"גן העדן של האינטרנט לא עובד עבור הרבה מאוד אנשים"

"אנחנו, אנשי הטכנולוגיה, שכחנו חלק מהחובות שיש לנו כלפי שאר החברה. קידמנו טכנולוגיות שיש להן ממד אנטי־אנושי, ושרוששו אנשים במקום לעזור להם. זה לא עובד. גן העדן שאנחנו יוצרים פשוט לא עובד עבור הרבה מאוד אנשים".

בגיל 50, ג'רון לנייר התפכח. דווקא מהמקום הכי שבע, הכי נוח, בעולם הטכנולוגי של היום, הוא קם והכריז: משהו דפוק כאן. זה חודשים שהוא פונה לאנשי הטכנולוגיה, מכה על חטאו ומנסה לשכנע אותם: טעינו. "חשבנו שהרשת היא מה שחשוב, ושכחנו שמה שחשוב הוא האנשים. הרשת שמחברת ביניהם חסרת משמעות". כדי להבין את הטלטלה שההכרזה הזו יצרה אפשר לדמיין מה היה קורה אם מרקס היה קם מקברו ומודיע: בעצם, השוק החופשי הוא הפתרון.

כי לנייר הוא דמות מיתולוגית בעולם המחשבים והאינטרנט, אחד האבות המייסדים, שזה 30 שנה מחולל מהפכה מתמדת ומתווה את מסלול הטכנולוגיה ואת האופן שבו היא משפיעה על חיינו. הנער הגאון, שנשר מהתיכון, נכנס לקולג' בגיל 14 ועזב גם אותו, תמיד ניצב בחזית הקידמה. בשנות השמונים הוא המציא את רעיון המציאות המדומה ואת האוואטרים הראשונים, ופרץ גבולות עם moondust, משחק המחשב האמנותי הראשון שיצר לאטארי.

סרגיי ברין, לארי פייג' ואריק שמידט. "אנשים מתוקים שלוקחים את העולם בכיוון הלא נכון"

בשנות התשעים הוא שיחק תפקיד מרכזי בשדרוג הרשת, כמדען הראשי של פרויקט האינטרנט 2. הוא האיש שהיה שם, שעבד עם כולם, הקים חברות מסעירות ומכר אותן לאורקל, אדובי וגוגל, ונבחר לאחד מ־300 הממציאים הגדולים בהיסטוריה לפי אנציקלופדיה בריטניקה ולאחד ממאה האנשים המשפיעים בעולם לפי "Time".

ובכל זאת, קשה להכניס את לנייר לתבניות מוכרות. כמה יזמים סדרתיים בעמק הסיליקון היו בנעוריהם רועי עזים? היצירתיות פורצת ממנו לכל הכיוונים: הוא ממציא, מלחין פורה, מחזיק באחד האוספים הגדולים בעולם של כלי נגינה אקזוטיים, שיתף פעולה עם המוזיקאים פיליפ גלאס, יוקו אונו וג'ורג' קלינטון, וגם הציג תערוכות ציורים שלו במוזיאונים. ההיסטוריה שלו ומגוון העיסוקים הזה אפשרו לו לשמור לאורך כל הדרך על נקודת מבט רעננה, שלא פוחדת להטיל ספק ולקרוא תיגר על המקובל, גם כשהוא עצמו חלק מרכזי במקובל הזה.

השנה הוא קרא תיגר על כל מה שיקר ללבם של חבריו בעמק הסיליקון. "אתה לא גאדג'ט", הספר שפרסם לפני חודשים אחדים ונבחר לאחד הטובים ב־2010, הוא מתקפה חריפה על האינטרנט כפי שאנחנו מכירים אותו. עולם של ויקיפדיה, פייסבוק ו טוויטר, ממלכת אפל והגן הסגור של אמזון. לטענתו, רעיון הקוד הפתוח, התפיסה שלפיה המידע רוצה להיות חופשי והסגידה לחוכמת ההמונים - אבני היסוד של העולם הטכנולוגי היום, שלנייר עצמו קידם בעבר - הם בעצם חלק מאידאולוגיה מסוכנת, מתכון בטוח להפיכת האנושות למשעממת, אחידה וגם ענייה. בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט" הוא מתאר עולם חדש מופלא, שבו "האדונים שולטים במחשבי הענן וכל השאר הם אריסים".

