אבוד בקניון

בשמונה בבוקר השומרים בקניון עזריאלי עדיין מנומנמים. המדרגות הנעות כולן שלי - גם היורדות וגם העולות. בשדרות השיש הארוכות אפשר לזהות את המוזיקה הקלה, ישראלית ברובה, שמושמעת בווליום נמוך, כמו בעינוי סיני, לאורך כל היום. רוב הזמן הפסקול הרשמי נבלע בבליל רעשי השיחה האקראיים, המיית המזגנים ושאון להיטי הפופ הלועזיים שבוקעים מהחנויות. אבל עכשיו שקט. מתחמי המזון מגודרים, ועובדת של דלפק הסושי, לבד בין מאות כיסאות, מטמינה פרוסות ג'ינג'ר זעירות בקופסאות פלסטיק. דלפקי חברות הסלולר עוד עטופים יריעות ניילון, כמו רכבים שחנו מתחת לפיקוס. אני מהלך במסדרונות ומקשיב לצעדיי. רק אחר כך אשים לב שקולות של צעדים לא נשמעים בקניון לאורך היום -כאילו אלפי האנשים שמבקרים בו מרחפים בין החנויות.

ואז, בלי שום הכנה מוקדמת, נחשול ראשון של אנשים דוהר פנימה. הם מגיעים משער הרכבת, עורק החיים המרכזי של עזריאלי - עשרות רבות של חיילים ועובדי המגדלים. שעות הבוקר המוקדמות חושפות את התכנון הממולח של הקניון: המבקרים שבסך הכל עוברים כאן בדרך מהרכבת אל מקום עבודתם נאלצים לצעוד לכל אורך הקומה, כולל סיבוב קטן ומסורבל, על פני עשרות חנויות, רק כדי להיפלט החוצה מהיציאה הקרובה ביותר, גשר הקריה. הם עושים את הדרך הזו לאט ובשקט.

רז פורטוגלי. "אי אפשר לשבת במנוחה. תמיד יהיה כאן רחש מדוד ורציף שינסה להוציא אותך מריכוז, כדי שלא תוכל לעשות דבר למעט לצעוד. עכשיו זו המוזיקה והדלתות שנפתחות ונטרקות" צילום: תומי הרפז

קניון עזריאלי הוא כנראה מין אב־טיפוס של עיר העתיד הישראלית, עיר שרחובותיה ובנייניה יתוכננו למטרה אחת - צריכה מהירה, נוחה ויעילה. אפשר לחוש זאת כבר היום, בתל אביב ובערים אחרות שמקדמות את הפקעת המרחב הציבורי לטובת "מתחמים" לבילוי ועסקים המנותקים מהעיר החיה, כמו גם בראשונות השכונות הסגורות שצצות בלב הערים.

וכבר עתה הקניון הוא אחד מאתרי הבילוי החביבים על הישראלים. לפי נתוני התמ"ת, הישראלי מבקר בקניון 3.77 פעמים בחודש, כלומר אחת לשבוע, ולמשך שעתיים בממוצע. בעבור משפחות רבות זהו בילוי כמעט יומיומי, בערים רבות זהו הבילוי היחיד. וקניון עזריאלי הוא סמל הקניונים הישראליים, עם 40 אלף מבקרים ביום ממוצע. עבור חלק מהם, הקניון הוא התחנה הראשונה והאחרונה בביקור ב"תל אביב".

אם זהו המרחב הציבורי הפופולרי בישראל, מה הוא עושה למבקרים בו? בניסיון להבין לעומק את השפעתו השקטה אך החודרנית של הקניון על המבקרים בו, יצאתי למשימה - מגורים בני שבוע בקניון עזריאלי. החוקים היו נוקשים: עליי להגיע לקניון עם הפתיחה, ולצאת ממנו רק עם סגירתו, כדי לישון בבית. לאורך היום אסור לצאת את גבולות הקניון, ויש לאכול רק מהיצע המזון הנמכר במזללות. אפשר להתאוורר מדי פעם מאורות הניאון, כל עוד הדבר לא כרוך ביציאה משטח הקניון. עד שנכנסתי בשערי עזריאלי שלא על מנת לצאת, זו לא נראתה לי משימה קשה במיוחד. אין דבר נעים יותר מקור המזגנים ביום חם, מדוכני הפיצות, מאולם משחקי הווידיאו ומהתנועה הבלתי פוסקת של אנשים. הרי תמיד משהו קורה בקניון, אף פעם לא משעמם. הצטיידתי באייפון, ספר ומצלמה חד־פעמית. מה אעשה בעזריאלי ימים שלמים, מבוקר עד ערב? אסתובב כמו כולם. קלי קלותו.

אני מנסה לכתוב, אבל שוב מבין שאי אפשר להתרכז בקניון, אפילו כשהוא ריק צילום: יוני רז פורטוגלי

היום הראשון - הנחיתה

חו"ל של כולם. באתר של עזריאלי כתוב שהקניון נפתח בעשר. אני מגיע בתשע וחצי כדי לצלם את השומר מסובב את המנעול ופותח את הקניון. אלא שהשער כבר פתוח, ודרך הקירות השקופים אפשר לראות אנשים מהלכים בפנים. כמו בטן האדמה, גם הקניון ממשיך לפעול ולרחוש אפילו כשהוא אמור להיות סגור. "מתי הקניון נפתח?", אני שואל את השומר, "היה כתוב שבעשר". "החנויות נפתחות בעשר", הוא אומר, "אבל הקניון פתוח משבע, אפילו שש". "מה יש לעשות בקניון כשהחנויות סגורות?", אני מקשה. הוא מאבד עניין ולא עונה. אני נכנס.

