נא להכיר: הבניין הכי צפוף בתל אביב

אין בבניין הזה שמץ של טעם טוב. האדריכל כיסה את המבנה בלבנים אפורות המעניקות לו מראה של שיכון עוני בריטי, ומרפסותיו המוארכות מכוונות ללא מורא ישירות לכביש הסואן, יונקות בתאווה את השאון, הפיח והלכלוך. אבל לבניין הזה, שמשמש חיץ בין שכונת פלורנטין, שנהפכה למשכנם הרשמי של צעירים דלפונים, לתחנה המרכזית, שם גרים מהגרי העבודה ופליטים אפריקאים, היה מזל. הוא תוכנן ונבנה בשנות התשעים כדי לתת מענה של דיור זול לצעירים, וכאילו צפה את מצוקת הנדל"ן והדיור של תל אביב שנת 2010. הדירות בבניין ננסיות. גודלן נע בין 20 ל־40 מטר - מספיק בדיוק למיטה, ספה חסכונית ומטבח קטנטן. עד כה שום דבר יוצא דופן. דירות מחולקות בסגנון יש במאות בתל אביב. אבל הבניין בפלורנטין הוא מז'אנר אחר, וחדש מסוגו בישראל: הוא נבנה מראש ככזה. וגם כמות הדירות חריגה: 167 בסך הכל בבניין יחיד. שמונה קומות, 20 בקומה. שכונה שלמה.

והוא גם הצלחה אדירה. זמן קצר לאחר סיום בנייתו נרכשו בו כל הדירות, וכיום כולן מושכרות, כמעט כל הזמן, במחיר שזינק בכ־40% בתוך ארבע שנים. רוב הדיירים הם בשנות ה־20 לחייהם. השאר גמלאים וגרושים. יש רק ילד אחד בבניין, בדירה אחת עם אמו הגרושה הטרייה. כלבים, מאידך, יש כמעט לכולם. 

חדר המדרגות. "צריך ללכת חבוקים בגלל הצפיפות" צילום: תומי הרפז

 

1. שמו של הבניין הוא "מגדל פלורנטין", ובכך הוא מצליח לספר שני שקרים אפילו לפני שפגשת מתווך אחד. הוא אינו נמצא ברחוב פלורנטין ובטח שאינו מגדל. הוא ממוקם על רחוב העלייה שבו מסתיים הרחוב המפורסם, ואינו גבוה יותר מבניין מגורים ממוצע. על ניחוח שחקים אין בכלל על מה לדבר. למעשה, הוא מגדל יוקרה הפוך: לרוחב ולא לגובה, 30 מ"ר לדירה במקום 300, צעירים עניים במקום מבוגרים עשירים ונוף לכביש במקום נוף לים. אבל מה שמשותף לשני הקצוות הללו, מלבד מספר השכנים והלחץ על המעליות בבוקר, הוא המודל המצליח שמשכפל את עצמו במהירות. אם השנים האחרונות התאפיינו בזינוק חד במגדלי היוקרה, הרי שבעשור הקרוב כולם מהמרים על הפריצה הגדולה של "מגדלי התפרנים" באזור המרכז. כבר היום, נוסף על מגדל פלורנטין, פועל ברחוב הרצל בתל אביב מגדל צעירים מצליח עם 102 דירות זעירות, וקרוב לעוד 20 בנייני קונספט דומים צצו לאחרונה ברחבי העיר. "זו אחת התופעות המשמעותיות ביותר בגל הבנייה הנוכחי. עוד חמש שנים פלורנטין ורחובות נוספים בעיר יהיו מלאים בעיקר במגדלי דירות כאלה", אומר מתווך הדירות הוותיק ברום בן שטרית ממשרד ברום בדיזינגוף.

2. כך מסתיים לו עידן. עד לפני עשור רוב הצעירים שהיגרו לתל אביב מהפריפריה גרו בדירות שכורות עם תקרות גבוהות, רצפות מצוירות וחדרים גדולים עם מרפסות מרווחות. "כולם התלוננו אז על הטיח המתקלף, המקלחת הישנה והשירותים המוזנחים באופן שערורייתי", נזכר המתווך צבי טלית, "היום הטענות האלה נשמעות כמו זיכרון רחוק. רבות מהדירות הגדולות פוצלו לשלוש ולארבע. אלו שלא נרכשו על ידי תושבי חוץ".