את המתקפה הזו סופגים האדונים מגורו בקנה מידה עולמי, אחד מחבריהם לדרך. היא באה מאהבה, לכן היא קשה ומדויקת במיוחד. "אני מכיר את המעורבים, אני חלק מהקהילה, ואין פה אנשים מרושעים", חשוב לו להדגיש. "אני לא אומר שום דבר שלילי על סרגיי או על צוק (שמחוץ לעמק הסיליקון מוכרים כסרגיי ברין, ממייסדי גוגל, ומארק צוקרברג, מייסד פייסבוק). הם אנשים מתוקים וטובי מזג. ואני רוצה שהחברות שלהם יצליחו יותר, לא פחות. אני רק חושב שאנחנו צועדים בכיוון הלא נכון. ואני מאמין שאנחנו עדיין יכולים להפוך את המגמה".

כל הרשת בחינם: המחשב עשיר, מקצועות שלמים נעלמים

לנייר יודע לשים את האצבע על הרגע שבו המגמה השתנתה, והטכנולוגיה נהפכה מנושאת בשורות טובות לרוח הרסנית. "בשנות השמונים והתשעים, בעידן המחשב האישי, הרחבנו את מעמד הביניים", חוזר לנייר לשנים הטובות. "בכל פעם שגרמנו למקצוע מסוים להפוך למיותר - מתחזק מכונות כתיבה, למשל - יצרנו מקצועות חדשים ועבודות חדשות. נתנו לאנשים אפשרות להיות הבעלים של המחשבים שלהם ושל המידע שלהם, וכך יצרנו עולם מבוזר, שבו לכל אדם יש מרכז כוח משלו. אנשים יכלו להרוויח משימוש במחשבים שלהם, וגם העסיקו אנשים אחרים שעזרו להם לתחזק אותם. זה הצמיח את הכלכלה, הצמיח את מעמד הביניים ולדעתי גם חיזק את הדמוקרטיה.

"אבל רגע לפני המאה ה־21, לבחור ששמו סרגיי ברין, אדם מקסים באמת שאני מאוד מחבב, היה רעיון מוצלח מאוד לחברה שלו. במבט כולל, אני חושב שזה לא היה הרעיון הנכון. הרעיון שלו היה: 'במקום לגבות כסף מאנשים ישירות עבור מה שאנחנו עושים, אנחנו יכולים, אנחנו יכולים לאגור הרבה מידע במחשב אחד מרכזי ולהשתמש בו כדי למכור פרסום - או ליתר דיוק, למכור גישה - וככה לעשות כסף'.

לנייר מנגן. "אנשים חושבים כיום על האינטרנט מה שפעם חשבו על רוקנ'רול" צילום: Allan J. Cronin

"הרעיון הזה נהפך לגוגל, ומאז שוחזר על ידי פייסבוק ועל ידי הרבה חברות אחרות. והעיקרון שלו פשוט - להפוך עוד ועוד פעילויות לכאלה שלא מקבלים עליהן תמורה כספית, לעודד עוד ועוד דברים בחינם. וכשהחברות הופכות את הפעילויות לחינמיות הן יכולות לאסוף מידע ולרכז אותו במחשב סודי אחד, לחלץ ממנו תבניות, לשמור את הממצאים ואז למכור אותם למי שרוצה. זה עסק טוב, אבל הוא בעצם יוצר ריכוז של העושר במקום להצמיח את הכלכלה כולה. כדי שהכלכלה תצמח אתה צריך להפוך עוד ועוד פעילויות לרווחיות, אבל קורה בדיוק ההפך. ולכן לדעתי זה הכיוון הלא נכון - זה כיוון קצר ראייה, שלא מאפשר לנו ליצור צמיחה כלכלית ארוכת טווח".

ההשפעות של המודל הזה, אומר לנייר, כבר כאן, והן מתרבות מרגע לרגע. הוא נהפך לטון השולט בעמק, ובעקבותיו בקרב כל משתמשי הטכנולוגיה. "התחלתי להבחין בכך שאנשים מרבים להשתמש בטיעונים כגון 'כן, מוזיקאים מתקשים, אבל למי אכפת ממוזיקאים', או: 'כן, עיתונאים מתקשים, אבל למי אכפת. יהיו להם יותר הזדמנויות'. אבל הסתכלתי על האנשים האלה והבנתי שאפילו עיתונאים ומוזיקאים טובים מאוד לא מוצאים מקום באוטופיה החדשה שאנחנו בונים. ואני מרגיש שכאשר אתה בעסק של בניית אוטופיות אתה לא יכול להתבסס על תיאוריה בלבד. במציאות זה פשוט לא עובד.