במדרגות הנעות אני חושב על זה שמעולם לא כיתתי את רגליי בעזריאלי. זה קניון שאף תל־אביבי לא מגיע אליו מרצון. אולי כשעוד היה פה קולנוע, אבל בעיקרון - זה קניון קלאסי לתושבי חוץ. אני נתקל בשתי נערות מנהריה. הן רואות אותי מצלם במצלמה חד־פעמית ומלגלגות למה אין לי דיגיטלית. אני מראה להן את האייפון והן מתרשמות.

"באתן מנהריה במיוחד לקניון?".

"כן, באנו ל־ H&Mולהסתובב, לראות אנשים".

"ותצאו אחר כך לתל אביב?".

"לא נראה לי, יש פה הכל".

"אבל לא הייתן פה כבר? הכל פה אותו הדבר, כמה זמן תהיו פה?".

הן מביטות בי בפליאה. "עוד לא היינו ב־H&M, יש לנו פה ארבע־חמש שעות".

כשאנחנו נפרדים, אחת מהן מצלמת את הקניון. "אמא'לה, איזה ענק".

הכל כדי שתסתלק. המבנה של עזריאלי פשוט - כוכב גידם, בן שלוש זרועות. אין איפה ללכת לאיבוד. אחרי חצי שעה של סיבובים אני מבין את העניין ומתחיל להיות רעב משיעמום. דוכני המזון עדיין סגורים, הם ייפתחו ב־11, כשראשוני העובדים יירדו מהמגדלים לצהריים. מה שכן, בתי הקפה מלאים עכשיו. תחנה אחרונה לפני שנכנסים למשרד. אלו בתי קפה קטנים וצרים. הם מפוזרים לאורך שדרות החנויות, מחוץ לאזור המזללות, במה שאמור לדמות רחוב עירוני. בצפיפותם הם מזכירים, במבט ראשון, בתי קפה מיתולוגיים בדיזנגוף, כאלה שבהם כולם מכירים את כולם ועוברים בין השולחנות. אלא שכאן הצפיפות לא נועדה ליצור קהילתיות, היא נועדה לייצר חוסר נוחות. הכל כדי שתסתלק ברגע שסיימת את הקפה. באף שולחן אין פרטיות או חיבור לחשמל עבור לפטופ. אתה לא מכיר איש, וכמעט אין סיכוי שאותו אדם יישב פה פעמיים. כל הרשתות כאן, וכולן נראות אותו הדבר. בקפה הלל אני מזהה את גיל חובב, יושב לבדו ומתנועע כמתפלל. האם הוא מדבר לעצמו? מה הוא עושה פה בשעה כזו? אני חג סביב בית הקפה ומנסה לצלם אותו, אבל נכשל.

שוחות המפלט. משחקיית ג'ויסטיק עדיין סגורה. בפנים מתרוצץ אדם, ככלוא. שלושה אנשים מסתודדים במסדרון השירות הסמוך. אני מביט בהם ארוכות. שיידעו - לקניון הגיע שריף חדש. הם לא שמים לב. במהלך היום, כשקצב העניינים יגבר וזרם האנשים לא ייפסק, אבחין שמסדרונות השירות האלו, תעלות עבודה מטונפות, מלאות ארגזים, שקיות ובדלי סיגריות, הם מקום המפלט של עובדי הקניון. בהפסקותיהם הקצרות הם לא מסתובבים בין החנויות, אלא מתרחקים מאזור הקליינטורה כמה שיותר. שוב ושוב ראיתי עובדים מותשים יושבים על הרצפה, מעשנים, כחיילים שזכו להפוגה קצרה לפני שייקראו להמשיך לנוע עם השיירה.

"האם יש להם מערכת מתוחכמת של ממטרות לסילוק יושבים עקשנים?" צילום: יוני רז פורטוגלי

עולם האי־שפע. מעשר זרם המבקרים גובר. זוהי שעתן של עקרות הבית. הן אוכלות ארוחת בוקר בבתי הקפה, או סתם מסתובבות בלי לקנות דבר.

בסטימצקי, כמו בבתי הקפה, צפוף מאוד. אין מקומות לשבת ולקרוא בנחת. מבחוץ החנות נראית קצת כמו מחסן סחורות, ובפנים, בקצה, מונח מרובע בד ירוק, ספק מקום ישיבה ספק מדרגה לטיפוס, שעליו יושבת נערה ומעיינת ברב־מכר. מחר אגיע מוקדם, לתפוס את המקום הזה לפני כולם.

בפולגת לקוח מפטפט עם מוכרת. שניהם מחויכים. הקנייה כבר התבצעה, עכשיו הם שוברים את המתח. ברוב החנויות יש יותר מוכרים מלקוחות בשעה הזו, ובעצם כמעט בכל שעה. אני עומד שעה מול החנות הגדולה של אדידס וסופר שלושה לקוחות בלבד. מגדילה לעשות ה. שטרן, עם מה שנראה כלהקה של שמונה מוכרות. תמיד הן נראות עסוקות מאוד, אף שאיש לא נכנס.

זה אחד הדברים שלא אפסיק לחשוב עליהם במהלך השבוע בעזריאלי - "החנות" היא מושג ארכאי, שפועל היום רק מכוח האינרציה. הקניון מתגאה, אולי, באפיל של מגוון ועושר, אך כל חנות בפני עצמה מציגה מבחר מגוחך, ספורדי, המכוון למכנה המשותף הכללי ביותר. החנות בפורמט הזה לא רלבנטית עוד לאדם בעל גישה חופשית לאינטרנט - לאמזון, eBay ואתרי החברות עצמן, שמציעות לא רק את הקולקציה של השנה אלא גם ארכיאולוגיה שלמה של דגמים מן העבר. מוזר שהקניון, שאמור להיות חוד החנית של חוויית הקנייה, פשוט לא הגיב לשפע הזה, ובעצם לא מציע חוויית קנייה. למרות הגודל והשפע, אין מבחר. הכל אחיד. אין חנויות פרטיות זולות, חנויות יד שנייה או חנויות ישנות שהצליחו לשרוד שנים עם אותו הסטוק.

