אסון, טבע: צ'רנוביל היא גן עדן

חזיר הבר ניצב במרחק 30 או 35 מטר ממני, בתחתית גדה מכוסה עשב, ומביט היישר בי. אפילו מן המרחק הזה אני יכול לראות את חוטמו הארוך במידה מופרזת, את אוזניו המחודדות והאדירות ואת הזיפים לאורך גבו. הוא נראה כאילו הוא מעורב עם קיפוד, בכמה גוני צהוב (אוקר) ואפור. והוא גדול בהרבה משציפיתי, אולי בגובה חזה של אדם. הוא נראה כמו אל יערות שנשלף מתוך הישימון, מתבונן בעיניים פראיות במראה המשונה של בן אנוש הנגלה לפניו. לרגע אחד נדמה שהוא שוקל להסתער עליי, אולם מתחרט. כשהוא פוסע הלאה הוא נע בעוצמה, בקלות, על רגליים דקיקות ואציליות שאורכן כפול מרגלי חזיר, ונעלם במעבה העצים.

חזיר בר באזור הסגור. מתבונן בעיניים פראיות במראה המשונה של בן אנוש שנגלה לפניו צילום: רויטרס

אני מטפס חזרה אל תוך הוואן שלנו, עורי סמור מהתרגשות. החיזיון מבשר טובות: הגעתי לאזור שהוכתר כשמורת חיות הבר הגדולה באירופה בתחילת יולי, מועד שבו ידעתי שלא יהיה קל לראות את החיות עצמן; בחורף, כשהמזון נדיר והעלים נושרים, הן נראות יותר. אך לאחר כמה שעות בלבד הצלחתי למחוק חזיר בר מן הרשימה. ייתכן שהמזל לצדנו.

2. דרך חתחתים

מזל אינו המכשול היחיד הניצב בינינו לבין הצפייה בחיות. אנחנו באזור הסגור של צ'רנוביל, שטח עצום שרוחבו מגיע עד כ־100 ק"מ ושמאז 1986 מוכרז בלתי ראוי למגורים. גם כיום, 19 שנה לאחר קריסת ברית המועצות, אין דבר המתרחש באוקראינה בלי ניירות שהודפסו והוחתמו בחמישה העתקים. נדרשו לנו חודשים של תכתובת ושיחות טלפון כדי להשיג אישור לשהות כאן כמה ימים. אמנם אנחנו סתם שני נוודים זרים - הצלם האנגלי רורי קרנגי הוא שותף ותיק למסעותיי - אך יש לנו מצלמות עם עדשות זום ובמחברת שלי יש שורות; ניכר שאנחנו מרגלים. ברית המועצות אולי גוועה, אולם התפיסה הסובייטית חיה וקיימת.

הכור שבו אירעה התאונה. על בית הדואר תלוי מד קרינה דיגיטלי צילום: Matthew Keenan

ב"מרכז צ'רנוביל", מעין בניין קבלת פנים מאולתר בלב העיר הישנה, הייתי צריך להגיש ערימת שטרות מקומיים בגובה 20 ס"מ ולחתום על עוד ערימה של הסכמים, אישורים וקבלות, ואז להיבדק במונה גייגר עשוי כרום בסגנון אוסטין פאוורס. לבסוף, בחסותם של מדריך, נהג ומתורגמן, היינו חופשיים לצאת אל השטח, מחויבים לציית להוראות המדריך.

כמה דרכים מוזנחות חוצות את השטח, מחורצות עשבים שוטים, והאזור כולו מזוהם בכיסים של קרינה חזקה; אולם נדמה שלטבע זה לא מפריע. נראה שכל מה שמעניין את הטבע הוא שהאנשים, עם חיות הבית שלהם, נעלמו ברובם. השטח שב להיות יער גדול ופראי, ומבחינתו של הטבע זה נשמע כמו סיפור הצלחה: סלקו את בני האדם והטבע הפראי יקום מיד על רגליו. בעקבות סיפורים על יונקים שלא נצפו באירופה מאז ימי הביניים, יצאנו לדרך לספארי האטומי.

3. האסון עוד תלוי מעל אירופה

מעט אחרי 1 בלילה, ב־26 באפריל 1986, אחד מתרחישי הזוועה של העולם החל להתממש. ריאקטור מספר 4 בתחנת הכוח העצומה צ'רנוביל התפוצץ. הגורמים לכך עדיין שנויים במחלוקת, אך היה זה שילוב כלשהו של פגם בתכנון מוטות הבקרה שמווסתים את עוצמת הריאקטור, של צוות מהנדסים בלתי מיומן ושל בוס סובייטי מיושן שסירב להאמין שמשהו רציני השתבש. בכל אופן, זה היה מראה מרהיב. קוביות עופרת במשקל 350 ק"ג קיפצו לכל עבר כמו פופקורן. המכסה, שמשקלו אלף טונות, עף מעל הריאקטור באבחה אחת. קרני אור בצבע פטל האירו את שמי הליל - אוויר מיונן, יפה כל כך שתושבי העיר הסמוכה פריפיאט יצאו אל מחוץ לבתים כדי לצפות במחזה. עד שהכל נגמר, מעריך סגן המהנדס הראשי לשעבר גריגורי מדוודב, הקרינה הרדיואקטיבית שהשתחררה היתה ברמה גבוהה פי עשרה מהרמה בהירושימה.