"מה שבאמת תפס את תשומת לבי הוא חידושים כמו מכונת ווטסון (המחשב של יבמ שניצח לאחרונה בשעשועון 'jeopardy'), או האב־טיפוס של גוגל למכונית שנוהגת את עצמה, והרובוטים לטיפול בקשישים שמפותחים ביפן. אם אתה מסתכל על כל הדברים האלה אתה יכול לראות שהבעיות שעמן מתמודדים היום המוזיקאים יהיו בעתיד הבעיות של כל מעמד הביניים. אני לא חושב שנהג המונית הרובוטי של העתיד יהיה פחות בטוח מנהג מונית אנושי, ואין לי שום ספק שבעתיד נראה עוד רובוטים נוהגים במכוניות ובמשאיות. אבל בהתחשב בעובדה שמי שיושב מאחורי ההגה הם אנשי מעמד הביניים, מה האנשים האלה עומדים לעשות?".

מארק צוקרברג. "מייצר מוח גלובלי" צילום: בלומברג

זרימה חופשית של מידע: עולם של אריסים ושוק שנשחק

זו השורה התחתונה של לנייר: הטכנולוגיה כבר לא בהכרח מביאה שגשוג. נכון שהיו רגעים שנראו כך בעבר - המהפכה התעשייתית חיסלה את מפעילי הנול, למשל, אבל הולידה שלל מקצועות חדשים, כגון בוני מכונות ייצור. אנשים איבדו את עבודתם, אבל הטכנולוגיה ייצרה אין ספור עבודות חדשות לאנשים אחרים. כיום את המקצועות הידניים מחליפים רובוטים, ואילו הפעילויות המתוחכמות יותר נהפכו לכאלו שאי אפשר להתפרנס מהן, הן נעשות בחינם. תכנות למשל, או כתיבה. "אם כל מה שנעשה הוא לצמצם את הערך הכספי של העבודה ונרכז את העושר סביב כמה צמתים מרכזיים", אומר לנייר, "נמצא את עצמנו במציאות שבה מי ששולטים בשרתי המחשב הם המלכים, והשאר הם האריסים. זה לא העולם שראוי שנשאף אליו, ובכל מקרה זה לא עולם בר קיימא".

בטיעון הכלכלי הזה מנסה לנייר לשכנע את אנשי עמק הסיליקון לשנות את דרכיהם. כדי להסביר למה הוא מתכוון הוא משווה את גוגל דווקא לוול־מארט, ענקית הקמעונאות שהשתלטה בעשורים האחרונים על חלקים נרחבים מהכלכלה האמריקאית בעזרת יבוא זול מסין ותהליכי התייעלות חסרי עכבות. "בארצות הברית, באירופה וגם בסין יש מגמה של ריכוז העושר סביב מחשבים ספציפיים. החלוצה היתה וול־מארט - באמצעות מחשבים הם ייעלו את שרשרת האספקה באופן מהפכני. ייעצתי להם אז, ראיתי את זה, זה היה ספקטקולרי. וול־מארט, גוגל ופייסבוק, כמו המחשבים של קרנות הגידור בוול סטריט שסוחרים בתדירות גבוהה, ואפילו ויקיליקס, פועלים באותו אופן. מעודדים זרימה חופשית של מידע, אוספים אותו ויוצרים מאגר סגור שמאפשר לך לצבור כסף והשפעה. בטווח הארוך זה לא יכול להיגמר טוב".

וול־מארט, הוא סבור, כבר משלמת את המחיר, וגם גוגל כבר בדרך. "וול־מארט הפכה הכל לזול יותר, אבל גם הפכה אנשים למובטלים. אם יש לך עסק ששוחק בהדרגה את האמצעים של הלקוחות שלו, בטווח הארוך הוא פוגע בעצמו. היום הלקוחות שלהם במצב גרוע, וגם הרשת לא במצב טוב כבעבר. כך יקרה גם עם גוגל: היא הופכת עוד ועוד שירותים לחינמיים, כמו מערכת ההפעלה אנדרואיד וגוגל דוקס, אבל בטווח הארוך, בכך שהיא מוציאה שירותים אל מחוץ למעגל הכסף, עושה דמונטיזציה לכל מה שנמצא מחוץ למאגר המידע שלה, היא פוגעת בתעסוקה של הלקוחות שלה.