בחנות השעונים, למשל, המבחר יחסית יוקרתי, אך מכל חברה מוצעים כעשרה שעונים. "אני מחזיקה רק את הדברים הנמכרים ביותר", מתגאה אילנה המוכרת, "זה מה שאנשים בדרך כלל מבקשים".

"אנשים לא קונים כאן, רק מעבירים את הזמן. למה דווקא בקניון?" צילום: תומי הרפז

"ואם יש דגם מיוחד שאני רוצה ואין פה?".

"אז עוברים על החוברת ואני מזמינה, אין בעיה".

"אז למה שלא אזמין פשוט באינטרנט, למה אני צריך לשלם לך דמי תיווך?"

היא לא מבינה לאן אני חותר. "אתה צודק", היא אומרת אוטומטית, ומיד מוסיפה: "אנשים מפחדים ממגוון, הם לא רוצים להסתבך יותר מדי, זה קשה, ובשביל זה אנחנו פה". אני יוצא משם מלא בוז, אבל כבר במדרגות הנעות אני מבין שהיא צודקת. הקניון יישאר. זה אני שאצטרך לחפש חוויות קנייה יצירתיות יותר.

עיר בלי זיכרון. קצת אחרי 12, הקניון נכנס לשעת השיא הראשונה שלו. עובדי המגדלים וחיילים מהקריה שוטפים את אזורי ההסעדה. המסדרונות מתמלאים רחש חדש - זמזום בלתי פוסק של דיבורים. אני עושה סיבוב בין הסועדים ומגלה שלט מוזר בכניסה לקפה קפה. כתוב שם "חייט", עם חץ לסניף. אולי פעם היה פה חייט, והוא סגר ובמקומו נפתח הקפה? זה נשמע מוזר, מפני שלקניון אין היסטוריה. אין זכר לחנויות שהיו ונסגרו, הקניון לא סובלני לכישלונות. כמעט כל החנויות שהיו כאן עם פתיחתו לא שרדו את העשור. ולמרות זאת הכל נראה חדש ונצחי. באף חנות אין קולקציות ישנות, אין הפתעות במחסנים. ההיסטוריה לא מצליחה להשתחל בדלתות הזכוכית הנפתחות מעצמן.

אני נכנס לקפה קפה ושואל מלצר אם יש פה חייט. הוא אומר שכן, ומצביע על חלל בית הקפה, שבו עשרות אנשים אוכלים טוסטים. אני חוצה את המקום ומוצא דלת פלדה עם שלט: "החייט אלברט - 20-11". התגלית המשונה הזו מלהיבה אותי - חייט, בעל מלאכה ותיק, באמצע ממלכת המוצרים המתועשים והמתכלים! הוא בטח חייט זקן, שהשתלם בצרפת. מי יודע באיזו דרך מסתורית הגיע דווקא לעזריאלי, ולאילו לקוחות מובחרים הוא תופר חליפות במחסן הסודי של הקפה. יש לי בבית מכנסיים עם חור, אביא אותם מחר ואבדוק את הנושא.

וכל הזמן הזמזום הזה. הגיעה העת לחפש מקום למנוחה. לפני שנכנסתי לקניון חשבתי שאמצא פה חנות רהיטים שבה אנמנם על ספה מדי אחר הצהריים. דמיינתי חנות למוצרי חשמל, שבה אוכל לצפות בטלוויזיה. אבל כבר בסיבוב הראשון אני מבין שבעזריאלי אין שום זכר לביתיות. הדבר היחיד שמתקרב לכך הוא חנות למוצרי מטבח, עם חלון ראווה עמוס סכיני קצבים. הרגליים סוחבות אותי לקומה השלישית והאחרונה. קומה עגולה, נטולת חנויות, שממנה אפשר להשקיף אל הקניון או להשתרע, שעון על קירות הזכוכית. התנועה פה מועטה, ואני מתיישב ומתחיל לקרוא ספר. אחרי 40 דקות אני שם לב שעוד לא הפכתי עמוד. אי אפשר לקרוא כאן. אין כמעט שיחות של אנשים, וגם את המוזיקה לא שומעים, אבל הקומה הזו היא כנראה מוקד המזגנים של הקניון. זמזום בריטון רועד, בלתי נגמר, מתרוצץ לי בראש.

כשלבעלי החנות לא אכפת. אחר הצהריים מגיע, והקהל מגוון יותר. הנשים המבוגרות עדיין פה, כמו גם האמהות ועגלות התינוקות. אליהן מצטרפים הטינאייג'רים וחיילות שנמלטו מהקריה. אחת מהן עולה מולי במדרגות הנעות, מחזיקה שתי שקיות חדשות ורוטנת לאמא שלה בטלפון: "אני לא יכולה, את לא מבינה? יש לי עבודה בצבא, אני לא משחקת!".

אני נזכר במשחקי הווידיאו, והולך לעשות שם סיבוב. המקום פתוח, אבל יבש. מאחורי הדלפק ניצבים מאות צעצועים זולים, כמו בחנות "הכל בדולר", שאותם אפשר לקבל תמורת הכרטיסים שפולטות המכונות. האקראיות הדלה שהרגשתי מול חלונות הראווה נהפכת למועקה. למה שמישהו ירצה לשחק במשחק הכדורגל המיושן של "סגה" כשכמעט לכל מתבגר יש תואר בפיפ"א או פרו אבולושן? המקום היה יכול להיות להיט אם לבעלים היה אכפת, אם היה לו עניין כלשהו בתחום שבו הוא עוסק.

בעצם זו טיילת. בערב הקצב בקניון שוב משתנה. אחרי שעות של הסתובבויות סרק אני מותש. באמצע היום הורדתי לאייפון אפליקציית מודד צעדים, ועד כה נספרו שמונה קילומטרים. עם הבוקר בטח צעדתי עשירייה, כמו כדורגלן ישראלי במשחק ליגת האלופות.

