הודית של פעם

בכניסה למסעדת אינדירה הוותיקה בלונדון מיניסטור בתל אביב שורר ניחוח מוכר. הטפטים על הקירות, השולחנות המחופים מפות לבנות ועליהן מפות מודפסות באלכסון, המלצרים הדוברים אנגלית במבטא הודי כבד. זהו בלי ספק הניחוח של שנות השמונים, אז, לדקה או שתיים, המטבח ההודי זכה לעדנה בזכות נציגתו הרהוטה רינה פושקרנה מטנדורי. אבל המטבח ההודי מעולם לא תפס באמת בנוף הקולינרי בישראל, שלא כמו בערים אירופיות, שבהן תוכלו לבחור בכל עת מתוך מגוון של מסעדות הודיות מצוינות ועדכניות.

מסעדת אינדירה פועלת בצניעות חביבה באותו חלל אפלולי כבר יותר מ־18 שנה, מתחילת שנות התשעים. עתה היא מציעה ארוחה עסקית חדשה במחיר צנוע, 49 שקל עבור שתייה קלה, נאן ומטבלים, מרק, סלט, מנה עיקרית, אורז ובאופן תמוה - קינוח משותף לזוג.

התחלנו במרק עגבניות ומרק עדשים בינוניים, שלא פיתו להמשיך מעבר לשתי הכפות הראשונות, ובפנכה קטנה של סלט ירקות סתמי ומיותר. הנאן המעט שמנוני סיפק תעסוקה לפה עם שלושה מטבלים מוצלחים - מטבל כוסברה חריף, מטבל קוקוס כתמתם וחריף ומטבל תמרהינדי חמוץ־מתוק.

מלאי כופתה. מנה מצטיינת בעיקר על רקע המנות האחרות צילום: אלה סברדלוב קרן

מלאי כופתה (בתוספת 15 שקל), אחת המנות המצטיינות של המסעדה מאז ומתמיד, היתה גם כוכבת הארוחה שלנו. כופתה אחת (חצי מהכמות המוגשת למזמינים מהתפריט הרגיל), עשויה מחית תפוחי אדמה וגבינה, היתה נהדרת. הרוטב העשיר והמתקתק, העשוי עגבניות ואגוזי קשיו, ליווה באופן מושלם את האורז המשובץ ירקות והרכיב ארוחה מוצלחת במיוחד. פחות מוצלחת היתה מנת הבשר וינדלו. הרוטב הסמיך, העשוי בצל ותפוחי אדמה, דווקא היה מוצלח, אבל קוביות הבשר ששחו בתוכו היו מבשר בקר מעובד באיכות לא גבוהה, והמנה נזנחה מיד.

חתמנו בקינוח של גלידה תעשייתית בטעמי שוקולד, מנגו ופצפוצי שוקולד עם כרבולת קצפת כתמתמה וסירופ שוקולד, והיא היתה פשוט רעה.

כשיצאנו לאור הבוהק שבחוץ קצת הופתענו לראות אנשים עם אייפדים. בשנות השמונים היינו ממשיכות היישר להופעה של דפנה ארמוני בצוותא.

קשה לשפוט את אינדירה. היא אינה מתיימרת להיות מתוחכמת ומתנהלת כאילו הסצינה הקולינרית בישראל נמצאת כמה עשורים מאחור. מי שנכנס אליה יודע, לכאורה, מה הוא צפוי לקבל, ויש בה כמה מנות עשויות היטב. אבל זה לא מספיק. אפשר לדרוש גם ממסעדה עממית להגיש אוכל טוב ואחיד ברמתו, ואת זה לא קיבלנו באינדירה.