האשליה הגדולה של השוק החופשי
פרופ' הא-ג'ון צ'אנג אוהב את הקפיטליזם אבל שונא את השיטה. בראיון ל"מוסף כלכליסט" מנתץ אחד הכלכלנים המובילים בעולם את כל מה שמכרו לנו על השוק, שכר הבכירים ואיך נרוויח מהטבות לעשירים. זה הזמן, הוא קורא, להפקיע את הכלכלה מידי הכלכלנים
כמו פעמון אזעקה, הא־ג'וּן צ'אנג מתריע בקול רם וברור. ממקום מושבו באוניברסיטת קיימברידג' מתריע אחד הכלכלנים המובילים בעולם שהשיטה פשוט לא עובדת. שמלעיטים אותנו בכפית בתיאוריות שגויות שאין להן אחיזה במציאות. שמה שאמור להרעיף עלינו שגשוג גרר אותנו למיתון, ומה שאמור להבטיח צדק מוביל לניצול. שנפלנו קורבן לאידאולוגיה שהרסה את הקפיטליזם, שיטה מוצלחת כשלעצמה, הסבה נזק אדיר לכלכלת העולם ועוד תוליך אותנו אל התהום. כבר כמה שנים שצ'אנג משמיע את האזהרות האלה, אבל עכשיו זו אולי ההזדמנות האחרונה להקשיב להן ולהתעשת. כי הרי אפילו עכשיו, כשהמדיניות הכלכלית באמריקה קורסת, האדמה באירופה רועדת וסיר הלחץ הישראלי מאיים להתפוצץ, אנחנו שומעים שוב ושוב את אותו סיפור שחוק על כוחו המושיע של השוק החופשי, שהוא אסופה של שקרים ופרכות. צ'אנג כאן כדי לחשוף אותם.
1. אפשר להתערב במחירי השוק
הנה אגדת השוק החופשי החמה בישראל כרגע. "אני משוכנע שכאשר דנים בישראל בפתרון למשבר יש הרבה אנשים שאומרים: 'אי אפשר להוריד את עלות הדיור כי המחירים האלה הם משהו שנקבע על ידי השוק'", הוא אומר בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט". "אבל יש כל מיני אפשרויות - בסינגפור, למשל, כל הקרקע היא בבעלות ממשלתית, המדינה מספקת דיור ציבורי ל־85% מהאוכלוסייה ויש תאגידי דיור ציבוריים שלא רודפים אחרי הרווח, כך שהדיור זול יותר. לחלופין, אפשר לפקח על שכר הדירה, או לקבוע תקנות אחרות להגנת הדייר. אבל ברגע שמעלים אפשרויות כאלה קמים גדודים של כלכלני שוק חופשי שאומרים דברים כגון 'אתה לא יכול לעשות את זה כי זה יהיה לא יעיל, וזה יגביל את חופש הבחירה'. כשנתקלים בטיעונים כאלה צריך ללחוץ חזרה: 'איך ייראה שוק הדיור זו החלטה פוליטית, ואתם לא יכולים פשוט לקבוע שהמצב הקיים הוא הנכון'. אפשר לחשוב על מגוון פתרונות גדול מאוד. אני לא יודע מה האופציה הטובה והמציאותית ביותר בישראל ומה אפשרי פוליטית, אבל הנקודה העקרונית היא שיש יותר אפשרויות ממה שאנשים מתארים לעצמם - כי אפשר לשנות את גבולות השוק. אפשר לשנות את הצורה של השוק עצמו".
ברק אובמה בדיוני החוב, לפני שבוע. "דרושה רפורמה יסודית. בלעדיה לא נפתור את המשבר" צילום: אי פי אי
2. אין דבר כזה שוק חופשי. יש אינטרסים
ליתר דיוק, צ'אנג משוכנע שחובה לשנות את הצורה של השוק עצמו. אנחנו עומדים כרגע על חורבות הכלכלה העולמית, ולצ'אנג יש אשם אחד: "האסון הכלכלי הזה נגרם בסופו של דבר על ידי אידאולוגיית השוק החופשי", הוא מכריז.