יוסי "קשטן", ההומלס של עזריאלי. שונא את הקניון הזה צילום: תומי הרפז

עכשיו מגיעים לקניון חבורות וזוגות צעירים ומבוגרים, שעבורם השוטטות בקניון היא בילוי. אני לא כל כך מבין מה יש לעשות פה כשאין קולנוע, ומחליט לעקוב קצת אחרי אנשים. שתי נערות הן יעד הבילוש הראשון שלי. אני הולך צמוד אליהן, הן לא שמות לב. אנחנו עושים יחד סיבוב מלא באחד מאגפי הקניון, והן לא נעצרות מול אף חלון ראווה. אני מניח שהן התבלבלו בפנייה, אך עם תום הסיבוב הן מתחילות סיבוב חדש, באותו אגף. אני ממשיך אחריהן, ושוב הן לא נעצרות. ואז עוד סיבוב, באותה הדרך. הן פשוט מטיילות ומדברות, בקניון. יכול להיות שאנשים באים לפה, למוקד הרעש והלחץ, רק כדי לטייל? תוך כדי מחשבה אני מאבד את הצעירות, ונעמד מול אלדו. חנות הנעליים ריקה, והמוכרת צועדת עשרה צעדים, מצד לצד, כציפור בכלוב. גם היא מטיילת.

מרבית ההולכים בקניון צועדים מהר, בלי להביט לצדדים, והם צודקים - הם לא עשויים להיתקל בשום דבר חדש, מפני שגם אם תיסגר פה חנות, זו שבמקומה תהיה דומה לכל האחרות. במאה ה־19 נהגו גנדרנים להסתובב ברחובות פריז עם צב קשור בקולר, עד כדי כך לאט ובקפידה הם בזבזו את זמנם לעיני כל, מתעכבים על כל שינוי בפני הרחוב. בקניון, לב לבה של המכונה הקפיטליסטית, גם הישראלים מרשים לעצמם לשוטט ללא מטרה. אך כאן הם נחפזים, לא מביטים, מרוקנים מסקרנות. באזור המדרגות הנעות אתקל שוב ושוב במשוטטים כאלה, שנשענים על המעקה, מבולבלים. ברגע שיבחינו שאני מביט בהם, מיד ישנו פוזיציה, כמו צמח אל תיגע בי, ויתחילו לצעוד שוב. אני הולך הביתה.

היום השני - כל מה שאיננו

אין מנוחה. אני מגיע מוקדם, לפני שמונה. כל החנויות סגורות, למעט רולדין, שמוכרת עוגיות ובורקסים לחיילים. אני מביט בלוח הזמנים שלי ליום הזה. גולת הכותרת היא הביקור אצל החייט. באזור המזנונים הסגור יושבות אם ובתה, האם מחזיקה שקית זבל גדולה ומתפקעת. אני מתיישב לא רחוק ומנסה לכתוב, אבל שוב מבין שאי אפשר להתרכז בקניון, אפילו כשהוא ריק. אי אפשר לשבת במנוחה. תמיד יהיה כאן רחש מדוד ורציף שינסה להוציא אותך מריכוז, כדי שלא תוכל לעשות דבר למעט לצעוד. עכשיו זו המוזיקה ורעשי מעליות ודלתות נפתחות ונטרקות.

מקלט אחד של אינדיבידואליות. השעה 11 מגיעה סוף סוף, ובית המלאכה של החייט, בתוככי בית הקפה, פתוח. למרבה האכזבה, אלברט אינו אדם זקן, אלא צעיר בן פחות מ־40 שמזכיר במשהו את ישראל קטורזה. בתוך המקלט הקטן הוא מחזיק צמד מכונות תפירה ומגהץ. אני מבין שלמרות השלט, הוא פשוט תופר. כשאני שואל אם אפשר להזמין אצלו חליפה, כמו אצל חייטים אמיתיים, הוא צוחק, "מה פתאום, אני עושה תיקונים". כשאני שואל למה הוא עובד דווקא שם, ומצפה לסיפור עסיסי, הוא משיב: "כשהקניון נפתח, חברים נתנו לי טיפ שכדאי לפתוח בעזריאלי, כי החנויות פה יצטרכו הרבה תיקונים. באמת מגיעים המון אנשים, וגם החנויות שולחות את כולם אליי. יש עבודה נונסטופ". מאורת התיקונים שלו היא הלב הפועם של הקניון, המקום שבו המציאות הסטנדרטית, המאחידה והקשה של הרשתות שמסביב יכולה להתגלגל לרגע לכמיהה לאינדיבידואליות וייחודיות, להתאמה אישית. אבל אז נכנסות אמא ובת בשקיות של H&M, ואני עוזב, מאוכזב.

זה לא אישי. בכניסה לתחנת הרכבת עוצרת אותי מישהי. "הי! אני חייבת לדבר איתך על חשבון סטודנט של בנק הפועלים". אני שמח ומפטפט איתה קצת. זו הפעם הראשונה שאני זוכה לפנייה אישית בקניון. שמתי לב לזה כבר אתמול, כשישבתי באזור המזללות וניסיתי להתחבר לאינטרנט - דתייה צעירה התעניינה סתם כך מאיזה דגם המחשב שלי. לפני שהספקתי לענות, חברתה לחשה לה: "עזבי אותו". בעזריאלי, כל פנייה אל מישהו שלא נועדה לבקש הכוונה נתפסת כמעשה מוזר, מעט מגונה. אני חושב על סרטי הקולנוע החמודים שמתרחשים בקניון - "עכברי הקניונים", "להשקיף ולדווח" ואפילו "ילדי קניון הזהב" הישראלי. בשלושתם מתוארת איזו חוויה קהילתית: השומר מכיר את הגנב, הטינאייג'רים את השומר והגנב את המוכרים. אבל בעזריאלי, ההמוני שבקניונים, אין סיכוי להכיר איש. הקהל אקראי לגמרי - נוסעי רכבת, חיילים, אנשים שנלכדו פנימה כי עברו בסביבה. אין אף שכונה שלקחה בעלות על הקניון, וזו אחת הסיבות לאווירה המנוכרת והקשה ששוררת בו ביומיים הקצרים שאני פה. אני מחפש את השומר המיתולוגי של הקניון, השריף, אבל אין פה אחד כזה. הוא פוצל ל־20 שומרים, שמסתובבים כל הזמן, משועממים.