"זו השאלה הבסיסית: האם אתה מגדיל את העסק שלך על ידי הגדלת הכלכלה או על ידי ריכוז הון? אם אתה מצמיח את הכלכלה, יש לך סדר יום ארוך טווח, אופקים גם לדורות הבאים. אם אתה מרכז הון, אין את זה. מבחינה עסקית שתי האסטרטגיות יכולות להיות אגרסיביות באותה מידה, אבל יש ביניהן הבדל פילוסופי בשאלה של איך לעשות עסקים. ריכוז העושר הוא לא דרך טובה להיות יזם. אנחנו הרי צריכים ליצור אצל הלקוחות יכולת לקנות את המוצרים שלנו".

איך זה יכול לעבוד אחרת?

"גוגל ופייסבוק יכולות להרחיב את מעגל הכסף, לספק לאנשים יותר הזדמנויות למכור דברים זה לזה. במקום להישען על מספר מוגבל של חנויות אליטיסטיות, כמו החנות של אפל, אנשים יוכלו למכור כל מה שהם עושים. אפילו את היכולת שלהם לענות על שאלות. בעצם, הרעיון הוא להפוך כמה שיותר מהחיים לבעלי ערך כלכלי, כך שכאשר יגיע הרגע שבו הרובוט נוהג במונית, לנהג המונית יהיו אפשרויות אחרות".

רובוט יפני עושה קניות. "מה יעשו אנשי מעמד הביניים כשיהיו עוד רובוטים?" צילום: רויטרס

זה לא חזון חדש. למעשה, זה החזון המקורי של הרשת. כך נראה המתווה שמשרטט מאז שנות השישים טד נלסון, עוד אגדת אינטרנט. האיש שהמציא את ההייפר־טקסט קרא לרשת המחשבים האוטופית שלו "קסנדו", ומאז הוא מנסה לקדם את הפרויקט. 40 שנה, ללא הצלחה. ברשת על פי נלסון אי אפשר להוריד או להעתיק קבצים; לכל קובץ יש רק עותק אחד, השליטה בתוכן נשארת בידי מי שייצר אותו, והוא יכול לגבות תשלום. הרשת היא בעצם דרך לסחור בפיסות תוכן; האפשרויות להגיע למידע עדיין אינסופיות, אבל אפשרויות הפרנסה לא נפגעות.

ובדיוק לרעיון הזה, סבור לנייר, צריך לחזור היום. זו הצעה מרחיקת לכת: הוא לא מדבר על הקמת אתרים שיאפשרו לאנשים לסחור בתוצרתם - כאלה הרי כבר קיימים היום - אלא מציע לשנות מהיסוד את האופן שבו הרשת בנויה ופועלת, כך שאפשר יהיה לגבות תשלומים קטנים על כל אחת מהפעולות שאנחנו מבצעים כשאנחנו גולשים. הכל, אבל ממש הכל, יהיה סחיר. זה מהפכני, אבל לנייר מאמין שהדבר לא רק הכרחי אלא גם ממש אפשרי. רק צריך לעשות את זה בזמן. "יש לנו משהו כמו 10 עד 15 שנים לשנות דברים", הוא מעריך, "לפני שהטכנולוגיה 'תינעל' ואז יהיה כמעט בלתי אפשרי לשנות אותה".

זה מחייב את השחקנים השולטים ברשת לעשות בה שינוי טכנולוגי אדיר. למה להם?

"אני לא מציע לענקיות הטכנולוגיה לעבור לצדקה. אני בעד עמק הסיליקון, בעד טכנולוגיה, בעד קפיטליזם. אני אומר דבר פשוט, אבל הוא כרוך בשינוי של צורת חשיבה שהיכתה שורש, כאילו אנחנו יכולים להרוויח מזה שנגרום לאנשים לעשות דברים בחינם".