במשך אלף שנים היתה צ'רנוביל התיישבות שקטה למדי, ובשלוש המאות האחרונות היתה עיירה יהודית ברובה שהתפרסמה בזכות שושלת של רבנים חסידיים (טוורסקי). מאז המהפכה ברוסיה הצטמקה האוכלוסייה היהודית, אך אפילו כיום ישנם באזור שני אתרים שאליהם עולים לרגל חסידים, פעמיים בשנה. "כמה יכול לבוא וכמה יכול ללכת, אך מַתמיד העולם", כתבה פעם המשוררת אמילי דיקינסון.

שפמנוני הענק בתעלות. הדנ"א של המינים נעשה לא יציב צילום: CC By Andrzej Karon

ב־1970 החלה ברית המועצות לבנות, כ־15 ק"מ מהעיר, את מה שקיוותה שיהיה תחנת הכוח הגרעינית הגדולה באירופה (רק ארבעה משמונת הריאקטורים המתוכננים הושלמו עד האסון). לצדה הקימו עיר בטון חדשה, פריפיאט, ובה 50 אלף תושבים, לעומת 12 אלף אנשי צ'רנוביל. התעשייה הגרעינית היתה חלק מהתעשייה הצבאית, ותרבות החשאיות הסובייטית כיסתה על הכל. קרינה היא בעיה גדולה מספיק בפני עצמה, אבל כשהיא מתרכבת עם גאווה ופרנויה מתקבל תמהיל מסוכן של סיפורי קפקא ו"פרנהייט 451".

הרמז הראשון שקיבל העולם על האסון בצ'רנוביל היה כאשר עובדים בתחנת כוח שבדית, במרחק של יותר מ־1,600 ק"מ, הגיעו לעבודה, נבדקו במונה גייגר וגילו שהם פולטים קרינה ברמות גבוהות. זה קרה רק יומיים אחרי האסון. למחרת, ב־29 באפריל, רוחות חזקות נשאו עננים רדיואקטיביים מעל מערב אירופה ואל תוך סקנדינביה, ו"הניו יורק טיימס" דיווח על הקטסטרופה בעמוד הראשון. העיתון הסובייטי "פראבדה" הקדיש באותו היום ל"תאונה" שמונה שורות שלמות, אי שם בעמוד השלישי. רק ב־15 במאי, שלושה שבועות לאחר מכן, יצא מיכאיל גורבצ'וב בהודעה מסודרת על האסון.

30 אנשים מתו בליל הפיצוץ או מיד אחריו. ביומיים הבאים 1,100 אוטובוסים חילצו את כל תושבי פריפיאט, שהפכה בן לילה לעיר רפאים. 600 אלף פועלים השתתפו במבצע הניקיון באזור: שכבת האדמה העליונה גולחה בשטח של ק"מ סביב הכור, ועד היום לא נמסר לאן נלקחה האדמה הזו; רבים מאמינים שהיא הוטבעה בנהר הדנייפר הסמוך. מאות אלפי עצים ניטעו כדי למנוע סחף ולצמצם את התפשטות הנשורת הרדיואקטיבית.

מרפאת הילדים הנטושים בפריפיאט. 4,300 דונם סגורים למגורי אדם צילום: CC by Pedro Moura Pinheiro

אלא שמבצע הניקוי המסיבי התברר כקטלני יותר מן הפיצוץ עצמו. לחיילים הוצעה עסקה: קיצור השירות בשנתיים תמורת שתי דקות של פינוי פסולת רדיואקטיבית. אלפים קיבלו עיטורי עוז והוכרזו כגיבורים לאומיים - וחלו בסרטן ובמחלות כרוניות בבלוטת התריס. אלפים אחרים, תושבים ומנקים, עובדים וכבאים, מתו בשבועות או שנים שאחרי האסון בעקבות החשיפה לקרינה. על פי ההערכות, כ־2.7 מיליון בני אדם החיים כיום באוקראינה, בבלארוס וברוסיה הושפעו ממנה באופן ישיר.

בשבועות שאחרי האסון הוכרז האזור סביב הכור, בגודל כ־2,850 קמ"ר (כשטחו של פארק יוסמיטי בארצות הברית, למשל), כשטח סגור. שתי ערים וכ־90 כפרים פונו. זה לא הספיק, כמובן: נשורת גרעינית שדבקה בענן מזהמת את הגשם שיורד רחוק מאוד ממקום האסון. מהסיבה הזו, בוויילס יש איכרים שעדיין אינם יכולים למכור את בשר החיות שהם מגדלים, ובגרמניה ניצודו בקיץ האחרון אלפי חזירי בר שהוכרזו כרדיואקטיביים ברמה מסוכנת.

4. עולם פוסט-אפוקליפטי

האזור הסגור הורחב עם השנים, ועומד על 4,300 קמ"ר. הוא אמור להיות ריק מאנשים, אבל עובדים בו כ־5,000 בני אדם. אי אפשר פשוט לכבות כור גרעיני - גם לאחר שהוצא מכלל שימוש הוא מצריך עבודות תחזוקה, וכך גם המתקן לאחסון פסולת גרעינית שהוקם במקום. העובדים מגיעים למשמרות בנות שבועיים ומקבלים שכר גבוה פי שלושה מעמיתיהם.כל סימן קל למחלה בבדיקות הרפואיות השנתיות גורם להם לאבד את עבודתם. ולא רק העובדים שם. כ־300 בני אדם חיים באזור: איכרים שחזרו לאדמתם זמן קצר לאחר האסון, וחוקרים מרחבי העולם שבוחנים את השפעות הנשורת הגרעינית על צמחים ובעלי חיים.