האמהות והמטפלות מסתובבות עכשיו שעות, במעגלים, דוחפות עגלות, כאילו חונכות את התינוקות לטקס ההליכה בקניון. בעוד כמה שנים הילד יכיר את המקום כמו את כף ידו ויוכל לטייל פה לבד. ובאמת, הקניון הוא מקום טוב לתינוקות. עוד מחשבה על סרטי הקניונים - במרכזם תמיד עומדת איזו מזימה מצחיקה. זו פנטזיה על קצת אקשן בקניון, שהוא כנראה המקום הבטוח והסטרילי בעיר. שום דבר רע לא יכול לקרות כאן, אפילו טיול בהליכון מסוכן יותר. אי אפשר ללכת לאיבוד, הטמפרטורה קבועה, הכל מצולם, האור מלאכותי, כל מה שצריך נמצא בהישג יד.

לחיות בקניון עזריאלי שבוע שלם צילום: יוני רז פורטוגלי

לסלק את ההפרעה. בסטימצקי, הדרגש הירוק מחכה רק לי. אני יושב שם ומעיין באוטוביוגרפיה של טומי לפיד, שכתב יאיר. אני קורא כמעט את כל הספר במבט אחד, כמו סופרמן. אחרי עשר דקות ההתרסה שהיתה בישיבה בסטימצקי נעלמת. לאיש לא אכפת שאני שם, בטח לא למוכרים בשכר כמעט מינימום. רק כשאני מחזיר את הספר למקום אני מבין - הצלחתי לקרוא. סריקה קצרה של הספרים המוצעים במרכז החנות מגלה שמדובר רק בז'אנר הזה - היסטוריה קלה, ביוגרפיות, זיכרונות. זה הדבר היחיד שאפשר לקרוא בקניון.

כשאני יוצא מסטימצקי כבר צהריים. באזור המזללות אני מזמין פטריית פורטובלו בלחמנייה, מופתע שמאכל אזוטרי יחסית נמצא בקניון. אחרי שאני מתנגב ממרק הרטבים הדביק שכיסה את הפטריות, אני מחליט להמשיך בקו המתריס שהתחלתי בו בסטימצקי, ופותח את המחשב. לא אפנה את השולחן, למרות התורים הארוכים. אני לא מצליח להתרכז בדבר, ולכן קורא עוד ועוד ידיעות ספורט. המבטים הנוזפים של העובדים ועוברי האורח שמחכים לשולחן גוברים. פתאום, מהתקרה, מטפטפות עליי טיפות קרות. האם יש להם מערכת מתוחכמת של ממטרות לסילוק יושבים עקשנים? אני קם והולך.

יוקרה זה רע. אחר הצהריים אני מתחיל להרגיש את הגב. ואת הרגליים. הגוף מותש. אני עוצר לנוח על ספסל עץ קשה, ללא משענת. לא נוח לי. שלושה אנשים יושבים לצדי חצי שעה, ואיש לא מוציא מילה. ליד הספסל אני מזהה פתאום חנות חריגה בנוף, לממכר סיגרים ויינות. בפנים, אם אני לא טועה, אדם מעשן. המוכרת מסבירת פנים. אחרי שעות של שתיקה אני מדבר בהתרגשות, מספר לה שאני גר השבוע בקניון. "מותר לך לאכול בחוץ?". "לא". "אוי ואבוי. לא נורא, אני אדאג לך". היא מתחילה לתת לי טיפים מבפנים, כמו מקומי שממליץ על מסעדות עממיות. בדרך כלל היא מזמינה מדיקסי, היא אומרת, אבל יש כמה מקומות לא רעים - הסלט בדוכן תפוחי האדמה מעולה, ובמיוחד כדורי הטופו, קרואסון השוקולד של רולדין בבוקר הוא משהו to die for, וההמבורגרים במזללה הסמוכה לא רעים. אני רושם הכל, מאושר כאדם שגילה אוצר.

השהות המפתיעה בחנות הסיגרים מבליטה משהו שהרגשתי בו אבל לא הבנתי מיד - למרות רצפות השיש ואין ספור חלונות הראווה, הקניון פשוט יוצר רושם זול, לא שונה בהרבה מהדוכנים בתחנה המרכזית החדשה או מהחנויות באלנבי. אין מותגי יוקרה, כי כל המבקרים צריכים למצוא עניין פוטנציאלי בכל חנות. מבחר החנויות מכיל עוד ועוד מאותו דבר, וגם חלון הראווה של כל חנות מציע את כל מה שיש במבט אחד, כמו בפורנו. הכל מעורטל. לכן הרגע המסקרן היחיד בקניון הוא זה שבו אתה רואה אדם עם שקית נייר אטומה, הרגע היחיד שבו הסחורה מוחבאת, מתעדנת, מקבלת קלאסה.

"אני כבר לא משתעמם. אחרי ארבעה ימים אני הולך בלי לחשוב על דבר, רק מקשיב לזמזום החלול בראש. האם הגעתי להארה? האם הקניון הפך אותי לחכם זן? כנראה לא, כי בניגוד לחכם הזן, אני לא רגוע. אף אחד בקניון לא רגוע" צילום: תומי הרפז

בערב אני אוכל את הסלט המומלץ. כדורי הטופו יבשים, והמנה מזכירה לי את הסלט המתכתי של האוניברסיטה. רק גרעיני החמנייה נחמדים.