סטיב ג'ובס בהשקת אייפד 2. "אפל בגדה באידיאל שלנו" צילום: איי אף פי

חוכמת ההמונים: יצור משעמם, חד־גוני וחסר חיים

ג'רון לנייר צמח הכי רחוק שאפשר מעמק הסיליקון. ילד פלא רגיש שגדל באווירה המדברית הקשוחה של מסילה, ניו מקסיקו. בגיל 9 התייתם מאמו, אביו נקלע לקשיים כלכליים והמשפחה נאלצה להתגורר זמן מה מה באוהלים. אחר כך עברו ל"בית משונה מאוד", כדברי לנייר, שבנו בעצמם. למזלו של הילד, אחד השכנים היה קלייד טרומבו, האסטרונום שגילה את כוכב הלכת פלוטו. הוא עבד באתר הניסויים של הצבא האמריקאי בקרבת העיר, לימד באוניברסיטה המקומית ולקח את לנייר תחת חסותו. הוא בנה איתו טלסקופים, נתן לו גישה למחשבים והעלה אותו על המסלול שנגמר בעמק הסיליקון.

גם כשנחת בחיקו החם של הממסד בצפון קליפורניה, לנייר התעקש להישאר אאוטסיידר. החריגות שלו היא בחירה אידאולוגית, אמונה בייחודיות של כל אחד מאיתנו, בצורך להישאר עצמאי ולמצוא דרך אישית. ומתוך כך, הביקורת שלו על המודל הכלכלי הנוכחי היא בעצם ביקורת על הרוח שהשתלטה על האינטרנט, זו שבה שולטות האחידות והחד־גוניות, זו שבה הקולות היחידים מתערבבים למה שלנייר מכנה "עיסה תפלה". הוא מכנה את צורת המחשבה הזאת "מאואיזם דיגיטלי", ומודה שהוא מנסה להיות פרובוקטיבי במתכוון – הרבה מאנשי העמק הם מאמינים אדוקים בכוחו של השוק החופשי, ואין הרבה עלבונות חריפים יותר מהאשמתם במאואיזם (הספר של לנייר, אגב, נמצא כיום בשלבי תרגום לסינית. "אני מחכה לראות אם המונח הזה אכן יופיע שם", הוא אומר).

"אחת התוצאות של האימוץ של מודל הפרסום באינטרנט היא שהקול שלך, הביטוי האישי שלך, נהפך לחלק ממערכת מידע קולקטיבית. לפעמים זה מתאים - הרעיון של חוכמת ההמונים עובד כשמנסים לקבוע מחיר בשוק או לבחור פוליטיקאים במשטר דמוקרטי. אבל אני חושב שהרעיון הזה מתאים רק לבחירת דברים שבהם יש פרמטר אחד, כמו בניסוי המפורסם שבו מבקשים מקהל באולם לנחש כמה סוכריות יש בצנצנת. אני לא חושב שזה עובד כשמנסים ליצור חיבור יצירתי בין הקולות השונים".

לנייר. "חשבנו שהרשת חשובה, שכחנו שמה שחשוב הוא האנשים" צילום: cc by jdlasica

לנייר לא עוצר, ועובר לתקוף דווקא את אחד הפרויקטים הבולטים והמוערכים של השנים האחרונות, מהיוזמות שזכו למסירות, התנדבות ורוח צוות מעוררי השתאות לא רק באינטרנט אלא בעולם בכלל. "קח למשל את ויקיפדיה, שהיא בסופו של דבר דרך דלה וגנרית להביע רעיונות. היא נהפכה לתוצאה מספר 1 בהרבה מאוד חיפושים ברשת, והיא לוקחת אנרגיה מאנשים שעושים דברים הרבה יותר מעניינים. לדוגמה, בתחום הוראת המתמטיקה, שקרוב ללבי, איבדנו יותר משהרווחנו: לפני ויקיפדיה היו הרבה אתרים שבהם אנשים ניסו להסביר מתמטיקה באמצעות אנימציה וסימולציות חדשניות. אבל כשוויקיפדיה הופיעה היא השתלטה על הכל, והאנשים שעושים דברים יצירתיים יותר נדחקו הצדה. קיבלנו משהו משעמם, חד־גוני וחסר חיים שנוצר על ידי קולקטיב, ואיבדנו את הקולות היצירתיים והאינדיבידואליים, שיכלו ללמד אנשים שלא היו מבינים את החומר אחרת. ביטוי קולקטיבי הוא אולי מדויק או פונקציונלי, אבל הוא לא יצירתי או מעורר השראה, וזה משהו שאתה חייב אם אתה רוצה להביא אנשים חדשים למתמטיקה.