אי אפשר לחשוד בו שהוא סוציאליסט, או מהפכן הזוי. פרופ' הא־ג'ון צ'אנג (48) הוא כלכלן עטור פרסים, אחד הבולטים של זמננו, מועמד עתידי לנובל ומרצה באוניברסיטת קיימברידג'. הוא נולד בדרום קוריאה, התמחה בפיתוח כלכלי, שימש יועץ למגוון סוכנויות של האו"ם וגופי פיתוח בינלאומיים אחרים, כתב או ערך 13 ספרים, וב־2005 זכה בפרס ליאוניטיף היוקרתי להוגים ש"מאתגרים את גבולות המחשבה הכלכלית" (שבו זכו בעבר, בין השאר, חתני הנובל דניאל כהנמן ואמרטיה סן). כך שצ'אנג מתקיף את השיטה מבפנים, לא מהשוליים. ממגדל השן, לא מפס הייצור. דווקא בגלל זה הביקורת שלו נשכנית כל כך, וגוררת הדים הולכים וגוברים בשיח הכלכלי הגלובלי.
לאורך העשור החולף נודע צ'אנג בביקורת הנוקבת שלו על המדיניות הכלכלית שמקדמים גופים בינלאומיים כגון הבנק העולמי וקרן המטבע. בשנים האחרונות הוא הרחיב את הביקורת שלו וחידד את האמירה: הוא קורא לשנות את כל החשיבה הכלכלית שלנו מן היסוד. המתקפה החריפה שלו הגיעה לפני חודשים אחדים לשיאה, עם פרסום "23 דברים שלא מספרים לכם על קפיטליזם". צ'אנג שוחט בספר עדר של פרות קדושות, כשהוא חמוש בתחושת דחיפות, ים של נתונים ושנינות לא מבוטלת. באמצעות אינספור דוגמאות הוא ממחיש שוב ושוב שהרעיונות של חסידי השוק החופשי פשוט לא מספקים את הסחורה. הספר היה לרב־מכר, מתורגם כעת ל־17 שפות, הקנה לצ'אנג פרסום בינלאומי גם מחוץ לעולם הכלכלי־אקדמי והפך אותו לאישיות שפוליטיקאים צריכים לפגוש לארוחת צהריים, כפי שהגדירו "הגרדיאן" הבריטי.
וזה עיקר המתקפה: "אמרו לנו שאם נניח את השווקים לנפשם הם יביאו לתוצאה היעילה והצודקת ביותר", כותב צ'אנג. "יעילה - משום שאינדיבידואלים יודעים איך לנצל את המשאבים שעומדים לרשותם בצורה המיטבית, וצודקת - משום ששוק תחרותי מבטיח שכל אחד מתוגמל בהתאם למידת הפריון שלו. אמרו לנו שצריך לתת כמה שיותר חירות לעסקים, כי כך תושג יצירת עושר מקסימלית, וכל החברה תרוויח מכך. אמרו לנו שהתערבות ממשלתית רק תקטין את יעילות השווקים. בקיצור, אמרו לנו לשים את כל מבטחנו בשוק - ולזוז מהדרך.
"רוב המדינות בעולם אימצו את העצה הזאת, ובשלושת העשורים האחרונים נקטו מדיניות של הפרטת חברות ממשלתיות, דה־רגולציה של השווקים הפיננסיים, זרימה חופשית של סחורות והשקעות, הפחתת מסים והקטנת תשלומי רווחה. אבל התוצאה של כל הצעדים האלה, כפי שגילינו בעקבות המשבר הפיננסי, היתה הפוכה מהמובטח: צמיחה אטית יותר, אי־שוויון גואה וחוסר יציבות גובר. ומה שהסווה את הבעיות האלה עד המשבר, בהרבה מדינות, היה חגיגה צרכנית שתודלקה בכמויות אשראי אדירות. כך שבשורה התחתונה מה שאמרו לנו חסידי השוק החופשי, הכלכלנים הניאו־ליברלים, היה נכון חלקית במקרה הטוב או שגוי לחלוטין במקרה הרע. ה'אמיתות' שמציעים האידאולוגים של השוק החופשי מבוססות על הנחות בלתי מבוססות ותפיסה חלקית של המציאות, שלא לומר על רעיונות אינטרסנטיים".