היום השלישי - מכור

המגע האישי הוא רק לכה. בלילה, בבית, שכבתי במיטה והבטתי על התקרה בלי יכולת לעשות דבר. התעוררתי בשמונה, בלי שעון מעורר, התלבשתי בשתיקה ויצאתי אל הקניון. במדרגות הנעות הרגשתי קצת כמו דג שחוזר למים הצוננים. בניגוד לימים הקודמים, כבר לא טרחתי לקבוע מראש סדר יום, פשוט התמסרתי לסיבובים אקראיים בקניון.

אחרי סיבוב במקומות המרבץ הקבועים שלי - סטימצקי, הקומה השלישית ומשחקי הווידיאו - אני מתחיל להיות רעב. אלא שבניגוד ליומיים הראשונים, אני רעב ולא רוצה לאכול. הגוף יודע מה מחכה לו כאן, ולא מפגין שום תשוקה למזון, כמו בכניסה לחדר האוכל בצבא. אני נכנס לסניף הגדול והנסתר של בורגראנץ' בקומה השנייה (יש עוד אחד בקומה הראשונה) ואוכל צ'יפס בדממה, מול נוף מרהיב של נתיבי איילון ומתחם הבורסה.

בירכתי הסניף מצלמים קציצה בלחמנייה. אני מביט בנעשה. הקציצה לא מספיק עסיסית, טוען הבמאי. עוזרת ההפקה מורחת אותה בלכה, תוחבת עוד חסה, מיישרת ומייפה. זו הפעם הראשונה בשלושה ימים שאני רואה בקניון משהו שיכול להיקרא "עבודת יד". משהו שחיפשתי אצל החייט ולא מצאתי, איזה שבב של יחס אישי, של תשוקה. אך מובן שהקציצה הזו, שעבודה רבה כל כך הושקעה בה, אינה אכילה. אולי היא אפילו רעילה.

מצלמים קציצה בלחמנייה צילום: יוני רז פורטוגלי

כמו הניסוי שלי, אבל כל השנה. קובי, שמנהל את שני הבורגראנצ'ים, הוא הראשון בכל עזריאלי שזוכר אותי מאתמול ומשלשום. הוא ניגש ושואל מה אני עושה כאן כל יום. גם הוא פה פחות או יותר בשעות שלי, רק שהוא עושה את זה כבר שנה. אני אומר לו שמאתמול בערב אני מרגיש שינויים מוזרים - אין לי תיאבון, אני בוהה ולא מצליח להתרכז, אין לי סבלנות לדבר עם אנשים. הוא מבין על מה אני מדבר.

"תשמע, זה הקניון הכי מלחיץ בארץ. אנשים לא מחזיקים פה מעמד הרבה זמן. יש פה אווירה אגרסיבית מאוד בגלל הרכבת, בגלל כמויות האנשים, מרגישים את הכסף בכל מקום, אין פה כלום חוץ מכסף".

"אתה מרגיש שזה משפיע עליך?".

"ברור, אני מרגיש את הלחץ הזה בערב, בדרך הביתה, עד שהרכבת עוברת את נתניה אני לא רגוע. אבל הדרך היחידה להתמודד עם זה היא להסתובב פה כמו בתוך בועה. אני תמיד עסוק במשימה הבאה שיש לי, ויש משימות בלי הפסקה. זה מה ששומר עליי מלהשתגע". הבמאי קורא לו, ואני מפנה את המגש שלי וממשיך לנדוד.

מאוחר יותר אני פוגש את קובי שוב, בדרכו לסניף בקומה הראשונה. אני מבקש שייקח אותי לסיור מודרך במסדרונות השירות. אנחנו פונים בכמה פניות, עולים במדרגות ומגיעים לפינת המנוחה של עובדי המזללות. יושבים שם מנהל התחזוקה של הולמס פלייס ועובדת של מקדונלד'ס, מעשנים, כמעט רועדים מלחץ. כשאני מספר על המשימה שלי, הם מגחכים. הבחור מספר שלפני כמה חודשים, כששיפצו את מכון הכושר, הוא שהה בקניון 96 שעות ברציפות. והוא לא אכל כאן אפילו פעם אחת - כשנכנס הביא עמו 40 מנות חמות. הם מספרים על יוסי "קשטן", ההומלס של עזריאלי. קוראים לו קשטן כי הוא דומה למאמן הכדורגל בצורה חסרת תקדים. אני מתקשר ליוסי, אבל הוא לא עונה.

מבוך ללא מוצא. ההליכה שוב ושוב מול אותן חנויות מתחילה לייאש אותי. לרגע אני חושב שזה אולי האופי המהונדס של ההליכה - שלא כמו בעיר, אין פניות וקיצורים, רק הליכה ארוכה אחת, סיבובית, בלתי נגמרת. אני מנסה לרמות את המערכת: חותך במסדרונות השירות, עולה ויורד במדרגות הצדדיות, אבל לא משנה לאן אכנס ומאיפה אצא, אני עדיין בקניון.

אני עולה לקומה השלישית לקרוא. אחרי כמה עמודים אני מתעורר מחבטה בכתף. נרדמתי, ועברה כבר יותר משעה. אני מנגב את הריר וסופג נזיפה מהשומר שהעיר אותי. "אם אתה רוצה מקום לישון, תלך הביתה!", הוא צועק. אני לוקח את התיק וממשיך לנוע.

בערב מגיעות אמא שלי וטוני, בת זוגי. במהלך היום דיברתי עם קובי מהבורגראנץ' ועם עוד כמה מוכרים, אבל כל השיחות היו קצרות, קרעי שיחה של כמה דקות. אני מגלה שאחרי שלושה ימים בקניון אני לא מסוגל לנהל שיחה רצופה ומתעניינת עם האנשים הקרובים אליי ביותר. אני יושב איתן במזללת ההמבורגרים בלק בר נ' בורגר חסר סבלנות, לא מרוכז, מקשיב רק למחצה. אני אוכל מהר ומתחיל לתופף על השולחן בעצבנות. המלצרית מגיעה מדי כמה רגעים להציץ, היא רוצה שנזוז כבר. גם אני.

