים חיים. זו הטכנולוגיה העיקרית של ביצוע הנדסה גנטית בתירס. בשנים האחרונות הוחלף אקדח ההזנקה המרעיש מדי לטובת אקדח גנים, שבו משתמשים בהליום דחוס ובהרבה קליעים קטנים. אבל שניהם פועלים בדיוק על פי אותו עיקרון.

האנקדוטה הזאת חשובה בעיקר כדי להבין עד כמה הטכנולוגיה, שלא לדבר על ההבנה שלנו, עדיין די פרימיטיבית בכל מה שקשור לגנטיקה. "הדבר המפתיע באמת בהנדסה גנטית הוא שזה בכלל עובד", אומר אחד המומחים הגדולים בארץ לגנטיקת צמחים. "יש הרבה מדע מתוחכם מאוד לאורך כל הדרך, אבל ברגע החשוב ביותר אנחנו די משחקים בגוגואים".

אף על פי שכל הזרעים המהונדסים עוברים בדיקות בטיחות ואלרגיות מחמירות, כמו גם השפעה אפשרית על הסביבה, קשה להעריך את השפעתם לטווח ארוך. רמז להשפעה אפשרית כזו נחשף כשהתברר לאחרונה שהתירסים המהונדסים של מונסנטו העבירו הלאה את "כוחות־העל" שהוענקו להם. ראיות ראשונות לזליגת גן האנטי־רעל מהתירס המהונדס לעשבי בר החלו לצוץ בשטח. שלושה זני עשבים כאלה כבר אותרו והושמדו במהירות. אין היום דרך מדעית להעריך את המשמעות של חדירת גן שמקורו בחיידק אלים לדנ"א של צמחים לא מבויתים, ומהם לחיות שאוכלות אותם. הטבע מורכב מדי בשביל נוסחה אחת ברורה, והמחקר עוד בראשיתו. התירס בינתיים צומח, נקטף ונמכר במאות מיליוני טונות.

6. גנטיקה

חברת אבוג'ן הישראלית היא החוליה האחרונה, המתקדמת ביותר, במרדף האנושי לשכלול התירס. היא מגייסת את המילה האחרונה בתחום העיבוד הממוחשב, האלגוריתמיקה והגנטיקה לטובת איתור הגנים שיהפכו, יום אחד, את התירס למפלצת־על. בשנים האחרונות אספה החברה מאות זרעי צמחים שונים, ממדבריות מוהאבי ועד יערות הגשם בברזיל, ובעבודת נמלים הפכה כל אחד ואחד מהם לקובץ דיגיטלי בן 5–6 גיגה־בייט. הקובץ הזה הוא הדבר הכי קרוב להתגלמות הדיגיטלית של הצמח. יש בו את הקוד הגנטי שלו, וטבלה המתארת את כל מאפייניו החיצוניים. במקרה של זרע תירס — מתואר גובה העשב, גוון הגרגירים, העמידות ליובש ועוד עשרות פרמטרים נוספים.

האלגוריתם של אבוג'ן, היושב על תשתית עיבוד אימתנית, הוא צייד גנים. "אתה יכול להסתכל עליו כמו על הגוגל של הגנום הצמחי", אומר אסף קסן, סמנכ"ל הפלטפורמה הטכנולוגית של החברה. כשמנוע החיפוש מתבקש למצוא גנים לעמידות נגד קרה, לדוגמה, הוא משווה את הגנום של סוגי צמחים הידועים כעמידים לקרה ומזהה את המידע הגנטי הזהה בכולם. אחר כך הוא מנפה את המידע הגנטי שאיננו דומה בתוך זן ספציפי, עד שבסופו של דבר הוא נשאר עם כמה שורות קוד, לפעמים גן אחד ולעתים כמה גנים, החשודים ככאלה שאחראים לאותה תכונה.

החוקרים של אבוג'ן מסנתזים את הגנים הללו לתוך צמחי מודל, מגדלים אותם בחממות ובודקים אם השיפור המובטח אכן התקיים. ד"ר אייל עמנואל, מנהל תחום טכנולוגיות ליבה בחברה, טוען שהאלגוריתם מצליח לזהות מראש את ביטוי הגנים ביותר מ־90% מהמקרים. החזון של אבוג'ן הוא לייצר, על המחשב ואחר כך בחממה ובשדות, זן חדש לגמרי של תירס. "ההנדסה הגנטית מאפשרת לנו לעשות מיזוגים שהטבע לא היה עושה לעולם בעצמו", אומר עמנואל. הפיתוח הכי מתקדם של החברה נקרא evo133. זהו גן שאיתרה החברה, ולדבריה אחראי לייצור התעלות שמעבירות מים בתוך עגבניות. הגן הושתל בתירס, ובכך שיפר בעוד כמה אחוזים את ניצול המים שלו. יש עוד כמה עשרות גנים כאלה בקנה, ממגוון גדול של צמחים. אם צמח כלשהו, היכן שהוא בעולם, יודע לעשות דבר מה פלאי, אבוג'ן תנסה להכניס את היכולת הזו גם לתירס.