פארק השעשועים צילוםף CC by gpjt

האזור הסגור נהפך למעשה למעבדת קרינה עצומה, אזור שבו בעלי החיים כמעט אינם מופרעים וחיים לצד מספר מצומצם של בני אדם, כמו בעידן הטרום־תעשייתי, ולצד כמות אדירה של חומרים רדיואקטיביים, כמו בעידן הפוסט־אפוקליפטי. מבחוץ הפאונה נראית משגשגת: עליות חדות במספר היונקים הגדולים - בכללם זאבים אפורים, דובים חומים, איילים קנדיים, איילי כרמל וחזירי בר, הנפוצים באזור במספרים שלא תועדו זה יותר ממאה שנים. אבל המדענים מנסים להבין מה קורה בפנים, מה מתרחש בעצמות ובדנ"א של החיות הללו.

כשנכנסים לאזור הסגור, הדממה מכה בהלם. זה יכול היה להיות מפחיד, אלמלא היה כה מלבב. הרחובות בשולי צ'רנוביל משופעים בצמחייה עד שכמעט לא ניתן לראות שמדובר בעיירה. הם נהפכו למנהרות ירוקות שבהן דבורים מזמזמות, ציפורים מצייצות כמו תזמורת, המוני פרפרים מרפרפים, והמעבר כה צר שהוואן דוחק עשבים לצדדים בין בתים שכוסו ביער. הכל נראה כלקוח מתוך מעשייה רוסית עתיקה.

5. עוצר עם השקיעה

רשמית, אוקראינה פתחה את צ'רנוביל לתיירות בינואר 2011, אך בשנים האחרונות היו כבר קבוצות קטנות שהורשו להגיע לאזור. רוב התיירים הגיעו או מגיעים לסיורים בני יום ב”אתרי התיירות” הבולטים של האזור, כולם באזורים שנבדקו והוכרזו בטוחים - העיר הנטושה פריפיאט, מכוניות הניקוי של הצבא הסובייטי, האנדרטאות. אין צורך במוני גייגר או בחליפות מיוחדות; צריך רק להישאר עם הקבוצה, לעבור כמה מחסומים ובדיקת קרינה ביציאה.

כשמבקשים להישאר במקום יותר מיום, המשימה מסובכת יותר. ב"מרכז צ'רנוביל" יש בית הארחה שבו מבקרים בלתי רשמיים כמונו יכולים לשהות ולאכול נזיד או צלי אוקראיני שטעמם נפלא אך מחירם מופקע. עם השקיעה מוכרז עוצר. מי שילך לחנות הסמוכה, שבה הפועלים קונים בירה ולחם, עלול להיעצר.

כשנכנסים לאזור הסגור, הדממה מכה בהלם. זה יכול היה להיות מפחיד, אלמלא היה כה מלבב. דבורים מזמזמות, ציפורים מצייצות, המוני פרפרים מרפרפים. הכל כמו לקוח ממעשייה רוסית עתיקה צילום: CC by Bo47

אנחנו מתכננים לתור את היער, את הנהרות, את צ'רנוביל ופריפיאט וכמה כפרים שבהם עדיין גרים איכרים. בדרך למימוש התוכנית נאלצנו לחתום על מסמך שלפיו התחייבנו שאם נדרוך במקום כלשהו שסרגיי המדריך לא אמר לנו לדרוך בו, לא נטיל על הרשויות אחריות לכל בעיית בריאות עתידית.

עד כה, הסימן הניכר היחיד לקרינה היה שלט דיגיטלי על משרד הדואר הנטוש בצ'רנוביל. במקום לדווח מה השעה והטמפרטורה, הוא מודד את רמות קרינת המיקרו־רנטגן באזורים שונים בסביבה.

6. פסטורליה ואנטישמיות

הכפרים הנגועים ביותר גולחו ונקברו זמן קצר לאחר הפיצוץ, ורק כמה תלוליות מעידות על כך שאי פעם היו שם. כרי הדשא נעלמו ברובם והוחלפו בצמחיית יער. רוסיה היא ארץ של יערות, אבל היער האמיתי, הקדמוני והבלתי נגוע, שאפשר שעיני אדם מעולם לא חזו בו, נקרא "פּוּשָה", "יער סבוך". זה מה ששב ומתכונן בצ'רנוביל, מתחדש בקצב חסר תקדים.

אנחנו עוצרים ליד נהר פריפיאט, שרוחבו כ־800 מטר. הנהר שקט בצורה שלא תיאמן. כלב שחור, שמכיר את סרגיי, נשכב לצדנו על הדשא. קומץ סירות חתירה ארוכות, מתפוררות, עוגנות בחוף, האותיות קג"ב המקומי חרותות עליהן. צפרדעים מזנקות אל המים, שייטים מחליקים על פניהם ושפיריות מעופפות מעל. נץ מצוי חג במעגלים עצלים; צמד ברווזים חולפים על פנינו בריצה, כפופים, צוואריהם מתוחים, ומגיעים לערבי הנחל בגדה המרוחקת בגִעגוע של הקלה. הכל נראה כאילו אבן נגולה מעל העולם.

אנחנו מגיעים לשתי בקתות לבנים שדלתותיהן נעולות: קברי צדיקים יהודים. "מדוע הן נעולות?", אני שואל את סרגיי. "הרבה אנשים לא אוהבים יהודים", הוא משיב. הנה עוד משהו ששרד אחרי האפוקליפסה.