סטנלי פישר. טעויות בתפיסה הכלכלית צילום: בלומברג
3. יש קפיטליזם אחר
אלה דברים חריפים, אבל לצ'אנג חשוב להדגיש שאינו מתנגד לקפיטליזם. הוא דווקא סבור שהקפיטליזם הוא השיטה הכלכלית הטובה ביותר שהאנושות המציאה - הוא רק מתנגד לגלגול הנוכחי שלה. "הדרך הטובה ביותר לתאר אותי היא כפרגמטיסט", הוא אומר. "אני לא כבול לתיאוריה מסוימת, והמבחן של מדיניות כלכלית מבחינתי הוא האם היא עוזרת לרוב האנשים. הדבר העצוב הוא שמקצוע הכלכלה וכל הגופים שמייעצים לממשלות כל כך הושפעו מאידאולוגיית השוק החופשי, שהרבה מהטיעונים שלי - שלמעשה היו חלק מהמיינסטרים בשנות השבעים - נחשבים היום רדיקליים. זה קצת מתסכל לומר דברים שהם פשוט עניין של שכל ישר ולזכות למוניטין של אדם קיצוני. אבל זו מציאות שצריך לקבל, והמטרה שלי היא לגרום לאנשים לחשוב באופן קצת פחות אידאולוגי, ועם ראש יותר פתוח".
4. זה לא כוחות שוק, זאת פוליטיקה
זה הרי נראה כמו אקסיומה. הרעיון שהשוק החופשי מוביל לתוצאות יעילות, שאם רק נניח את השוק לנפשו הכלכלה תפרח וכולנו נרוויח, הוא רעיון כל כך שגור, כל כך בסיסי בחשיבה הכלכלית הגלובלית, שקשה לזכור שיש לו היסטוריה. אבל הוא בעצם לא עתיק כל כך. תפיסת השוק החופשי בגלגולה הנוכחי קנתה אחיזה בשיח הציבורי בשנות השמונים, באדיבות נשיא ארצות הברית רונלד רייגן, שהכריז: "המדינה היא לא הפתרון, המדינה היא הבעיה", וראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר, שכל כך בזה למדינת הרווחה ולמדיניות חברתית עד שהודיעה ש"אין כזה דבר חברה". את הרעיונות האלה הפוליטיקאים שאבו כמובן מאקדמאים, ובראשם מילטון פרידמן, אבי אסכולת שיקגו, שסיכם את דעותיו בספר הקלאסי שנקרא פשוט "חופשי לבחור".
עכשיו צ'אנג מנסה לערער על הגמוניה רעיונית של שלושה עשורים, וגם הרעיון הבסיסי שלו פשוט. "השוק החופשי הוא מיתוס", הוא טוען, "אין כזה דבר. כל שוק הרי מתבסס על אינספור תקנות שיאפשרו לו לפעול, כללים שיגדירו איך הוא עובד. בדרך כלל אנחנו לוקחים את התקנות האלה כמובנות מאליהן, ובכלל לא מבחינים בהן. זה כמו סרטי קונג פו: השחקנים מפליאים בריחוף חופשי לכאורה, אבל בעצם תלויים על מיתרים בלתי נראים שמחזיקים אותם באוויר. והתקנות השונות שתומכות בשווקים הן בלתי נראות עבורנו משום שהן מבטאות עמדות פוליטיות שאנחנו תומכים בהן. מה שאנחנו קוראים לו שוק חופשי הוא בעצם שוק שמבטא את המדיניות שאנחנו תומכים בה. ברגע שאנחנו מבינים שאין כזה דבר שוק חופשי, אנחנו בדרך הנכונה להבין איך עובדת השיטה הקפיטליסטית".