מבחנות עם זרעים בחממות של אבוג'ן צילום: אוראל כהן

מונסנטו רכשה ב־2008 אחוזים באבוג'ן וחתמה על הסכם לשיתוף פעולה שבמסגרתו תקבל רישיון בלעדי לשימוש בחלק מהתגליות של החברה בתחום התירס. באייר קרופ־סיינס הגרמנית, אחת המתחרות הגדולות של מונסטו, רכשה לאחרונה גם היא אחזקות באבוג'ן. השתיים הללו גם ילוו את הגנים המשופרים שיימצאו על ידי אבוג'ן במהלך בדיקות ה־FDA הארוכות - בממוצע שש שנים לזן - שנדרשות בארצות הברית ליבולים שעברו הנדסה גנטית. את הכסף הגדול, עם קצת מזל, תעשה אבוג'ן מהתמלוגים על כל זרע מהונדס שיימכר. שוק זרעי תירס מגלגל 9 מיליארד דולר בשנה. "אנחנו מכוונים גבוה, אבל למעשה אנחנו לא צריכים יותר מגן אחד שמשפר קצת את התירס הקיים", אומר עמנואל.

7. היעלמות

לפני יותר מאלף שנה נכחדו בני המאיה מעל פני האדמה. "הם היו הציביליזציה המתקדמת ביותר בעולם החדש שלפני קולומבוס", כותב הביולוג־גיאוגרף זוכה הפוליצר פרופ' ג'ארד דיימונד בספרו "התמוטטות". למרות תנאי האקלים הקשים באמריקה התיכונה, שנעו אז בין גשמים בלתי נגמרים לבצורת כבדה, ממלכות המאיה שגשגו במשך אלפי שנים. הם המציאו טכנולוגיות, אמנות ומדע שחוקרים מתפעלים מהם עד היום. הם הקימו ערים צפופות, מהצפופות ביותר בעולם הטרום־תעשייתי, וחקלאות משוכללת הכוללת טראסות, הגבהה מלאכותית של שדות ומערכות השקיה וניקוז גשמים. גם רמת הידע שלהם במתמטיקה ואסטרונומיה הקדימה את אירופה באופן ניכר. בשיאה, קהילת המאיה מנתה מיליונים. היא היתה אמורה להגיע רחוק.

אבל משהו קרה. אחרי שנת 800 לספירה נעלמו באופן מסתורי 99% מבני המאיה, כשהם מותירים אחריהם ערים גדולות, מפוארות וריקות מאדם. כשהספרדים הגיעו, נותרו מהמאיה מעטים בלבד. ב־1838 מצא אמריקאי בשם ג'ון סטיבנס כמה מהערים אבודות בסבכי היערות. מאז חוקרים מנסים לברר מה בדיוק קרה שם. איזה אסון יכול היה למחוק ציביליזציה שלמה, גבוהה ומפותחת באופן מוחץ כל כך? למה דווקא המאיה ולא שכנותיה? ולמה דווקא אז?

רק באחרונה עלה החשד שהתשובות לשאלות הללו קשורות לתזונה של המאיה, שהתבססה באופן כמעט בלעדי על תירס. התירס המבוית הראשון, מעריכים, נולד לפני כ־9,000 שנה במקסיקו. הולדתו בישרה על תחילת עידן החקלאות, ומאוחר יותר, כשבני האדם למדו לייבש אותו, לשנע ולסחור בו, הוא בישר את תחילת עידן הקפיטליזם.

את הקרדיט לשכלולו ולשיפורו באמצעות הכלאות נהוג לייחס לבני המאיה. "בדיקות איזוטופיות של שלדי מאיה עתיקים מצאו שלפחות 70% מהתפריט שלהם היה מורכב מתירס", מסביר דיימונד. "הם ככל הנראה הגיעו למסקנה שעדיף לבחור צמח אחד ולדבוק בו. זו היתה החלטה יוצאת דופן, משום שברוב התרבויות בסביבתה העדיפו מגוון גדול יותר. תושבי האנדים גידלו גם תפוחי אדמה, קינואה, וצמחים אחרים, והמבחר היה אפילו גדול יותר בסין ובמערב אירופה־אסיה".

גם כאן המאיה הקדימו את זמנם. אבל היה לזה מחיר. "הם לא יכלו לצאת למלחמות ארוכות כי התירס הטרי לא החזיק מעמד בדרך", כותב דיימונד בספרו, "וגם כשכבר נלחמו, הם נאלצו לחזור הביתה, לפעמים ממש באמצע הקרב, כדי לקצור אותו. אחרת הנשים והילדים היו גוועים בערב".