בתוך הבתים שבין העצים הרצפות מכוסות בגדים, בקבוקים, מילוי מזרנים. פיסות של חומרי בידוד מפוזרות כמו גופות. זו אינה עיירה מוקפת עצים, זה יער שבקרבו מתפרקת עיירה ישנה צילום: CC By Andrzej Karon

אנחנו מתהלכים לאורך הנהר החום. הקולות העיקריים שנשמעים הם גוונים שונים של שריקת הרוח בעצים. כך ודאי נראו החיים לפני אלף שנים, כשאוכלוסיית העולם כולו מנתה בערך 250 מיליון איש. יש מקום לכל אחד, זמן לכל דבר.

בעודנו יורדים מהגשר אנחנו רואים אייל כרמל דקיק במרחק 200 מטר במעלה השביל. הוא ניצב לרגע ללא תנועה, ראשו מוטה, ואז נעלם כמו רוח רפאים אל בין העצים, במהירות כה רבה שאני אפילו לא מבחין בו רץ. מעט אחר כך אנחנו רואים אייל קנדי בין השיחים, מביט בנו בראש מורם ואז פוסע אל מחוץ לשדה הראייה.

הוואן מוריד אותנו ליד שביל אפלולי המתפתל בין העצים אל עבר בתי עץ שהתמוטטו. בתוך הבתים הרצפות מכוסות בגדים, בקבוקים, מילוי מזרנים. פיסות של חומרי בידוד מפוזרות כמו גופות. זו אינה עיירה מוקפת עצים, זה יער שבקרבו מתפרקת עיירה ישנה.

סרגיי מספר על עדרי חזירי הבר שהוא ראה, 50 במספר, השועטים ביער; ועל להקת זאבים רעבים שהקיפה חבר שלו, מדען, ביום חורף אחד. הוא נאלץ לירות בכולם, עד האחרון שבהם, כדי להיחלץ משם.

לא רק היער קם לתחייה, כי אם גם כל היצורים שבו. זוהי ארצה של באבא יאגה, המכשפה הזקנה מן המעשיות הרוסיות. האם אלה הם פני העולם לפני האנושות? או אחריה? האם יש הבדל בין השניים?

עורב בצ'רנוביל צילום: רויטרס

7. תותי עץ מעוררי חרדה

טיול באוקראינה יכול להיות מעין מסיבה. האוקראינים מעדיפים לנהל שיחה עם דלי וודקה וחפיסת סיגריות. השעה שלוש אחר הצהריים ביום השני למסענו, ושבעה מאיתנו מתיישבים לשולחן מאולתר תחת עץ תות ענף בגנו המשגשג של איוואן ניקולאייביץ', מהאיכרים שחזרו לאזור לאחר האסון. מאז הם חיים כאן בשקט, תוך העלמת עין של הממשלה וללא בעיות בריאות חריגות.

אנחנו בכפר הזעיר אוּפָּצ'יץ', עמוק בתוך האזור הסגור. איוואן לבוש בחולצה ללא שרוולים שרק כפתור אחד נותר בה ובמכנסיים שחוו כל כך הרבה עבודת גינה שהוא יכול היה להיות אדם מכל אחת מכמה המאות האחרונות. כשפגשנו אותו הוא בדיוק סיים ללקט חציר מן השדה הקטן שלו בעזרת קלשון וערם אותו לערימה מהסוג שואן גוך ומונה כה אהבו לצייר. גם בנו יושב איתנו, איוואן איוואנוביץ', פניו מכוסי זיפים מעוצבים ועל פרק ידו שעון; אלה כבר ממקמים אותו אי שם בעשורים האחרונים. פניהם של שני הגברים עדיין אדומות מעבודה והם נוטפים זיעה. לצדם יושבת אמו של איוואן הצעיר, דאשה, עוטה מטפחת בבושקה רוסית על־זמנית וחיוך עדין ונשגב.

אני מרגיש כאילו נכנסנו לא אל תוך בית, כי אם אל תוך סיפור של גוגול. קלחי תירס מתייבשים על חבל. בפנים ניצב תנור גדול ומעליו מדף מובנה לשינה בחורף, דליים של תפוחי אדמה על הרצפה, שאריות לתרנגולות, כיור עם מכל אגירה שבו ממלאים מים מן הבאר.

"הקרינה טובה לך", מסביר לי פועל בצ'רנוביל. פועל אחר שואל אותי: "בן כמה אתה חושב שאני?" ועונה בעצמו: "60". הוא אינו נראה יום מעל 30. המטהר הטוב ביותר? "בקבוק וודקה" צילום: בלומברג

איוואן הבן עסוק בניגוב השולחן ובפריסת עיתונים כדי להניח עליהם את כל התקרובת: ביצים מן התרנגולות המנקרות תחת רגלינו, עגבניות מן הגינה, לחם, קערת פטל אדום מהיער, דג נהר שלם, מיובש, כתום. הכל נראה נפלא, אולם המפתים מכל הם תותי העץ התלויים מעל ראשי. הם נראים כמו פטל שחור מוארך, ויש משהו באופן שבו הם צומחים בינות לעלים האלגנטיים שמקשה עליי לעמוד בפניהם. אני משתוקק למתוח את ידי מעלה ולקטוף אחד, אבל הם מפחידים אותי. אנחנו מצויים במרחק כ־15 ק"מ בלבד מן הכור הגרעיני.