"זו רק דוגמה אחת, ואולי לאנשים אחרים לא אכפת מזה כמוני, אבל הנקודה העקרונית היא שהרעיון של קולקטיביות, שפיתחנו פטיש לגביו, מחמיץ את הדברים החשובים באמת. הבעיה כאן היא לא רק שאנשים עובדים בלי לקבל תמורה, כי הם חלק מקולקטיב, אלא שגם נוצרת אחידות ותפלות. וזו הסיבה שקראתי לזה מאואיזם, זה הזכיר לי ניסויים קומוניסטיים שבהם חד־גוניות הולכת עם היעדר צמיחה כלכלית. והשילוב הזה קיים בהרבה מעיצובי האינטרנט כרגע".

ואמנם, אחרי ששומעים את לנייר, האינטרנט נראה אחרת. ויקיפדיה נוחה מאוד, אבל היא אכן מצטיינת בטון יבש ובעיצוב משמים. עיצוב כזה אפשר למצוא גם במקומות אחרים. כך, גם הבלוגים השנונים ביותר מתאפיינים באותו מראה נקי ומסודר: שרשרת טקסטים, כמה תמונות, לינקים בצד העמוד. ובלוגים הם הרי סרח עודף מהעושר הקודם. עכשיו הרוח האנושית מתאמצת לדחוס את עצמה ל־140 תווים בטוויטר או לשורת סטטוס בפייסבוק, ולפעמים מסתפקת בלינק לסרטון ביוטיוב. הקול האנושי אכן הולך לאיבוד.

הסינגולריות: סדר טכנולוגי מחליף את האדם הטרגי והביולוגי

העיצוב הזה אינו מקרי - הוא משקף את החזון השולט בנוגע לתפקיד הרשת. לנייר מספר כי בשנות התשעים "האינטרנט עוצב בידי אמונה מתוקה בטבע האדם. האמנו שאם נעצים אנשים נשיג יותר טוב מרע. אבל האמונה הזו התחלפה באמונה שונה לגמרי, ששמה את המכונה במרכז ולא את האדם". לפעמים זו אמונה במובן העמוק של המילה, שמקבלת ממדיים דתיים של ממש: לא מעט אנשי הייטק מעמק הסיליקון מתייחסים ברצינות גמורה לרעיון הסינגולריות — מציאות שבה רשת המחשבים אדירת הממדים שבנתה האנושות מפתחת תודעה משלה וקמה לתחייה. פיטר תיל, ממייסדי פייפאל ומהמשקיעים הראשונים בפייסבוק, כבר בעניין, וגם לארי פייג' וגוגל תומכים במי שמקדם את הרעיון, בין השאר על ידי מימון אוניברסיטת הסינגולריות שנמצאת בסמוך לגוגל.

ג'יימי וולס, מייסד ויקיפדיה. דרך דלה להביע רעיונות צילום: בלומברג

למעשה, יש מי שטוענים שזה כבר קרה בדיוק בגוגל, שהיא נהפכה כבר ליצור חושב. לנייר מסביר שהסינגולריות, הרעיון הפוסט־אנושי של האינטרנט כתודעת־על, "משפיע מאוד על רבים מהכלים שלנו ביומיום, ולכן משפיע על כולנו. פייסבוק, למשל, מתוכנן בין השאר כדי ליצור מוח גלובלי, זה לפחות מה שאומרים מקורבים לחברה. גוגל בוּקס, הפרויקט לדיגיטליזציה של כל הספרים בעולם שיהיה בעל השפעה מכרעת על עתיד הקריאה והחינוך, תוכנן להיקרא בידי מחשב ולהיות מאגר מידע לאינטליגנציה מלאכותית עתידית. פייג' עצמו אומר את זה".

מה כוח המשיכה של הרעיון הזה?

"יש כאן מניע כלכלי: אם אתה מתמקד במחשבים ולא באנשים, אתה מרכז הרבה כוח סביב מחשב ספציפי ויכול לעשות הרבה כסף. אבל חלק מהמניע הוא גם פחד ממוות. ריי קורצווייל (ממציא מוביל וראש אוניברסיטת הסינגולריות), שהוא חבר שלי, מדבר על סינגולריות בעוד 20-15 שנה, והוא מקווה שהמחשבים ישאבו את התודעה שלו, יהפכו אותה לדיגיטלית ויעניקו לו את החיים הבאים במערכת של מציאות מדומה באינטרנט. הליבה של הרעיון הזה נובעת מהשבריריות האנושית: לפעמים קשה להתמודד עם הכללים של מה זה להיות אנושי, הם קשים ואכזריים. אז נמשכים לרעיונות שמציעים סדר טכנולוגי נקי במקום העולם הטרגי והביולוגי שבו אנחנו חיים".