תיבות הדואר. שליש מהדיירים מתחלפים כל שנה צילום: תומי הרפז

התופעה של מגדלי דירות זעירות היא מגמה גלובלית שהחלה כבר בשנות השמונים, לנוכח העלייה המתמדת במחירי הדיור והגירה מתמשכת של צעירים לערים הגדולות. בארצות הברית זה התחיל בניו יורק ובוסטון הצפופות, והתרחב בקצב מהיר גם לקליפורניה ופלורידה, לשימושם של רווקים צעירים ובני גיל הזהב בהתאמה. בניו יורק ידועות דירות הסטודיו הקופסתיות בגדלים הנעים בין 15 ל־30 מ"ר וכוללים מיטה זוגית, כיור ומקלחת שאפשר בקושי להסתובב בה. כדי להתמודד עם הצפיפות דיירים רבים משתמשים במיטת לופט - מיטה מוגבהת המאפשרת ניצול של החלל תחתיה. בערים גדולות וצפופות באסיה ישנן שכונות שלמות של גורדי שחקים כאלה, אך הדירות בהן משמשות לעתים קרובות גם משפחות בני שלוש נפשות.

השיאנית בתחום היא כמובן יפן. לאחרונה פורסם ב"ניו יורק טיימס" כי בעקבות האבטלה הגואה בטוקיו תושבים רבים עוזבים את ביתם בעיר ועוברים להתגורר באופן קבוע במלונות קפסולה - בתי מלון המציעים תאי שינה בני שלושה מטרים ויועדו עד כה בעיקר לתיירים חסכנים. מדובר בתא מאורך וצר הכולל מיטה, מדף אחד וטלוויזיה קטנה. כל ציודם של המתגוררים מאוחסן בארוניות נעולות במסדרונות, והמקלחות והכיורים משותפים לכולם. כיום מלונות שלמים ביפן מושכרים בשלמותם לתושבי קבע. אבל זהו עדיין לא יותר מקוריוז.

מי שמיהרו לזנק על המגמה העולמית היו חברות הריהוט. הראשונה להוביל אותה היתה איקאה, שמציגה במרבית סניפיה בעולם דירות לדוגמה בנות 15–30 מ"ר המרוהטות בשלמותן במוצרי החברה. חברות אחרות מציעות שולחנות וכיסאות מתקפלים לשימוש יומיומי, מיטות המיועדות להתקנה על התקרה ומטבחים משוכללים וחסכוניים במקום.

מגדל פלורנטין. 8 קומות, 167 דירות צילום: תומי הרפז

"הארכיטקטורה המודרנית לא הביאה בחשבון צורך בדירות לרווקים שבהם אמור לגור אדם לבדו בחלל יחיד. היא התייחסה אך ורק לאפשרות של תא משפחתי", אומר צבי אלחייני, שחוקר את ההיסטוריה של הארכיטקטורה הישראלית. "בשנות החמישים והשישים, גם בארץ וגם בעולם, היתה מגמה של בניית דירות קטנות שהגיעו אף לגודל של 36 מ"ר, אך הן היו מיועדות למשפחות בנות ארבעה נפשות ולכן נבנו בצורה חכמה ופונקציונלית. היתה בהן חלוקה הגיונית לחדרים ולפחות שלושה כיווני אוויר, כך שלא הורגש בהן מחנק. פיצול החדרים שנעשה נפוץ בתל אביב בשנים האחרונות הוא בדיוק ההפך מכל זה, ומסיבות מוצדקות דרדר את התדמית של הדירות הקטנות בכללותן. אם מתכננים אותן נכון זה הרבה פחות גרוע, ואפילו די נוח".

בארצות הברית זוכה לפרסום לאחרונה "אגודת בעלי הבתים הקטנים" שמדברת על מעבר לבתים קטנים כאידאולוגיה ממש; העוברים לבתים כאלה, לרוב מובטלי המשבר האחרון, טוענים בחירוף נפש שהמעבר עשה להם רק טוב. הם טוענים שהדירה הקטנה דחפה אותם לאורח חיים אטי ופשוט יותר, ואילצה אותם להיפטר מפריטי ציוד מיותרים, מחובת הניקוי, הטיפוח והצרכנות הבלתי נגמרת וכמובן מהמשכנתה. הם מדווחים על עלייה חדה בכמות הזמן הפנוי ועל בילוי זמן רב יותר בחוץ. במובן מסוים, זה תואם גם את האידאולוגיה של בני דור ה־N המתאפיינים בדחיית החתונה והילדים לעשור הרביעי לחייהם.