מה שלא תעשו, ייעצו לנו חברים לפני שהגענו, רק אל תאכלו שום דבר שצומח שם. איוואן האב יוצא מן הבית ובידיו הרועדות קנקן זכוכית מלא בנוזל שקוף. "וודקה", מכריז מישהו בהערכה. זה יהיה בטוח, אני חושב לעצמי, זה נקנה בחנות. "לא, לא, זה סאמוגון", מבהיר סרגיי בעיניים נוצצות משמחה, "יותר טוב מוודקה". סאמוגון? "תוצרת בית". לפני שאני מספיק לשאול אם זה אכן בטוח לשתייה אנחנו כבר משיקים כוסות, מרטיבים את אצבעותינו, ואני לוגם לגימה זהירה. "אתה לא בדיוק שותה כמו שצריך", מציין סרגיי, רומז שעליי להוריד את המשקה. "נקי, זה חייב להיות נקי!", מצהיר אחד האיוואנים. סרגיי כבר הטיח את כוסו הריקה בשולחן. מה אני יכול לעשות מלבד להיענות להזמנה?

צ'רנוביל

השיחה מתחילה לזרום. סרגיי מפרט באריכות את יתרונות חיי הכפר. "אם אתה רוצה לעשות עסקים, לעשות נטוורקינג, אתה גר בעיר. אבל כאן יש אוכל טבעי, כמו הסאמוגון הזה, זה כל כך טוב בשבילך". אני לא כל כך בטוח בזה, אבל האב קם ומראה לי את הגינה - כאן גדלות העגבניות, שם הענבים, פה הוא מוצא את השורש שבו הוא משתמש להכנת הוודקה הרפואית המיוחדת שלו. מתנודד ומתנשף, הוא עוקר צמח קטן והולך לשטוף אותו באגם: ג'ינסנג.

כמה כוסות סאמוגון לאחר מכן, חששותיי נרגעו ואני מוריד את המשקה כמו כולם. הדג כה מעושן שעיניי דומעות, ובמהרה מוכתמות ידיי בצבע אדום דם מרוב תותי העץ שאני אוכל. ציפור מתחילה לזמר. זהרורי שמש נעים סביבנו. החציר לוקט, יש חזיר המתפטם לקראת חג הפסחא ושיבולת השועל כמעט מוכנה לקציר. אם אלה אינם חיי הכפר במיטבם העל־זמני והסובא, אז מה כן?

8. הקרינה עושה אותי צעיר

כמעט כולם בצ'רנוביל מפגינים תעוזה בנוגע לחיים עם קרינה. בקרירות היחסית של הערב, פועלי המשמרות הדו־שבועיות מתאספים מחוץ לבית ההארחה כדי לשבת על גזעי עצים, ללעוס שומן, לשתות בירה ולעשן. עם שורת עצי ערמונים כהה בקרבתנו ושמי הלילה החיוורים מעלינו, בתוך דממת היער העבות, זהו מחזה מלבב, על אף היתושים השחורים והטורדניים המזמזמים סביב.

"הקרינה טובה לך", מסביר לי אחד מהם. "בכל שנה אני נעשה צעיר יותר", אומר אחר. ועוד אחד: "אני עובד כאן כדי שכאשר אחזור הביתה זוהר, אשתי תחשוב שאני אל". אדם עולץ במיוחד, שעובד כמנקה, שואל אותי: "בן כמה אתה חושב שאני?" ועונה בעצמו: "60". תשובה שערורייתית במיוחד - הוא אינו נראה יום מעל 30. המטהר הטוב ביותר? "בקבוק וודקה".

צ'רנוביל צילום: shutterstock

אבל קרינה היא דבר מפחיד. מפחיד במיוחד משום שהיא כמעט בלתי ניתנת לזיהוי בעזרת החושים. אם אתה מרגיש ישנוני ויש לך טעם כימי בפה, זה עלול להיות בגלל קרינה. אם אתה יכול לראות אותה, בדמות אוויר מיונן בצבע אדום־סגול - כפי שראו אותה אז באותו לילה באפריל - או, גרוע מכך, לחוש אותה בצורת חום משזף, זה כנראה מאוחר מדי.

ובכל זאת, קרינה היא עובדת חיים. כולנו חיים תחת הפגזה גרעינית תמידית: יש קרינת שמש וקרינת חלל, יש קרינה אפילו באוכל שלנו (כל היצורים החיים מכילים אשלגן־40 רדיואקטיבי). ישנן יחידות מידה שונות, כמו dps (התפרקויות בשנייה), קירי, גריי, סיוורט, ראד, רם, רנטגן וכן הלאה. מידת קרינת החלל הממוצעת היא 3 מיקרו־רם בשעה, אך בחלקים מסוימים של העולם היא יכולה להגיע ל־100 מיקרו־רם ללא תופעות לוואי ניכרות. למעשה, ישנן אפילו ראיות מסוימות לכך ששיעורי הסרטן באזורים הללו נמוכים יותר; ייתכן שלחץ קל על המערכת החיסונית גורם לה לעבוד טוב יותר.