"אנשים אומרים 'אי אפשר להוריד מחירים כי הם נקבעו על ידי השוק'. אבל אפשר לשנות את גבולות השוק. אפשר לשנות את הצורה של השוק. השוק החופשי הוא לא ישות טבעית, זה מיתוס. הוא כלי פוליטי ומשמש גורמים אינטרסנטיים" צילום: שאול גולן
צ'אנג מנסה להסביר באמצעות דוגמה היסטורית: "במאה ה-19, כשבפרלמנט הבריטי הציעו לראשונה חקיקה שתגביל עבודת ילדים, חסידי השוק החופשי התנגדו להגבלות האלה, בטענה שהן חותרות תחת חופש החוזים. הם אמרו: 'הילדים האלה רוצים לעבוד - והאנשים האלה רוצים להעסיק אותם, ואנחנו לא צריכים להתערב בדברים כאלה'. מובן שהיום אפילו התומכים הנלהבים ביותר של כלכלת השוק החופשי לא קוראים לחזור לעבודת ילדים כדי לשוב לשוק חופשי באמת. הדוגמה הזאת רק ממחישה שאין שום הגדרה מדעית שאומרת איך שוק חופשי צריך להיראות. החופש של השוק הוא כמו יופי - הוא בעיני המתבונן. אם אתה מאמין שלילדים יש זכות לילדות ושהחברה צריכה לתמוך בהם ולהעניק להם חינוך, אתה לא תראה שום בעיה בהגבלה או אפילו באיסור של עבודת ילדים. ואם אין לך בעיה עם עבודת ילדים, אז הגבלות עליה ייראו לך פולשניות ביותר - אחרי הכל, בהרבה מדינות מתפתחות ילדים הם חצי מכוח העבודה הפוטנציאלי. אבל מובן שבימינו רוב האנשים מאמינים שלילדים יש זכות לחינוך ולילדות.
"מה שהדוגמה הזאת מראה הוא שהגבולות של השוק החופשי הם משהו שנקבע פוליטית. כלכלנים שתומכים בשוק חופשי אוהבים לומר דברים כמו: 'אנחנו יודעים איפה צריך להיות הגבול בין הממשלה לשוק, והנה הגבול הנכון'. ואז כל ניסיון לשנות את הגבול הזה, למשל על ידי כללי בטיחות במקום העבודה או תקנות להגנת הסביבה, מוגדר מיד כניסיון פוליטי ולא יעיל להתערב בפעולה החופשית של השוק. אבל ההגדרה של השוק החופשי היא בעצמה דבר פוליטי, ולכן כשכלכלני השוק החופשי מזדעקים על התערבות בשוק הם בסך הכל מביעים את דעתם האישית על איפה צריך לעבור הגבול בין המדינה לשוק. הגבולות האלה הם לא דבר מדעי, ואנחנו חייבים להשתחרר מהמיתוס שהשוק הוא אובייקטיבי, כאילו השוק הוא מין ישות טבעית ולכן אסור לנו להתערב בפעילות שלו. אם לא נשתחרר מהמיתוס הזה פשוט ניהפך לקורבנות של העמדות הפוליטיות שה'אורתודוקסיה' של השוק החופשי מנסה לכפות עלינו".
5. לא צריך כסף לתמרץ עובדים
קשה לראות את כל האופנים שבהם האמונה בשוק החופשי כופה את עצמו עלינו. ההיגיון שלו שולט כמעט בכל תחום של חיינו, וכללי ההיצע והביקוש אמורים לתמחר לא רק דירות או מניות, אלא גם את העבודה של כל אחד מאיתנו. על פי ההיגיון הזה, אם חלק מאיתנו מרוויחים יותר עבור עבודתם, ואפילו הרבה יותר, זה משום שהם מייצרים יותר ערך. על פי חסידי השוק החופשי, זה לא רק מצב הוגן אלא גם מצב רצוי - הוא נותן לאנשים תמריצים לעבוד קשה. אבל צ'אנג חושב שהרעיון הזה מבוסס על תמונה שטחית מאוד של טבע האדם.
הא-ג'ון צ'אנג. "מקצוע הכלכלה הסב ב-30 השנים האחרונות נזק לרוב האנשים"
"הרעיון הוא שאתה צריך לתמרץ אנשים", מסביר צ'אנג. "אם אנשים מרוויחים הרבה כסף, זה משום שהשוק נותן ערך גבוה לכישורים שלהם, ולכן אם תיתן לאנשים האלה שכר נמוך יותר לא יהיה להם תמריץ לבטא את הכישרון שלהם, לכתוב שירים יפים, להרוויח הרבה כסף עבור החברה שלהם או להמציא תרופות חדשות. אני אומר שזה נכון שאתה צריך לתת לאנשים מניע כלשהו כדי לפעול, אבל כסף הוא לא הסיבה היחידה שמניעה אנשים. יש הרבה מדענים שעובדים קשה מאוד, ולפעמים בתנאים מסוכנים, כדי לקדם את הידע האנושי, והם לא בהכרח מחפשים רווח. הרבה מהם מעמידים לרשות הכלל מידע שיכלו להוציא עליו פטנטים רווחיים, כי הם רוצים לתרום לאנושות. זו פשוט טעות לטעון שאם לא תשלם לאנשים הרבה כסף הם לא יעשו דברים יצירתיים או חשובים".