נטלי אוברט, בת 43, רווקה. גרה בקומה 1. עובדת כסוכנת נסיעות. רכשה את הדירה לפני חמש שנים ומתגוררת בה מאז אכלוס הבניין. היה חשוב לה שתהיה לה גינה קטנה בשביל שלושת הכלבים וחמשת החתולים שלה - דבש, שוקו, מילקי, קרמבו וחבריהם. אוהבת את המיקום כי הוא גורם לה להרגיש בחו"ל, בגלל העובדים הזרים והעובדה שהעסקים פתוחים בשבת צילום: תומי הרפז

המתווך בן שטרית טוען שיש לדירות הללו גם יתרון נוסף: "כשהן מגיעות במספרים גדולים הן משפיעות לטובה האזור כולו. הרבה צעירים עברו לפלורנטין בעקבות המגדלים האלה. תסתכל על כמות הפאבים והמכבסות, זה המקום היחיד בעיר שעוד מלא בלילה". בן שטרית מעריך שבתוך חמש שנים חלקים שלמים מתל אביב יתמלאו בגורדי שחקים עמוסים בדירות קטנטנות. "בניינים של 15 קומות כבר עכשיו בתהליכי אישור ובנייה בכל האזור של פלורנטין. וזה ימשיך משם לאלנבי ולכל האזור של התחנה המרכזית. אחרי שינפנפו את כל העובדים הזרים, הכל יתמלא במגדלי צעירים. שלא יהיה לכם ספק: אלה הדירות הבאות של הילדים שלכם. למעשה, יום אחד אלו יהיו הדירות גם שלנו".

חן בן אליהו סגל, בן 25, רווק. גר בקומה 4. סטודנט לכלכלה ולמינהל עסקים. בעבר היה שחקן כדורסל בליגה השנייה, היום משחק בעיקר בבורסה ומהמר על מניות גז. עבר לגור בדירה בגלל המחיר והחניה. התייאש מהדירות המג'ויפות במרכז. לא מרשה לחברה שלו להסתובב ברחוב פלורנטין בלילה. הוא מביא אותה ברכב אליו ומחזיר. משלם 3,000 שקל לחודש צילום: תומי הרפז

 

3. הלובי של מגדל פלורנטין נראה כמו חדר מדרגות ממוצע. החריג היחיד הוא דלפק עץ דקיק ששומר יושב מאחוריו, לצדו שתי כורסאות זולות ומוכתמות. פינת הישיבה הזאת תחובה במעין מגרעת מלבנית, חשוכה במקצת. אמיר רוזנבלום, מנכ"ל חברת עידן ש.נ.י ניהול ואחזקת מבנים, שמנהל את הבניין, פוגש אותי שם. הוא מדליק תאורה כדי להאיר את הפינה החשוכה, ואז נדרש להדליק אותה שוב ושוב מדי כמה דקות, כנהוג בחדר מדרגות. "כדי לנהל בית כזה אתה צריך לתפקד ממש כמו ראש עיר או ראש מועצה", הוא מסביר לי. "חייבים כללים נוקשים. כי אם אין אז יש סיכוי לאנרכיה, ובדקות המקום יכול להפוך לסלאמס. יש כאן מנקה במשרה מלאה, וזה לא דבר מובן מאליו. אנחנו שומרים בקפדנות על החוקים שלנו, כולל בחניון", הוא אומר.

יניב רון, 32, רווק. גר בקומה 6. עובד בסטארט-אפ פלאש נטוורקס. היה חשוב לו למצוא מקום שבו יאפשרו לו לגדל את הכלב שלו, מגזע זאב אנטלי. עד לאחרונה התגורר בארצות הברית ובקנדה. נכנס השבוע לדירה. בינתיים התרשם שיש במקום הרבה בחורות ראויות שגם להן יש כלבים, והוא די אופטימי לגבי העתיד שלו שם. משלם 2,700 שקל לחודש צילום: תומי הרפז

רוזנבלום מוביל אותי לסיור במסדרונות הצרים, הפתלתלים והבלתי נגמרים של הבניין, שמזכירים לי משום מה שילוב של מסדרון בית חולים ואכסניית נוער. הם מגדירים מחדש את המושג קלסטרופוביה. לעתים נדרשות עשר דקות של צעידה בצינור האטום הזה כדי להגיע לדירה אחת. המרחק בין דלת כניסה אחת לאחרת הוא בערך שלושה מטרים. כל כך צר שם, שנוצרת תחושה שהתקרה נמוכה להחריד, שהיא יושבת לך על הראש.