הרשתות החברתיות: כולם חסרי הגדרה, מקוטלגים בתבניות

גם הכתיבה של לנייר עצמו היא כזו - טרגית, ביולוגית, אנושית, נקייה מסדר טכנולוגי נקי. הקריאה ב"אתה לא גאדג'ט" היא חוויה מסחררת של ריחוף בין דיונים במוזיקה, בעיצוב תוכנה, במודלים כלכליים, בפסיכולוגיה חברתית ובמורשת של עמק הסיליקון. מתחת לשטף משתקף חזון הומניסטי, תיאור חד וחריף של מה זה להיות בן אדם: לגבש זהות משל עצמך, אבל גם להמציא את עצמך מחדש, ביצירתיות. האינטרנט של ימינו, לפי לנייר, עושה בדיוק את ההפך: היכולת להגיב באופן אנונימי מאפשרת לנו להפוך לחלק מההמון ומוציאה את הצדדים האגרסיביים שלנו, והשדות הקשיחים של פייסבוק דורשים מאיתנו להגדיר את עצמנו על פי קטגוריות קבועות. אנחנו צריכים להתאים את עצמנו לעיצוב של הרשת, מה שעלול לשבש את תהליכי ההגדרה העצמית וההמצאה מחדש.

"אתה צריך להיות מישהו לפני שאתה משתף את עצמך", לנייר כותב. אני מתעכב איתו על הנקודה, מודה שאני מתקשה להבין את הסכנה. "פייסבוק עובדת היטב לאנשים מבוגרים מספיק, שיש להם עבר, משפחה, חברים, טעמים ודעות - או בקיצור, חיים. יש כל מיני חלקים בחיים שלך ואתה יכול לשקף אותם. אבל יש צעירים שמגבשים את הזהות שלהם לראשונה בפייסבוק. אני לא אומר שלא יכולה להיות להם שם חוויה חיובית, ואני רוצה שפייסבוק תצליח, אבל אני מודאג".

מה אנחנו מאבדים כשאנחנו מנסים להוכיח לחברים בפייסבוק שאנחנו אוהבים את הדברים הנכונים, שיש לנו חיים וגם תמונות שיוכיחו את זה? תשובה פואטית אחת מספקת הסופרת זיידי סמית, בביקורת שלה על ספרו של לנייר: "אני חולמת על רשת שפונה לסוג אדם שכבר לא קיים יותר. אדם פרטי. בת אדם שהיא תעלומה, לעולם וגם — וזה יותר חשוב - לעצמה".

מבחינת לנייר, צריך להילחם במגמה המסוכנת הזו בכל חזית. בספר הוא מציע כללים לשמירת האינדיבידואליות בעולם של המון וירטואלי אחיד: בנה אתר שאומר משהו על מי שאתה, ושלא מתאים לתבנית של הרשתות החברתיות; אל תכתוב ברשת בלי להיחשף, אלא אם החשיפה מסכנת אותך; הפץ מדי פעם סרטון שזמן ההכנה שלו היה ארוך פי מאה מזמן הצפייה בו; כתוב בבלוג פוסט שדרש שבועות של התבוננות, עד ששמעת את הקול הפנימי שרוצה לצאת החוצה.

אלה המלצות מאתגרות, אבל האם הן בכלל רלבנטיות? חודשים אחדים אחרי שלנייר פרסם את ספרו השיקה אפל את האייפד, כל כולו מסך מגע, ללא מקלדת. זה מכשיר מהפכני, שמסיט את הדגש מכתיבה, עריכה ועיצוב לקריאה וצפייה. אם האייפד הוא העתיד, ונראה שכולם חושבים כך, האם יש בכלל מקום לפעילות יצירתית? "את עידן המחשב האישי הנחה אידאל יפה באופן יוצא דופן, שלפיו כולם יכולים ליצור ולא רק לצרוך. שכל מחשב יכול לשמש לתכנות, עריכה ויצירת מוזיקה", אומר לנייר. "עכשיו אפל היא החברה ששוברת את האידאל הזה. כשאתה קונה את האייפד אתה נהפך רק לצרכן וכבר לא ליצרן. ולמעשה אתה אפילו צרכן סוג ב', כי כשאתה צרכן של אפל אתה לחלוטין בידיהם, אין לך הזכויות הרגילות של צרכן שקנה משהו בחנות אמיתית, כמו להחזיק במוצר או למכור אותו אחר כך. זה צעד אחורה. אני מעריץ את אפל ובמיוחד את יכולות העיצוב שלהם, אבל מדובר בבעיות אמיתיות".