6. למנהלים לא אכפת מהחברה
מה בנוגע לטענה שהשוק מתגמל לפי כישורים? שמי שמרוויח יותר - זה משום שהוא ראוי לגמול גבוה יותר?
"תראה, בשנות השבעים השכר הממוצע של מנכ"ל אמריקאי היה בערך פי 30 או 40 משכר ממוצע של עובד, וזה היה יחס גבוה בסטנדרטים בינלאומיים, כי יש הרבה מדינות שבהן המנכ"ל מרוויח בממוצע רק פי עשרה מהעובדים. אבל ב־30 השנים האחרונות משכורות המנכ"לים בארצות הברית זינקו פי עשרה, ועכשיו הן עומדות על פי 300 או 400 מהעובד הממוצע. האם זה באמת משום שהמנהלים האמריקאים נהפכו לפרודוקטיביים פי עשרה בתקופה הזאת? ברור שלא. הרי ב־30 השנים האחרונות הכלכלה האמריקאית נהפכה לתחרותית פחות ופחות, והחברות האמריקאיות איבדו את ההובלה בשוק.
"אפשר להסתכל למשל על ג'נרל מוטורס. בשנות החמישים היא ייצרה מיליוני מכוניות, בזמן שכל 12 יצרניות הרכב היפניות יחד ייצרו אולי 50 אלף מכוניות בשנה. 50 שנה מאוחר יותר ג'נרל מוטורס הידרדרה עד כדי פשיטת רגל, אף שהמשכורות של המנהלים שלה רק עלו עוד ועוד. האם המנהלים האמריקאים יעילים פי שניים מהמנהלים הגרמנים? האם הם יעילים פי חמישה מהמנהלים היפנים? אני לא חושב".
אז איך נרשם זינוק כזה במשכורות של המנהלים האמריקאים?
"מה שקרה הוא ששכבת המנהלים האמריקאים היטתה את שוק העבודה. הם השיגו חוזים שערורייתיים, וכדי למנוע מבעלי המניות להתלונן הם טענו שהם מנהלים את החברה כדי 'למקסם ערך לבעלי המניות'. המנהלים חילקו כמות אדירה של דיבידנדים לבעלי המניות והעלו את מחירי המניות על ידי קנייה חוזרת שלהן. אלה פעולות שהיתה להן השפעה שלילית ביותר על החברות בטווח הארוך, בין השאר כי הן באו על חשבון השקעה בחברה. לבעלי המניות זה לא אכפת, כי הם יכולים למכור מניות של חברות בדעיכה ולקנות מניות אחרות, ולמנהלים לא אכפת כי הם יכולים לבזוז את החברה, ואחרי עשר שנים, כשהחברה פושטת רגל, הם כבר במקום אחר. המסקנה מכל זה היא שאנחנו צריכים להטיל ספק בתפיסה שלפיה השוק מתגמל אנשים באופן יעיל לפי הכישרון והמאמץ שלהם".