קשה לומר במדויק מהי כמות קטלנית. אצל מרבית האנשים בעולם מידת המיקרו־רם היומית מצטברת לבערך 360 מילי־רם בשנה. המדענים מסכימים שבני אדם יכולים להתמודד בבטחה עם 1,000 מילי־רם בשנה. אסטרונאוטים בתחנת החלל הבינלאומית נחשפים ל־18 אלף מילי־רם במשך חצי שנה, אך זה קורה רק פעם אחת בחיים ולכן זה נתפס כסיכון סביר, שנעשה מבחירה. אבל אם תעלו את זה ל־30 אלף מילי־רם תגיעו לרמה שגרמה לשיעורי הסרטן הגבוהים בקרב ניצולי ההפצצות בהירושימה ובנגסקי. אצל בעלי חיים הסף גבוה יותר: יונקים גדולים וציפורים גדולות בדרך כלל אינם נפגעים מכמות של 36 אלף מילי־רם בשנה, קטנים מסתדרים עם כמויות גדולות מכך וזוחלים עם כמויות גדולות עוד יותר. ככל שהחיה מורכבת יותר, כך היא רגישה יותר.

כוח גרעיני כרוך בכמה חומרים רדיואקטיביים, עם משך מחצית־חיים (הזמן הנדרש למחצית מהאטומים להתפרק ולהיהפך ליסוד כימי אחר) משתנה. המזהמים העיקריים בצ'רנוביל כיום הם צזיום־137, סטרונציום־90 ופלוטוניום. ישנם חומרים רדיואקטיביים שפולטים חלקיקי אלפא או בטא, חלקם פולטים קרני גאמא. חלקיקי אלפא הם בעלי טווח קצר: באוויר, עד 5 ס"מ; בעור, 2 עד 5 מאיות מ"מ. אם הם מגיעים מבחוץ הם אינם מסוגלים לחדור תחת העור. אבל אם הם מגיעים מבפנים - אם אכלת משהו מזוהם, למשל - הם איומים. טווח הפגיעה הקצר שלהם פירושו שברוב המקרים הם יפיצו את הקרינה שלהם בשטח קטן, קטן מספיק כדי לתקוף את שני הסלילים של מולקולת דנ"א ולהגביר את הסיכוי לסרטן. חלקיקי בטא, לעומתם, יכולים לנוע באוויר למרחק של כ־6 מטרים ולחדור לעומק של כחצי ס"מ בתוך העור; הם אינם יכולים להגיע לאיברים פנימיים כשהם מחוץ לגוף. קרני גאמא הן מעין קרני רנטגן. הן יכולות להיות יותר או פחות חודרניות, בהתאם לעוצמתן.

מחצית־החיים של צזיום וסטרונציום היא 30 שנה, של פלוטוניום 88 שנה, ואילו של אורניום־238, חומר הבסיס ליצירת פלוטוניום, היא יותר מ־4 מיליארד שנה. מחצית־חיים ארוכה פירושה שהחומר נותר רדיואקטיבי זמן רב יותר, אך הוא פולט קרינה בצורה אטית יותר. מחצית־החיים של יוד רדיואקטיבי היא רק שבוע, ופירוש הדבר שהוא פולט קרינה רבה במהירות גבוהה - עוד סיבה לכך שהרשויות הסובייטיות הפגינו חוסר אחריות רב בכך שעיכבו את ההכרזה על האסון בצ'רנוביל: הרבה מזון קטלני, מזוהם ביוד רדיואקטיבי, נאכל בימים הראשונים שלאחר הפיצוץ.

לאורך כל הטיול סרגיי מספר לנו כמה הוא בריא, למרות העשור שבילה באזור הסגור. רק לקראת הסוף הוא מגלה לנו שהוא כבר כמעט אינו יכול לרוץ בשל כאבים ברגליו. "יותר מדי סרונטי", הוא אומר, מכנה את החומר הרדיואקטיבי בכינוי חיבה. אבל הוא בסדר, הוא מוסיף, הסטרונטי רק בשרירים, לא בעצמות. עדיין לא, בכל אופן.

אחד הפועלים מספר לי שהוא אינו שותה אלכוהול, אפילו לא בירה. "אני מתעמל, אז אני לא יכול לשתות", הוא אומר ומצית עוד סיגריה. "אבל מה לגבי הקרינה?", אני שואל. הוא מושך בכתפיו: "החיים עצמם מסוכנים, ידידי".

חזירי בר בצ'רנוביל צילום: רויטרס

9. חוקרים אבולוציה בזמן אמת

העולם שאחרי האפוקליפסה אולי אינו כה נפלא לבני האדם, אך מבחינת יתר תושבי כוכב הלכת מדובר בהצלחה מסחררת. כ־5,000 חזירי בר בוגרים חיים כיום באזור הסגור, אוכלוסייה שהתאוששה היטב גם ממגיפה שפקדה אותה בשנות התשעים. כ־180 זאבים בוגרים חיים כאן ב־30-25 להקות. גם השונרים, השועלים, הברזוקים (גרסה אוקראינית של גיריות), מאות האיילים האדומים ואלפי האיילים הקנדיים ואיילי הכרמל רק התרבו מאז 1986. מתוך האסון צומח נווה של חיות בר. גן העדן משתקם.

אבל זה לא כל כך פשוט. במשך 17 שנה בחן הביולוג איגור צ'יז'בסקי כיצד חיות עושות מטבוליזציה לצזיום ולסטרונציום. הוא עובד במרכז הרדיו־אקולוגי צ'רנוביל, והפך את האסון לקריירה שלו. הוא אדם חברותי, אבל כשהוא משוחח איתנו בבית ההארחה הוא יושב קפוא בכורסה, כמעט אינו נע במשך שעה כשהוא מספר לנו בקול מתאבל על מצב הדברים האמיתי של החיות באזור.