רוזנבלום מסביר שאחד הכללים שעליהם הם מקפידים הוא האיסור על הנחת שקיות זבל מחוץ לדלת הכניסה. "כיוון שהדירה כל כך קטנה אנשים נוטים לשים את הזבל שלהם במסדרון", הוא אומר. "זו גם מנטליות ישראלית כזאת. אבל תסכים איתי שיש הבדל בין אדם ששם זבל בבניין שיש בו 12 דיירים לבין מסדרון צר שבו גרים 50 דיירים. ברגע שמתחילה האנרכיה כבר קשה לעצור אותה".

הדר עזרא, בת 25, רווקה. גרה בקומה 2. עובדת בחנות טבע קסטל בגן העיר. סיימה לימודי נטורופתיה. זאת הדירה הראשונה שראתה כשעברה מעפולה לתל אביב. גרה עם בן זוגה שלומד קולנוע בסם שפיגל וחולם לעשות סרט על הפנתרים השחורים. טבעונית, לא אוכלת ביצים וחלב בעיקר מסיבה מוסרית. על הדלת כתוב "בשר זה רצח" לצד מדבקה של הפנתרים השחורים משנות ה־70. משלמת 2,400 שקל לחודש צילום: תומי הרפז

כדי לוודא שזה לא יקרה יש לחברת האחזקה צבא משלה: המנקים והשומרים נהנים מזכות לקנוס את הדיירים ב־500 שקל על הנחת שקיות זבל במסדרון, והם גם אלו האוכפים את השקט בלילה ומסדירים במקרה הצורך את מריבות השכנים.

משום שרבים מבעלי הדירות קנו אותן להשקעה ולא מתגוררים בהן, חברת האחזקה צברה כוח רב כנציגת הבעלים המפוזרים, ולאחרונה אפילו החלה תנועת נגד בבניין להחלפתה: רק לאחרונה דאגה להדחת מתגורר שערך מסיבה בתשלום בדירתו בניגוד להוראות, ויש לה סוג של "ועדת משמעת" המטפלת בדיירים סוררים. הדיירים משלמים 300 שקל דמי החזקה בחודש.

רוזנבלום לוקח אותי אל חדר הכושר של הבניין. מדובר בממ"ד קטנטן בגודל 40 מ"ר שבו יש ארבעה מכשירי כושר לא מתוחזקים, כולל הליכון. "תדע לך, יש כאלה שנורא חשוב להם הפינוק הזה", הוא אומר. הוא לוקח אותי אל האטרקציה הבאה של המגדל. עמוק עמוק בתוך האדמה, אי שם בתוך החניון הענק והמשוכלל, מסתתר חדר מכבסה השייך לבניין. תמורת 10 שקלים הדיירים יכולים לכבס את בגדיהם. "זה עובד מעולה. כל הזמן הכביסה פה עובדת", אומר רוזנבלום. החניונים בנויים כמעליות. על כל מקום חניה נערמות שלוש מכוניות, וכדי לקבל את שלך צריך להפעיל בזהירות את הרמפה. הדיירים צוחקים שהזמן שלוקח להוציא את הרכב מהחניון הוא בערך הזמן שנדרש כדי למצוא חניה ברחוב הסמוך.

חדר הכושר. "יש כאלה שצריכים את הפינוק הזה" צילום: תומי הרפז

4. לשומר במגדל קוראים חיים. הוא בן 50 ולובש חולצה לבנה מכופתרת ועניבה, המדים הרשמיים. הוא חם וחביב להפליא. "זה לא סתם בניין בשבילי", הוא אומר לי. הוא מספר שלפני שעבר לעבוד כאן כשומר הספיק להחליף עשרות עבודות - ממוכר מכוניות משומשות ועד דוגמן, והסתובב במשך שנים בעולם. הוא גר תקופה בניו יורק, מקסיקו וטורקיה, ואפילו התחתן עם מקומית.