הפגנת הענק בתל אביב. "כל אחד יכול להבין את עקרונות הכלכלה, וזה הצעד הראשון לקראת מימוש הזכויות שלנו" צילום: רויטרס
7. השוק החופשי לא יודע לנצל אנשים מוכשרים
ויש עוד סיבה לא תמימה לפערי השכר: האליטות מנציחות את עצמן, במיוחד במדינות שבהן מערכת החינוך מופרטת. "בארצות הברית, ובמידה פחותה גם בבריטניה, יש מובּיליות חברתית נמוכה מאוד. יש בהן מדינת רווחה חלשה מאוד, ולכן במערכת החינוך שלהן יש יתרון ברור למי שמקבל חינוך פרטי. התוצאה היא שמי שבסופו של דבר מקבלים את המשכורות הגבוהות הם פשוט אנשים שבאו מהרקע הנכון. לשם השוואה, מדינות כמו דנמרק או שבדיה, שבהן יש ניידות חברתית גבוהה, מנצלות באופן מלא את מאגר הכישרונות שלהן. ולכן השאלה היא: האם המאגר האנושי שממנו באים המנהלים האמריקאים הוא טוב כמו במדינות אחרות שבהן יש ניידות חברתית? אני לא יודע בדיוק מה המצב בישראל, אבל אלא אם יש לכם מדינת רווחה ומערכת חינוך שמבטיחות ניידות חברתית, ואין אצלכם קנוניה בין מנהלים מקצועיים לבעלי המניות, אי אפשר לומר שמנהל במערכת הבנקאות שמרוויח עשרות מיליונים מקבל את הסכומים האלה כי זה מגיע לו".
8. עשירים לא מייצרים צמיחה
האליטה הכלכלית הצליחה לא רק לגרוף חלק גדל והולך מההכנסות; היא גם הצליחה לשכנע את כל השאר שזה משתלם עבורם, שכדאי להם לתת לה חתיכה גדולה במיוחד מהעוגה. זהו אחד המונחים החביבים על כלכלנים, והשאלות המרכזיות של הכלכלה הן איך לחלק את העוגה, ואיך להגדיל את העוגה. כלומר איך לחלק את העושר, ואיך לדאוג שהכלכלה תצמח כך שייווצר יותר עושר. התשובה הנפוצה לשאלה הזאת ברוב העולם המערבי, וגם בישראל, בעשורים האחרונים נראית במבט לאחור די ביזארית: הדרך להפוך את כולנו לעשירים יותר, כך נטען, היא להפוך את העשירים לעשירים יותר. אם אנחנו רוצים להביא לצמיחה אנחנו צריכים לדאוג שלעשירים יהיה יותר כסף, כלומר להוריד את נטל המסים שהם משלמים ולהגדיל את חלקם בסך ההכנסות.
"הצידוק הרגיל לחלוקת ההכנסות מחדש כלפי מעלה", מסביר צ'אנג, "היה שאלה האנשים שיוצרים עושר, ואם ניתן להם פרוסה גדולה יותר של העוגה הם ישתמשו בה כדי להשקיע וככה יגדילו את העוגה. כך שגם אם החלק היחסי של כל אחד מאיתנו בהכנסה הלאומית יקטן, ההכנסה שלנו תגדל במונחים אבסולוטיים, כי הכלכלה כולה תצמח".
Trickle Down Economics, קוראים לזה. הרעיון שלפיו העושר שייווצר למעלה יחלחל לאטו למטה, אל שאר האוכלוסייה. או, אם להשתמש במטאפורה אחרת, הגאות תרים את כל הסירות. הרעיון הזה חביב במיוחד על המפלגה הרפובליקנית האמריקאית: הקלות המס שהעניק ג'ורג' בוש לעשירים בתקופת נשיאותו הן אמנם אחת הסיבות העיקריות לגירעון של ארצות הברית, אך גם היום הרפובליקנים מתנגדים לביטולן, וקוראים: "אל תפגעו ביוצרי המשרות". גם בישראל יש לרעיון הזה קונים, ובראשם בנימין נתניהו, תומך נלהב בהפחתת מסים ישירים. ב־2008, למשל, הכריז נתניהו: "אצלנו רף המסים עדיין גבוה משום שהחשיבה שלנו לא עסקית, אנחנו לא חושבים על הגדלת העוגה אלא על חלוקת העוגה. אבל החלוקה לא תשתנה אם העוגה לא תגדל".