אמרת את זה לאפל? מצאת אוזן קשבת אצל מנהלי גוגל ופייסבוק?

לנייר צוחק. "הדבר האחרון שהאנשים האלה יגידו הוא: 'ג'רון אמר שזה מה שצריך לעשות אז בוא נעשה את זה'. זה לא עומד לקרות. אבל יכול להיות שהרחבתי את הדיון. אני מרגיש שיש פתיחות למסר שלי, האנשים האלה מקשיבים. אין לי כל התשובות, ואני עצמי שיניתי את דעתי לאורך השנים. אבל אני חושב שזיהיתי תחום חשוב שאנשים צריכים לחשוב עליו".

מהפכת הקינקט: הסיכוי היחיד לא להיות זומבים

במפתיע, מי שבהכרח מקשיבים ללנייר הם אנשי מיקרוסופט. לפני כשנתיים הוא עצר רגע ובחן את הקריירה שלו: הוא לא רצה להיהפך למומחה משקיף מהצד, ובמקביל היה לאב ולא רצה להקים עוד סטארט־אפ. לנייר הבין שנכון לו כעת לעבוד בחברה גדולה - ופנה דווקא לדינוזאור של ביל גייטס. "הנסיבות של מיקרוסופט מכריחות אותה להיות חדשנית", הוא מגן עליה, ומוסיף שהחברה מאפשרת לו להתבטא בחופשיות בכל נושא ועניין, גם כשהם נוגעים אליה ("הם אמרו לי שכבר נאמר עליהם הכל").

מאז 2009 מחזיק לנייר בתואר המעורפל משהו "ארכיטקט שותף" במיקרוסופט. גם בשיחה איתו הוא מעדיף שלא להרחיב על עבודתו בחברה, אבל מספר שהוא מעורב בפרויקט הקינקט - ממשק המשתמש המדהים באמת של קונסולת המשחקים של מיקרוסופט, שמאפשר לשלוט בה באמצעות מחוות גוף ודיבור, בלי להחזיק דבר. "אני גאה לומר שזהו מוצר הצריכה האלקטרוני שנמכר במהירות הגדולה ביותר בהיסטוריה", מספר לנייר. כשאני מנסה להבין מה בדיוק הוא עשה בפרויקט הוא משיב: "בעיקר שכנעתי אותם ללכת על זה", ומדגיש שוב ושוב שהקרדיט האמיתי מגיע לעובדים בחברה וגם מחוץ לה, ובהם הסטארטאפיסטים הישראלים מחברת Primesense, שפיתחו את הטכנולוגיה שבלב הקינקט. "סטארט־אפים ישראליים ימלאו תפקיד מרכזי גם בפיתוחים הבאים", הוא רומז, ומוסיף שבחים לחדשנות חסרת הפחד של התעשייה הישראלית.

קינקט הוא מבחינתו סימן לאופטימיות, לכיוון טוב שאליו בכל זאת יכולות ללכת ענקיות הטכנולוגיה. "מחשוב נעשה לדבר יותר פיזי, וזה לא רק קינקט, שלגביו אני משוחד, אלא גם טכנולוגיות כמו אוגמנטד ריאליטי, ובכלל דרכים אקטיביות יותר להשתמש במחשב, לא רק לשבת מולו כמו זומבי".

ובכל זאת, כמה מילים טובות גם על הרשת?

"אני שמח מאוד שאנשים צעירים חושבים על האינטרנט כמשהו שמגלם נעורים וחדשנות וחופש ויופי, באופן שבו דור שנות השישים חשב על רוקנ'רול. מה יכול להיות יותר נחמד מזה שמשהו שביליתי כל כך הרבה זמן מחיי בלעבוד עליו הוא בעל כזו משמעות לאנשים? זה נהדר".