היום הרביעי - ואקום

ההפך מלהתאוורר. שבע וחצי בבוקר. בחום הלח של תל אביב אני לובש ז'קט, כאדם שנוסע לארצות הקור. ביומיים האחרונים פיתחתי צינון קל אך עיקש, ואף שאני נרדם מיד כשאני חוזר הביתה אני מתעורר בבוקר מרוט וסחוט. כשאני מגיע לקניון אני מכריח את עצמי לאכול טוסט, והולך לחפש את יוסי "קשטן".

בינתיים אני סופר אנשים עם שקיות במדרגות הנעות. 3 מתוך 10, 4 מתוך 10. הבחנתי בזה בימים האחרונים - אנשים פשוט לא מסתובבים בקניון עם שקיות. הם לא קונים, רק מעבירים את הזמן. רבים מהם באים לבד, כמעט לא ראיתי משפחות. למה הם עושים את זה דווקא בקניון ולא ברחוב? אולי כי נראה להם שכל הזמן יש בו התרחשות, הבטחה לא להיות לבד. מאגר בלתי נדלה של אנשים חדשים. זה אמנם יכול להיראות כך בשיטוט של שעתיים. אבל כשאתה בקניון שבוע שלם הוא מתגלה כמקום מנוכר בהרבה מהעיר ששוכנת לגדותיו. אני מסתובב בו אפאתי, לא מתעניין לאן אני הולך ומי הולך מולי, לא מסוגל להקשיב או לנהל שיחה. לכן האינטראקציה היחידה בין המטיילים כאן מסתכמת בשאלה "איך יוצאים". וכך, בלי לייצר מגע, אנשים דבקים בשיטוט על רקע רעש מונוטוני, שלא מאפשר לחשוב אפילו לשנייה. בשביל מה אנשים יוצאים לטיול אם לא על מנת לחשוב ולהתאוורר? אבל בקניון האוויר עומד, אוויר של מזגנים.

הקניון הכי גרוע בעולם. יוסי "קשטן" מגיע, והוא באמת די דומה לדרור. הוא גם מדבר כמוהו, שקול וזהיר. הוא בן 65, ומספר לי בקול מנומנם איך איבד את הבית שלו בתל אביב ועכשיו הוא ישן באיזה צריף בחולון. כדי לאכול ולהעביר את הזמן הוא מסתובב בקניון שבע־שמונה שעות ביום. היום, לכבודי, הוא נסחב כל הדרך עם תמונה ממוסגרת וכבדה של המאמן הלאומי לשעבר, עונד אותה על הצוואר ומחכה לצילום.

"מה אתה עושה פה כל השעות האלה?".

"אני מגיע בבוקר לבית הכנסת ומתפלל, בצהריים מקבל אוכל בחינם מבתי הקפה ומפיצה עגבנייה. אני סובל מסוכרת בגלל האוכל הזה, אבל לא יכול להתלונן. הם נותנים לי כל כך הרבה אוכל, אז אני אוכל. אחר כך אני מסתובב, יושב על הספסלים".

"יש לך ספסל אהוב, מקום סודי, חנות אהובה?".

"אני לא נכנס לחנויות, אני שונא את הקניון הזה, זה הקניון הכי גרוע בעולם. אין פה מקומות לשבת כמו שצריך. היה פעם ספסל נחמד ליד הרכבת, אהבתי לשבת ולהסתכל ברכבות, אבל הזיזו אותו".

"השומרים לא עושים לך בעיות?".

"לא, כולם מכירים אותי פה, הבעיה היחידה היא שהם לא מרשים לנמנם, אם אתה מנמנם השומר ישר מעיר אותך. אז אני מנמנם בישיבה, בעיניים חצי פקוחות. הם לא שמים לב".

אני מרגיש שהוא הגדיר במדויק את מה שאני עושה מאז אתמול - נמנום בעיניים חצי פקוחות.

כמוני, גם הוא שם לב שאנשים כבר לא קונים כמו פעם. "אני פה מהימים הראשונים, ולדעתי הקניון נפל ב־40% כמעט. מאז שסגרו את הקולנוע, הקניון ירה לעצמו בשתי הרגליים. אין מה לעשות פה, אם לא הייתי חייב הייתי כבר עובר לקניון אחר מזמן".

"אתה מרגיש שהאווירה האינטנסיבית, הזמזום הזה, הניאון שנספג בך כל יום משפיעים עליך?".

הוא חושב על התשובה כמה זמן, אבל לא עונה. פתאום הוא נפרד ממני, בהליכה אטית וכפופה. כשאני עובר על פני חלונות הראווה ומביט בעצמי, אני שם לב שגם אני נכנסתי לכאן גאה יותר. עכשיו אני שפוף, הראש מביט מטה.

הארה פוליטית. בצהריים אני נפגש עם חברים. הם שואלים אותי שוב ושוב איך אני לא משתגע פה ומה אני עושה כל היום. פתאום השאלה הזו נראית לי משונה. אני כבר לא משתעמם פה. כשאני מסתובב, אני לא חושב על דבר. בתל אביב, כשאני מטייל לפנות ערב כמעט מדי יום, גם כשאני לא חושב על שום דבר ספציפי - אני חושב על דבר מה: ברגעים של רפיון אני חושב על ההרכב של קבוצתי האהודה, או על בגדים שהייתי רוצה לקנות. אבל אחרי ארבעה ימים בקניון אני הולך בלי לחשוב על דבר, לא מביט בחלונות הראווה, רק מקשיב לזמזום החלול שמהדהד לי בראש. האם הגעתי להארה? האם הקניון הפך אותי לחכם זן? כנראה לא, כי בניגוד לחכם הזן, אני לא רגוע. כשאני במקום אחד אני נעשה חסר סבלנות, אבל גם ההליכה חסרת התכלית לא מרגיעה אותי. אף אחד בקניון לא נראה רגוע, גם המשוטטים ללא סיבה. אני חושב שוב על חוויית הטיול הסטרילית הזו, ועל הקשר שלה לאפתיות, למיינסטרימיות, לשמרנות פוליטית - גל הקניונים הגדול שטף את הארץ בתחילת שנות התשעים, במקביל לאוסלו. יכול להיות שבגלל הקניונים תהליך השלום מדשדש מאז?