מאהל המחאה בכיכר פוארטה דל סול, מדריד צילום: רויטרס
אלא שלפי צ'אנג, הרעיון היצירתי הזה נכשל במבחן החשוב ביותר - מבחן התוצאה. כל מה שהזרמת העושר לעשירים הניבה הוא אי־שוויון גובר. "בהרבה מדינות חלקם של העשירים בהכנסה הלאומית, ובמיוחד החלק שגורף המאיון העליון, עלה באופן דרמטי. למרות זאת, העשירים לא הצליחו לייצר יותר צמיחה. אם אתה מסתכל על הסטטיסטיקות, האנשים האלה נכשלו לחלוטין ביצירת צמיחה נוספת. בארצות הברית, למשל, קצב הצמיחה לפני ואחרי שהתחילו במדיניות הזאת נשאר אותו הדבר. המאיון העליון של האמריקאים מרוויח פי 2.5 ממה שהרוויח לפני שלושה עשורים, ושיעור הצמיחה נותר זהה. המשמעות של זה היא שהאנשים האלה פשוט נהפכו ליקרים מאוד: אנחנו צריכים לשלם להם פי 2.5 כדי שיעשו אותה עבודה בדיוק. וכשאנשים שוב אומרים היום שאנחנו צריכים להקטין את התערבות הממשלה ולפנות מקום ליזמים מהמגזר הפרטי כדי שיוכלו לייצר צמיחה, הם נשענים על תקדים מפוקפק מאוד".
9. אנחנו לא לומדים מטעויות
למנהיגים אין בעיה להישען על תקדימים מפוקפקים. הם עשו את זה בשלוש השנים האחרונות כל הזמן: המשבר חשף את כשלי השוק החופשי, אבל הם חזרו לשוק החופשי בניסיון למצוא פתרונות למשבר. צ'אנג, כמו פול קרוגמן, נוריאל רוביני וכלכלנים נודעים אחרים, נחרד במיוחד מהכיוון שאליו מובילים קובעי המדיניות בארצות הברית ובאירופה: קיצוץ בהוצאות הממשלה, שנעשה דווקא בשעה שהפעילות הכלכלית קופאת ומיליוני אנשים משוועים לסיוע.
"זה די מדהים: זה הרי בדיוק מה שהניסיון שלנו מהשפל הגדול של שנות השלושים אומר שלא צריך לעשות. במשך שלוש־ארבע שנים מתחילת השפל הגדול אנשים עדיין נצמדו לאמונה שהתקציב חייב להיות מאוזן, שהממשלה צריכה להימנע מהוצאות גירעוניות, שהיא לא צריכה להציל מוסדות פיננסיים, לא צריכה להוציא על רווחה ולא צריכה לספק עבודות למובטלים באמצעות המגזר הציבורי. רק אחרי ארבע שנים של סבל קיצוני חלק מהממשלות התחילו לשנות את המדיניות שלהן ולאמץ צעדים כאלה. היו מדינות שסירבו לשנות את המדיניות הזאת, והכלכלות שלהן נחרבו, ולכן זה די מזעזע שאנחנו חוזרים על אותן טעויות".
וצ'אנג מסביר: "בשנה הראשונה שאחרי המשבר של 2008 נמנענו מהן, והייתי די מרוצה כי נראה היה שהאנושות סוף סוף מפגינה יכולת ללמוד לקחים מההיסטוריה. אבל אחרי שנה אחת בלבד, כשהעניינים התחילו להירגע קצת, פתאום הופיעו מחדש רעיונות שנלקחו היישר מהמאה ה־19 על איך צריך להתמודד עם משברים פיננסיים, ועכשיו הם נהפכו לדעה השלטת. אבל הניסיון לקצץ בהוצאות הממשלה בדיוק באמצע מיתון הוא מהלך שנועד לכישלון. אם היינו במצב שבו המגזר הפרטי מוכן לפעולה והממשלה חוסמת אותו ומונעת ממנו להשקיע וליצור משרות - אז אולי היה היגיון בקיצוץ. אבל עכשיו פשוט אין שום ביקושים במגזר הפרטי. צריך רק להסתכל על הנתונים בבריטניה ובארצות הברית בארבעת הרבעונים האחרונים: ברגע שהאפקט של חבילות התמריצים החל להתפוגג, הכלכלות האלה החלו לדרוך במקום. כך שהמדיניות הנוכחית היא די מטורפת בטווח הקצר, ובטווח הארוך הההשפעה שלה יכולה להיות אפילו גרועה יותר - אנחנו חוזרים לאותם רעיונות עוועים של השוק החופשי שהכניסו אותנו למשבר מלכתחילה, ובראשם הרעיון שהמפתח לצמיחה הוא לצמצם את המגזר הציבורי, להוריד מסים ולפנות מקום למגזר הפרטי".