שלא כמו במגדלים אחרים, השומר כאן מעורב בחייהם של המתגוררים. נדמה שהוא מה שהיה פעם האיש מהמכולת. הוא יודע מי יצא עם מי, מי עזב את הדירה בצעקות ולעתים קרובות גם למה. כשאני עומד לצד הדלפק אני רואה במו עיניי את תנועת הצעירים העוברים והשבים. חלקם מסתפקים ב"היי חיים" אגבי, כמה מהם עוצרים לידו לשיחת רכילות קצרה. יש בין הדיירים ובינו מערכת יחסים לא סטנדרטית. אחת הדיירות שירדה לקבל שליח פיצה העניקה לו שני משולשים במתנה, ודיירת מקסיקנית ירדה במיוחד ללובי בשביל לתת לו מה שנשאר מהנאצ'וס שהכינה. בתמורה הוא זוכר את שמותיהם ומגונן עליהם עד כמה שניתן. כשסבלים שהגיעו למקום התחילו עם בחורה שבדיוק יצאה מהמעלית הוא הזהיר "אל תטרידו את הדיירים!", וכשבחור חשוד עם כובע מצחייה נכנס ללובי ואמר שהוא בא לבקר דייר בשם יוסי, חיים חסם אותו בהחלטיות ואמר: "מצטער, יוסי נתן הוראה לא להכניס אנשים בלי אישור שלו".

שיירת הצעירים אינה נפסקת לרגע. רובה מלווה בכלבים. אני שואל את חיים מדוע יש כאן כל כך הרבה כלבים, והוא אומר שזה סוג של תופעה בבניין הזה. "כמעט לכולם יש כלב. אני לא מבין את זה. אולי זה תחליף לילד", הוא אומר. בחור שמסתובב בלובי באופן קבוע הוא המתווך אהוד אלוני, ערבי ישראלי שמתגורר בבניין ולמעשה גם עובד בו במשרה מלאה. "בכל שנה מתחלפים בערך שליש מדיירי המגדל, ולפחות חצי מהם מגיעים דרכו", מסביר לי אחד הדיירים הוותיקים. "הוא לא זז מהמתחם ויודע בכל רגע נתון מי נכנס ומי מחפש. כולם פה מכירים אותו".

מולנו חולפות שתי בחורות צעירות ומחומצנות כהוגן בנעלי עקב. חיים אומר שהן לא גרות כאן, הן חברות של איזה גיטריסט תכול עיניים מהקומה השנייה. אחר כך עוברת בחורה צעירה וצנומה בעלת לוק היפסטרי, שכולל משקפי טייסים וחולצת פסים בצבעי כחול־לבן. על ידה הימנית הצנומה קעקוע ענק וצבעוני של עץ. היא מהנהנת בראשה לשומר ונבלעת באחת המעליות. נראה שלחיים יש דעה מגובשת עליה, אבל הוא מסרב לחלוק אותה איתי. איזה ג'נטלמן. זוג צעיר, שניהם בני 22, מלווה בגור כלבים פרוותי, נכנס לבניין ומחליף כמה מילים עם חיים. הוא אומר שהם הזוג החביב ביותר בבניין. אחרי שיחת היכרות קצרה מזמינים אותי השניים, יסמין ואורן, לבקר בדירתם.

"תראה", היא אומרת, "אנחנו לא דוגמה מייצגת. יש לנו את הדירה הכי קטנה בפרויקט. ואנחנו משלמים גם ממש מחיר מציאה. 2,700 שקל". כשאנחנו הולכים לאורך המסדרון אומר לי אורן שבימים הראשונים, כשרק עברו לפה, הם היו מסתובבים חצי שעה בבניין רק כדי למצוא את הדירה, ויסמין מזהירה אותי שיכול להיות שיהיה ריח של שתן כי הגור לא מפסיק להשתין, וגם לא ממש מסודר. כשהדלת נפתחת אני מגלה חדר צר, מלבני וקטן, בקצהו חלון הפונה לצד הבניין. החדרון נראה קטן יותר מכלאו של יגאל עמיר. בסלון נמצאת גם המיטה הזוגית. "אנחנו פה רק בגלל המחיר והמיקום", אומר אורן. "יש לנו פה כל מה שאנחנו צריכים". יסמין הולכת בכל בוקר ברגל לתחנת הרכבת לה גווארדיה. בהתחלה הם די הזדעזעו מהמסדרונות, אבל יחסית לשאר הדירות שראו זו עוד במצב טוב. "בכל מקרה", מוסיף אורן, "הדבר הראשון שקניתי כשעברנו הנה היה גז מדמיע, כי יסמין חוזרת בכל לילה לבד ברגל משדרות רוטשילד, שם היא ממלצרת".