הדבר המסוכן באמת לא היה עצם הבחירה בתירס - אלא הבחירה בתירס בלבד. הסיבה לכך היתה תופעת הלוואי הכרוכה בגידול של יבול יחיד: שחיקה מואצת של האדמה. "היום אנחנו יודעים שגידול אינטנסיבי של תירס מרושש בקצב גדל והולך את האדמה שהוא גדל עליה", אומר רן יפעה. "אחרי כמה עשרות סבבים של תירס, היבול פוחת ופוחת עד שהוא מפסיק לגמרי. לכן בחקלאות המודרנית, אפילו שיש לנו את כל הדשנים בעולם, אנחנו עושים סבב אחד של תירס, ואז כמה סבבים של ירקות אחרים כדי להחזיר קצת חנקן לאדמה". החוקרים מעריכים שזה היה המסמר הראשון בארון הקבורה של המאיה. כל אדמה שעשו בה שימוש מסיבי לגידול הפסיקה לתפקד כעבור כמה שנים ונדרשה למנוחה של קרוב לעשור. המאיה היו רעבים לתירס, והתירס היה רעב לשטחי אדמה. זו היתה פצצה מתקתקת.

אבל האם התירס הוא זה שהרג את המאיה? תשובה אפשרית הגיעה לפני כמה שנים ממקום בלתי צפוי: סוכנות החלל האמריקאית. "המסתורין הגדול של המאיה לא היה רק מה קרה להם, אלא גם איפה מתחבאות כל הממלכות שלהם", אומר ד"ר תום סבר, עד לאחרונה הארכיאולוג היחיד בשירות נאס"א וחוקר עקשן של תרבות המאיה. "כשטכנולוגיית הצילום הלווייני השתכללה, חשבתי שנוכל להיעזר בה כדי לפתור את החידה. היה ידוע שבני המאיה השתמשו בסיד כחומר הגלם העיקרי לבניית התשתיות שלהן. חשבתי שחלק מהסיד הזה אולי חלחל לאדמה, והצמחים שגדלו על אותה אדמה לאורך השנים אולי הושפעו ממנו. קיווינו שצילום אינפרה־אדום, שמסוגל לקלוט הבדלים קטנים מאוד בגוני הצבע של הצמחים, ירמוז לנו משהו על המקומות שבהם פעם היו ערים בנויות". הניסוי של סבר הצליח מעל ומעבר למשוער. הצמחים החריגים שרטטו את תוואי הערים. סבר איתר ממלכות מאיה אבודות שאיש לא ידע על קיומן - וגילה דברים חדשים על שיטות החקלאות שלהם, בניית הערים ותהליך התרחבותן לאורך השנים.

"ככל שהיישובים שלהם גדלו - ראינו את היער הצמוד הולך וקטן", אומר סבר. "כששטחי החקלאות שלהם מוצו עד תום, הם כנראה נאלצו לשרוף את היערות בשביל לשתול שם עוד תירס. ככל שהתירס המשיך לזרום, האוכלוסייה המשיכה לגדול, ועוד אדמה הפכה ללא רלבנטית. זה היה מעגל קסמים שהיה קשה להשתחרר ממנו". כך נשרפו היערות הסמוכים לערי המאיה בזה אחר זה. סבר השתמש במודלים ממוחשבים המשמשים כיום לחיזוי מזג אוויר כדי לנסות ולהעריך את השפעת שריפת היערות על התנאים האקלימיים באזורי המאיה. "כל יער שנשרף גרם לעלייה של שלוש־ארבע מעלות בטמפרטורה ולירידה של כ־25% בכמויות הגשמים המקומיים", הוא אומר. "המערכת האקולוגית הרבה יותר מורכבת משהערכנו. העצים לא רק משפיעים על הגשם, אלא גם על תמהיל החיידקים באדמה, על יציבות הקרקע והלחות באוויר. בלי התנאים האלה, גם האדמה שנותרה הפסיקה לייצר תירס", אומר סבר. "זה נראה כאילו הטבע עשה 'תיקון'. סילק את הגורם המפריע והחזיר את העולם למצבו הטבעי".

ג'ון סטיבנס, האיש שאיתר לראשונה כמה מהשרידים הבולטים של המאיה, פרסם שני ספרים בעקבות מסעו לשם. "היו אלה שרידיו של עם תרבותי, מלוטש ומיוחד במינו", כתב על הפעם הראשונה שעמד מול פירמידת אל קסטיליו, מהמבנים היפים ביותר שהמאיה השאירו אחריהם. בני המאיה האמינו שהזמן והמרחב משפיעים זה על זה. אל קסטיליו, ובה 365 מדרגות לכל יום בשנה, היתה החיבור ביניהם. "תרבותם השתרעה לפנינו כמו קליפת אגוז... חסרת תוכן, שמה מחוק, צוותה אבוד, ואין איש אשר יספר מנין באה, למי השתייכה, כמה זמן נמשך מסעה או מה גרם לחורבנה", כתב סטיבנס. "הם עשו את זה בעצמם", מסכם תום סבר, "אבל איך יכלו לדעת?".