אחרי האסון, הוא אומר, לא רק בני האדם והחיות המבויתות שלהם - כולל 135 אלף בני צאן ובקר - נטשו. גם המינים ה"סינאנתרופיים", אלה החיים בסביבת בני אדם - יונים, סנוניות, עכברושים וכדומה - עזבו בהמוניהם, והותירו את האזור פנוי לצמיחתה מחדש של מערכת אקולוגית פראית, מעכברי יער ושדה שהחליפו את עכברי הבית, דרך ציפורי הבר ועד היונקים הגדולים. "מבנה של מערכת פאונה שלמה שונה", אומר איגור.

"במוקדם או במאוחר, מין חדש יתפתח כאן" צילום: Matthew Keenan

על פני השטח, הוא אומר, חיות הבר נראות כמשגשגות, אולם תחת הפרווה והעור הדנ"א של מרבית המינים נעשה בלתי יציב. הם אכלו מזון מזוהם רב. את ההבדלים בכרומוזומים בין הדורות כמעט אי אפשר היה לראות עד כה, אך חלקם כבר מתגלים. ישנן אוכלוסיות ציפורים עם שיעורים גבוהים, מדאיגים, של לבקנות, עם עלייה של 20% ברמות הא־סימטריה בנוצות ושיעורי סרטן גבוהים יותר. ישנם גזעים של עכברים עמידים לרדיואקטיביות, שפיתחו מערכות תורשתיות לתיקון תאים שניזוקו. יער אורנים גדול אחד שינה צבעו מירוק לאדום, ובעצים נמצא מגוון מוטציות גנטיות. מחטיהם ארוכות בצורה חריגה וחלקם מתפתחים כשיחים, לא כעצים. דבר דומה קרה לכמה עצי שדר, אשר צמחו בצורת נוצות גדולות וסבוכות, ללא כל גזע ניתן לזיהוי.

"גנום, אה, לא צפוי", אומר איגור, באנגלית מעט עילגת. "גנום לא בדיוק דומה כל דור ודור. הם משתנים". זה אינו דבר טוב למינים. גנומים אמורים להישאר אותו הדבר. זה מה שמאחד את המין. איש אינו יודע מה עשויות להיות תוצאות השינויים הללו. "במוקדם או מאוחר", אומר איגור, "מין חדש מתפתח". במילים אחרות, ייתכן שחיות חדשות נוצרות כאן. האזור נהפך למעבדה של מיקרו־אבולוציה - "אבולוציה מהירה מאוד", לדברי איגור - אולם אין לדעת מה יצוץ ממנה או מתי.

מדען מאוניברסיטת סטנפורד שאיתו דיברתי מאוחר יותר סיפק לי סיכום תמציתי: אם ישנם שינויים גנטיים, ואם הם מועברים לדור הבא, ואם הם שורדים את הברירה הטבעית, סביר לדבר על אבולוציה. קיימות שתי תיאוריות המסבירות מדוע זה עשוי לקרות. לפי הדרוויניזם הקלאסי, שינויים גנטיים אקראיים שמסייעים לאורגניזם לשרוד בסביבתו נבררים באופן טבעי במרוצת הדורות משום שהפריטים בעלי המאפיינים הללו מצליחים יותר. אך לפי התיאוריה החלופית, מוטגנזה, התהליך אינו אקראי - האורגניזמים מסגלים את עצמם במכוון לסביבתם. אם עכברים בצ'רנוביל מפתחים עמידות לקרינה בכך שהם מורישים לצאצאיהם מערכות לתיקון תאים, האם זה קרה משום שפריטים מסוימים פשוט פיתחו את התכונה הזו במקרה והצליחו יותר, או משום שהמין פיתח במכוון את היכולת הזו כתגובה לסביבה?

סרגיי לוקח אותנו למעבדה אמיתית בקרבת מקום: זה רק בית ישן, אך תוכו רוקן וקירותיו מכוסים במדפים עמוסי כלובים, כל אחד מהם מלא עכברים לבנים מתרוצצים. צחנה עזה מכה באפינו כשאנחנו נכנסים. טכנאי המעבדה העוטה חלוק לבן - עוד איוואן - מבחין בפניי המתכרכמות ומחייך. "כן", הוא אומר, "ורק הבוקר ניקינו".

הוא מסביר לי שהם חוקרים את ההשפעה של הספקטרום הרדיואקטיבי בצ'רנוביל על העכברים. הם לקחו דוגמיות מן היער האדום ושחזרו את התנאים כאן במעבדה, ואז החלו לתת לעכברים מזון מזוהם בצזיום ובסטרונציום. "מדוע כאן?", אני שואל. "האזור הזה כבר מזוהם, כך שכאן אנחנו לא מסתכנים בהפצת קרינה". במילים אחרות, האזור הסגור נהפך למעין שמורה של מחקר קרינה.

אצל העכברים של איוואן כבר התגלתה רגישות ליינון, אשר גורמת לגידולים מסוימים, וחלקה מועברת דרך הגנים. אך הם מגלים גם עמידות תורשתית לקרינה, שאפשר שתהיה בה תועלת לבני אדם ביום מן הימים.

אף שהוא מדען רציונלי, איוואן מפתיע אותנו כשהוא נשאל אם אפשר לצלם אותו. הוא מתחיל לצחוק צחוק מתוח: "אני פוחד משאמאנים אמריקאים וממה שהם עלולים לעשות לי", הוא מתוודה. מתברר שכמה אמונות ישנות עוברות בתורשה אפילו במעבדה. האוקראינים הם אנשים מורכבים: תמהיל של סובייטי, סלאבי עז מבע וחקלאי עצמאי. אפילו למעבדה הזו יש חלקת ירקות משלה בחצר הקדמית.