 אני שואל אותה אם השתמשה בו פעם. "לא, האמת היא שרחוב העלייה, עם כל השחורים, רק נראה מפחיד", היא עונה. "התקרבו אליי אנשים מוזרים, אבל אף אחד לא ממש תקף אותי. בסופו של דבר התרגלתי לזה, וזה הופך למשהו שגרתי. הבעיות שלי הן בבוקר, כשאני הולכת לרחוב שלמה, ונדבקים אליי כל מיני יצורים, הומלסים מסוממים".

הכניסה לבניין. כאן כל האקשן קורה צילום: תומי הרפז

שניהם לא מרוצים מהעובדים הזרים הרבים שמתגוררים באזור. "אם הם לא היו כאן המצב כבר מזמן היה הרבה יותר טוב", אומר אורן. את השכנים מלמעלה הם לא טרחו להכיר. "למה שנרצה להכיר מישהו שגר פה?", היא אומרת. בכל מקרה שניהם מסכימים שמה שטוב בלוקיישן שבו הם גרים הוא הקרבה לברים. "אין, זה הדבר הכי טוב שיש. אנחנו כל ערב מבלים. לא צריכים אוטו. יש כאן מלא ברים. אנחנו בכלל לא יוצאים מהאזור. מה יש יותר טוב בחוץ?".

5. אני נפרד מהזוג החביב ביותר בבניין ומנווט את דרכי למעליות. במעלית אני פוגש בחור עם שני כלבים קטנים, שלובש מכנסי ברמודה ונעלי התעמלות ועונד גורמט על צווארו. אנחנו צועדים ביחד אל עמדת השומר שעורך בינינו היכרות. שמו דודי, והוא אחד מוותיקי הדיירים בבניין. "אני יוצא עם הכלבים וכשאני חוזר אני מספר לך בדיוק מה קורה פה", הוא אומר לי בנחישות.

בזמן שאני ממתין לו אני פוגש את סבטלנה (24), שבדיוק חזרה מטיול עם הכלב. היא עובדת כטבחית באחת ממסעדות הגורמה בעיר. כיוון שיצאה רק לרגע היא לבשה בגדי בית, מכנסיים קצרים וחולצת טריקו. "היה לי מצב רוח לא טוב קודם", היא אומרת לשומר, "לכן לא הייתי נחמדה אליך". היא פונה אליי: "האמת, אני מתה לעזוב את המקום המגעיל הזה, אבל מה, איכשהו נוח לי פה. התרגלתי לבניין". היא מובילה אותי לדירה זערורית שפונה לרחוב העלייה. הדירה מחולקת לשני חללים. חדר שינה שהמיטה הזוגית נכנסת בו בקושי וסלון צר הנראה כמסדרון. אנחנו יושבים על הספה. מהחלון שפונה אל המרפסת נשמע חרחור אוטובוסים בלתי פוסק. קשה לשמוע את עצמך חושב. מדי פעם משאית עוצרת בחריקה וקוטעת את שיחתנו.

"מי שיגיד לך שהוא עובר לגור פה מרצון - משקר", אומרת סבטלנה. "גם בלילה, כשהאוטובוסים מפסיקים, אתה מתחיל לשמוע את ההומלסים והצרחות שלהם. רוב הדירות הן להשכרה, אז לא אכפת למי משכירים אותן. יש פה כמה שפתחו מכון ליווי ופשוט מקבלות לקוחות. ואני אישית מכירה כמה בחורות שהמאהבים שלהן מממנים להן פה דירה. הם מגיעים פעם או פעמיים בשבוע. אם היה לי יותר כסף הייתי יוצאת מפה, אבל זה לא בראש העדיפויות שלי. תכלס אני באה וסוגרת את הדלת, וכל מה שקורה זה לא מענייני. הגודל של הדירה לא מפריע לי, זה בדיוק מה שאני צריכה". היא מלווה אותי לדלת הכניסה, יוצאת אל הרחוב, ונכנסת לג'יפ לבן שממתין לה שם.  

6. בשעות הצהריים הרחוב רועש כמו תחנת רכבת. דודי מופיע לפתע עם שני הכלבים הננסיים שלו. הוא מספר שהדירה שלו נמצאת בחזית הבניין. אני מעז לשאול אותו את מה שלא שאלתי את סבטלנה: איך הוא מצליח לחיות עם כל הרעש והפיח. "זה בכלל לא מפריע לי", הוא אומר, "אני אף פעם לא פותח חלונות. אני אוהב לחיות בחללים סגורים. גם התריסים אצלי מוגפים. אני בכלל לא פותח אותם, לא ביום ולא בלילה".