בשבוע שעבר, עם הורדת דירוג האשראי של ארצות הברית וכשהמשבר הגלובלי שוב הרים את ראשו, צ'אנג פרסם מאמרים ב"גרדיאן" וב"וול סטריט ג'ורנל", וקרא לנסות בכל זאת להכיר בבעיות האמיתיות העומדות לפנינו. הקיצוצים המתוכננים בארצות הברית ובבריטניה, התריע, רק יעמיקו את המיתון ולא יובילו לצמיחה - במיוחד כששירותי הרווחה על הכוונת, וגם הסירוב להעלות מסים על עשירים אינו מבוסס על כל היגיון. וחשוב מכל, הדיון על הגירעונות מסיט את תשומת הלב מבעיית היסוד שעדיין לא ניתן לה מענה: המערכת הפיננסית העולמית זקוקה לרפורמה יסודית. "בלי רפורמה כזאת", הוא כותב, "לא נפתור את המשבר הנוכחי ולא נימנע ממשברים גדולים אפילו יותר בעתיד".
10. אנחנו לא חיים בעידן פוסט־תעשייתי
אז ברור מה לא לעשות. מה ממשלות כן אמורות לעשות? צ'אנג ממליץ, קודם כל, להשתחרר מהמחשבה שאנחנו חיים בעידן פוסט־תעשייתי. אפילו סינגפור ושוויץ, שתי המדינות שמוזכרות תכופות כדוגמה לכלכלות משגשגות שנשענות על שירותים, הן למעשה שתיים מהמדינות המתועשות ביותר בעולם יחסית לגודלן. צ'אנג מדגיש כי אנחנו צריכים להתייחס ברצינות ל"ליצור דברים", ולהשקיע במחקר, בפיתוח ובהכשרה מקצועית. המלצה נוספת היא להפוך את הממשלה לגדולה ופעילה יותר. רשת ביטחון חברתית, מסביר צ'אנג, גם משפרת את יכולתם של אזרחים לקחת סיכונים בפיתוח הקריירה שלהם. המלצה נוספת, קצת פחות מפתיעה, היא לאזן בין המגזר הפיננסי לשאר הכלכלה ולהאט קצת את זרימת ההון.
11. מומחים לא מבינים
ומה צריכים לעשות האזרחים? לעזור לממשלות להשתחרר מרעיון העוועים של שוק חופשי, ובעצם לצאת למלחמה על הכלכלה. "אסור להשאיר את הכלכלה לכלכלנים", הוא כותב. "מקצוע הכלכלה הסב ב־30 השנים האחרונות נזק לרוב האנשים". האזרחים צריכים להבין יותר בכלכלה, הוא טוען, ולהפוך למה שהוא מכנה "אזרחים עם מודעות כלכלית". "לכל אחד מאיתנו יש הרבה דעות על מגוון נושאים בלי שבהכרח תהיה לנו הכשרה טכנית", הוא אומר. "אני בטוח שלהרבה מהקוראים שלך יש דעות מגובשות על התחממות גלובלית, תקנים להיגיינה במזון או המצב הפוליטי בלי שיהיה להם תואר בתחומים האלה. אז למה אנשים חוששים לגבש דעות מוצקות על הכלכלה? כי עברנו שטיפת מוח שלפיה כלכלה היא דבר קשה שאנשים נורמלים לא יכולים להבין. זה לחלוטין לא נכון. הכלכלה ניתנת ברובה להסבר במונחים ידידותיים למשתמש. נכון שיש כמה פרטים טכניים שרק מומחים יכולים להבין, אבל כל אחד יכול להבין את העקרונות. וזה הצעד הראשון לקראת מימוש הזכויות הדמוקרטיות שלנו בנוגע למדיניות הכלכלית שהמנהיגים מכתיבים. בדרך כלל כשמציגים לאנשים קצת מספרים הם נבהלים ואומרים: 'המומחים בטח צודקים'. וזה בדיוק מה שאסור שיקרה, כי בשם פתרונות מדעיים וטכניים, המומחים האלה מצליחים לעשות ככל העולה על רוחם ולא לשאת בתוצאות".