10. מה כבר קורה במעבה היער

בבוקר האחרון לשהותנו באזור אני מתעורר מוקדם, ושומע זאב מיילל. הוא מחזיק את התו זמן ממושך לפני שהוא עולה גבוה יותר, ועוד יותר. זו נשמעת יללה בריאה, אך אף ביולוג עוד לא הצליח לחקור את הזאבים הללו במספרים מספיקים כדי לקבל מושג ברור על אודות בריאותם הגנטית. המדענים רק יודעים במה מלאה בטנם של הזאבים - הבשר הזה לוקה בחוסר יציבות גנטית משל עצמו. האם יתפתחו מינים חדשים בעוד כמה דורות? ייתכן שכבר ישנם כאלה, במעבה היער, ואנחנו לא יודעים.

מאוחר יותר באותו בוקר, בדרכנו לעיר הרפאים פריפיאט, אנחנו רואים שועל חוצה את הדרך בשעטה - רק צל שחור, רוכן נמוך בצורה מפתיעה. או שאולי היה זה זאב קטן, אומר סרגיי. לאחר מכן ציפור גדולה, שמתגלה כנשר, מופיעה לפנינו, נאבקת בשתיל שעליו ניסתה לנחות ומתעופפת הלאה בכנפיה החומות, העצומות.

צ'רנוביל. התושבים עוסקים בחקלאות, חיים ממה שהם מגדלים צילום: shutterstock

סרגיי מספר לנו שפריפיאט היתה העיר היפה והמרווחת ביותר שראה מעודו. יותר ורדים צמחו כאן מבכל מקום אחר שהכיר. אף פעם לא היה מחסור ואפשר היה להשיג נעליים תוצרת צ'כיה ובגדים נאים. פריפיאט היתה מודל למה שהקומוניזם אמור היה להיות.

כעת השהות כאן מלחיצה בצורה משונה. כמו הצצה לגורל האפשרי של האנושות. ייתכן שנשמיד את עצמנו בשואה גרעינית, או בעזרת פחמן ומתאן, או באופן אחר שעדיין לא מוכר לנו. או שהטבע יעשה את זה בשבילנו. כשזה יקרה, ייתכן שזה ישפיע על העצים וייתכן שלא. החיידקים הכחוליים הרעילו את האטמוספרה של עצמם לפני 2.5 מיליארד שנים, כשפלטו כמויות גדולות של גז שהיה רעיל להם, חמצן, ובתוך כך יצרו אטמוספרה שהתאימה לצורות מורכבות יותר של חיי יבשה. מי יודע אילו יצורים יוכלו להסתגל לאטמוספרה מרובת פחמן ומתאן אם נמשיך בדרכנו? אולי נהיה ביניהם, ואולי לא.

11. המפלצות עולות מן המים

מפריפיאט אנחנו נוסעים לתחנת הכוח עצמה. זהו שטח רחב ידיים של בנייני בטון עצומים. אחד מהם הוא ריאקטור 4 הפגום, בגובה כ־60 מטר, שארובה ענקית עדיין עולה מתוכו. 25 שנה הוא ניצב שם, עטוף בארון קבורה מבטון, אך האיטום אינו מושלם והוא מטפטף בצורה מסוכנת. אנחנו חונים במרחק כ־200 מטר כדי להתבונן, אבל נשארים רק כמה דקות.

אנחנו עוצרים על גשר מתכתי מעל אחת התעלות הנמתחות בין בנייני הענק ומביטים אל המים החומים. פעם התעלות הללו סיפקו מים למערכת הקירור. היום שוחים בהם שפמנוני ענק. עכשיו הם עולים מולנו מן המים, חלקם מפלצות באורך שלושה מטרים, שחורים, משופמים, מתפתלים בעודם תרים אחר הלחם שאנשים זורקים להם. השפמנונים אינם גדולים בגלל קרינה, מתעקש סרגיי. פשוט לא דגו אותם במשך רבע מאה.

האזור כולו כזה: פורה ומאיים. מאוחר יותר לוקח אותנו סרגיי למגורי החיילים שבהם כמה מחבריו מגדלים חיות מחמד פראיות. מתוך הכניסה האפלולית לאחת הסככות בוקעת נהמה תת־קרקעית, ורגע לאחר מכן אץ החוצה עוד חזיר בר. הוא מסתער היישר על הגדר, דוחק אליה את הקצה המוזר והרטוב של חוטמו הארוך, ואז מרים את ראשו סמור השיער ונועץ בי את עיניו כאילו הגעתי מכוכב אחר.

בדיר הסמוך שוכן עוד שד יערות - הברזוק, הגירית המקומית. כשהיא יוצאת ממכלאתה היא רצה במעלה ערימת עצים, מסתובבת כשהיא מגיעה לראשה ובוהה בי בעיניים משונות. משהו בי מזהה משהו בה ואני חש דקירה של געגוע. האם זו כמיהה ליער הסבוך, לפּוּשָה? לעצים, לריח עלי הסתיו, הפטריות והטחב? לחופש לחיות לפי דרכנו, הרחק מן החברה האנושית?

כפוף ובוהה, הברזוק אינו מניע שריר. זו יכלה להיות חיית צעצוע בעלת עיני זכוכית. או אולי מין חדש של חיה, הבוהה בעולם בעיניים חדשות.