כשאנחנו נכנסים לדירה שלו, דודי מדליק את האור אף שהשעה שתיים בצהריים. התריסים מוגפים והבית נקי ומסודר בצורה יוצאת דופן. וילון חוטים שחור חוצץ בין החלון הסגור תמיד לחלל הדירה. התחושה היא ששתיים בלילה, כאילו אתה יושב באמצע בר. אולי כי כל הריהוט שחור: ספה שחורה, בר משקאות שחור, מיטה זוגית שחורה. דודי מספר שהוא גר בבניין מהיום שבו החלו לאכלס אותו. "טוב לי כאן בעיקרון, אני לא רוצה לעזוב. עברתי כמה דירות בבניין, וגם שכנעתי חברים שלי לגור פה". הוא מצביע על אחד הכלבים ומסביר שהוא שייך לאחד מחבריו. "רציתי דירה משל עצמי ולא מצאתי כזאת במרכז. אני אוהב לגור בבתים חדשים, שונא ישן". הוא מספר שרצה לקנות את הדירה מהבעלים, אבל זה רצה 008 אלף שקל. "אתה מבין איזה חוצפה? מאיפה אני אביא לו כל כך הרבה כסף? מאיפה יש לי 008 אלף שקל? אני אצטרך לעבוד כל החיים שלי כדי להחזיר את הכסף. היום אני בן 92. אני מנהל מינימרקט, ואני מביא הביתה 000,6 שקל. זה הכל. אולי בגיל 06 הדירה הקטנה הזאת תהיה שלי".

החניון. "כבר יותר מהר לחפש חניה ברחוב" צילום: תומי הרפז

בשלב זה נכנסת לדירה יוליה, אשתו של דודי, ברונטית יפה שהיגרה לישראל מליטא, ומתערבת בשיחה. היא אומרת שהם יכולים לקנות דירה של שלושה חדרים בווילנה, בירת ליטא, במחיר של 100 אלף דולר. "אתה מבין?", אומר דודי, "אני באמת חושב לעשות את זה". שניהם מדברים על ההפרש המדהים בין המשכורות למחירי הדיור. "אף אחד מהדיירים שגרים כאן לא מרוויח הרבה כסף. רוב האנשים שעובדים פה הם נותני שירותים בעיר. שכירים. כמה הם כבר מרוויחים? אני לא מבין איך מצפים שאנשים יקנו פה דירה. אם מחירי הדירות הם ברמה כזאת, איך אני אמור להקים משפחה? אני לא רוצה לעבור ללוד. שלא לדבר על זה שגם שם מחירי הדירות לא זולים". לפתע נשמעת דפיקה בדלת שנותרה פתוחה כל זמן שהייתי בדירה, דבר מוזר כשלעצמו. בשלב זה נכנסת השכנה הילה, רווקה בת 29 שעוסקת בטיפול הוליסטי ומטפלת בקליניקה שהקימה לעצמה בדירה. היא בחורה לבבית וקוקטית עם תספורת קצרה. גם היא מלווה בכלב גמדי שאימצה לא מזמן. "השכירות לא מטרידה אותי כי הדירה של ההורים שלי", היא משתלבת בשיחה בלי לשאול אם אפשר. "אבל מיציתי כאן. אני מחפשת מקום חדש. משהו מרגש".

בדרך החוצה אני פוגש את רז (38). עכשיו אני כבר מבין שהמסדרון הקומתי הוא ה־מקום לפגוש בו אנשים חדשים. הוא גבוה ורזה ורוכב על אופני כביש מהסוג שעולה עשרת אלפים שקל לחתיכה. אני מספר לו שאני כותב על הבניין והוא ממהר להזמין אותי לדירתו. בעבר גר בה עם בן זוגו. היום הוא סולו. הוא מספר שקנה את הדירה לפני חמש שנים ב־600 אלף שקל ובדיוק השבוע סיים לשפץ אותה. אף שהדירה קטנה מאוד, היא מאובזרת ומעוצבת ומשרה תחושה נעימה. "אני מאוד מרוצה מהדירה", הוא אומר, "החברים שלי היו בהלם כשעברתי לפה. הם חשבו שהשתגעתי, כי קודם גרתי בצפון תל אביב, באזור בזל. הם פחדו לבוא אליי, אבל עכשיו הם התרגלו, וכמה מהם אפילו שוקלים לעבור לפה. אין ברירה, זה המצב בתל אביב. זו המציאות החדשה".

רז מספר שיש במגדל הרבה הומואים ולסביות, אפילו ביחס לכל בניין תל־אביבי אחר. "לא יודע למה, אולי כי הוא פחות רלבנטי להורים צעירים", הוא אומר. רועי (24), שמתגורר גם הוא באותה קומה, מספר שכבר היו לו לא מעט רומנים עם בחורים מהבניין. "אין ספק שיש בזה חסרונות, כי מישהו שהיית איתו יכול לברר בשנייה מי נכנס אליך לדירה ומתי", הוא אומר, "אבל מצד שני, יש פה כל כך הרבה דיירים, שזה כמו לנהל רומן עם מישהו שגר במרחק כמה רחובות ממך, או לצאת באופן חד־פעמי עם מישהו שגר איתך ברחוב".

7. אני כנראה אמות בדירה החדשה שלי. זו אמת מכאיבה אבל מדויקת להפליא. קניתי את הדירה הזו לא מזמן ואשלם את חובותיה עוד לפחות שני עשורים. היא יפה ומרווחת ואני מחבב אותה מאוד. עוד לא מלאו לי 40, אבל אני יודע שכנראה לא תהיה לי אחרת. כמו מיליוני גברים ונשים אחרים בגילי אני חושב - סליחה, אני מבין - שלעולם לא ארוויח מספיק בשביל הקפיצה הבא מעלה. אין לי על מה להתלונן, אבל משהו בכל זאת נחמץ בי בסיור המתמשך במגדל פלורנטין. הדירות קטנות, מחניקות, מסריחות מתאוות בצע של מדינה שהתמכרה למסחר בנדל"ן והותירה לצעיריה רק מטר וחצי למחיה, אבל הדיירים רואים רחוק. הם כולם בלי יוצא מן הכלל מלאי תקווה. הם מזכירים לי את עצמי באחת הדירות הראשונות שלי, יודע שמכאן יש רק לאן לגדול.

8. ערב יום שישי מגיע. בכניסה יש תנועה ערה של דיירים שנוסעים אל ההורים לארוחת ערב שבת. אני פוגש במעלית את אבי שזה עתה סיים להתאמן בחדר הכושר הפצפון. יש לו שיער ארוך אסוף והוא לבוש בגדי התעמלות ספוגי זיעה. בעבר הוא עבד כשומר בבניין. הוא אומר שהוא שייך לקבוצה של אלה שההורים קנו להם דירה כדי שיעזבו כבר את הבית. "אני חושב ששליש מהדיירים פה הם כאלה. זה מה שנקרא 'דירה לבינתיים', דירה שהיא מעין פנימייה עם שומר שיודע מה אתה עושה".

הוא מכיר לי את מוטי, בן 26 בעל פנים עגולות ועגיל קטן בהיר באוזן שמאל, שמזמין אותי לעלות לדירתו שנמצאת בחזית הפונה אל רחוב העלייה. מוטי הוא מעצב גופי תאורה שהגיע רק לפני חצי שנה מניו יורק. "גרתי בוויליאמסבורג שבברוקלין, ודרום תל אביב נראה לי כמו המקום הטבעי לגור בו. אני גר כאן מבחירה. אני אוהב את זה שיש לי דירה קטנה. בניו יורק גרתי בדירה קטנה יותר. אני לא צריך יותר מזה". אחרי זמן מה מספר מוטי שגם בת הזוג שלו גרה בבניין, וזה מבחינתם הסידור הכי טוב שיכלו למצוא. "כשגרנו ביחד כלום לא הסתדר", הוא אומר. "רבנו כל הזמן ואז נפרדנו. ואז ניסינו את האופציה של כל אחד בדירה משלו בקומה נפרדת. כשמצאתי את הבניין הזה זה היה הפתרון המושלם. מאז זה עובד".

כשאני יורד בחזרה ללובי, בדרך החוצה לתמיד, אני נזכר במשהו שאחד הדיירים זרק לי בלי משים. כל כך צר במסדרון הארור הזה, הוא אמר, שכשאני ובת זוגי רוצים ללכת פה במקביל אנחנו חייבים ללכת חבוקים.