מיזנטרופיה של עובדים צילום: תומי הרפז

התמנון פולש העירה. ביומיים האחרונים אני אוכל רק צ'יפס. הטעם של תפוחי האדמה המטוגנים הוא בדיוק הטעם של הזמזום הזה שלא עוזב אותי.

ליד חנויות הבגדים ה"אופנתיות" מפוזרים לוחות, ועליהם רשימת עשרת הברים הטובים בתל אביב, לפי צוות החנות. אני גר בתל אביב כל חיי ומשתתף סביל בחיי הלילה המקומיים, אבל אני לא מכיר אף בר מעשרות הברים המוצעים. כאילו הקניון שולח זרועות פנימה, לתוך העיר, מייסד שם שלוחות, מגה־ברים לכולם ולאף אחד. למה בעצם החליטו שהקניון ייבנה במודל של עיר קיט, כמו אילת, שאיש אינו חי בה ליותר מסוף שבוע, ולא לפי מודל של רקמה עירונית מתפקדת? פתאום אני מבין את היתרון של דיזנגוף סנטר. זה קניון אנושי, אפשר ללכת בו לאיבוד. אני ממשיך להסתובב בוואקום עד שעות הערב המאוחרות, כשהחנויות מתחילות להיסגר. הגשר רועד, וגל של חום מחניק מקבל אותי בחוץ.

היום החמישי - אמת של ילדים

מיזנטרופיה של עובדים. הבוקר מתחיל במפגש מקרי עם קובי מהבורגראנץ'. הוא בדרך להפקיד כסף בבנק, ואני פשוט הולך אחריו בלי לבקש רשות. בשבוע הזה חשבתי לעלות למצפה בקומה ה־24, ועכשיו, כמו עלה נידף, אני לא שם לב שאנחנו עולים כמעט 20 קומות במעלית הפנימית, אל הסניף הפרטי של חנויות הקניון. קובי פוגש שם את מנהלת הסניף של מקדונלד'ס והם מחליפים עקיצות. אני שואל אותו אם בכל זאת יש פה חיים קהילתיים. "תראה, כל המוכרים מכירים אחד את השני ונפגשים בהפסקות סיגריה, אבל אין פה חברים, אין זמן לחברויות. אתה לא רוצה לראות אף אחד מהקניון כשאתה יוצא הביתה".

הלא מודע איבד את ההגנות. אחרי כמה שעות של שיטוטים ריקים ממחשבה אני מוצא את עצמי מגרד חישגד "בורסה". לפחות עשר שנים לא קניתי חישגד. פתאום אני נזכר בשיחה ששמעתי באקראי לפני כמה שעות, באחד מבתי הקפה. הזכיינים, אב ובנו, דיברו על הבורסה. האם גם הלא מודע שלי נכנע כאן, הרים ידיים? אחר הצהריים, ילדה נשכבת על הרצפה ומתחילה לבכות בקולי קולות. היא רוצה לצאת מפה, הקניון לא מוצא חן בעיניה. לרגע נדמה לי שזה אני ששוכב שם.

בערב טוני באה לבקר. אנחנו הולכים למשחקי הווידיאו, ואני מחכה בצד, חסר סבלנות, שותק. אני כמעט לא מדבר, עונה לה רק במשפטים קצרים. אני מקשיב בחוסר עניין לדיווחים שלה מהעולם החיצון, וזועף. לא יודע למה. זה הזמזום של הקניון, הוא השתלט עליי כמו דיבוק. אחר כך אנחנו יורדים לחנות הפרחים הגדולה בקומת הכניסה ואני מרחרח פרח אחר פרח. לכולם, משום מה, יש ריח של דשא.

קניון עזריאלי. מבט מבפנים צילום: אוראל כהן

היום האחרון - הובסתי

טבלת ייאוש. ביום שישי עזריאלי לובש חג - דוכני מזון ותכשיטים זולים מנסים לתת לקניון צביון שכונתי. הוא עמוס מהרגיל, בתי הקפה מלאים, ואני לא מכיר איש. אני לועס בורקס לא מספיק אפוי מאחד הדוכנים, ומתחיל לספור את הדקות. הקניון נסגר בשלוש - יש לי עוד קצת יותר מחמש שעות. האפאתיות שלי מתפוגגת לאטה.

באייפון אני מתעדכן על חילוץ הכורים בצ'ילה. הם חולצו לפניי. כתוב שכדי לא להשתגע, חילקו לעצמם משימות סרק. גם אני מתחיל לתת לעצמי משימות - אעלה וארד מכל המדרגות הנעות, אמצא את כל נקודות הוויירלס, אנסה להתגנב מהקומה השלישית החוצה, אל הטיילת הנעולה. אני מבצע את כל המשימות, והשעה רק 11. אני הולך לראשונה ל־H&M, ואז לסטימצקי, לקרוא. מרוב ציפייה קשה להתרכז, ואני הולך להיפרד ממעט הידידים שצברתי פה. בחנות הסיגרים המוכרת איננה. אני נזכר שאמרה לי שביום שישי היא חוגגת יום הולדת. קובי לא נמצא בבורגראנץ', לא בסניף הגדול ולא בסניף הקטן. מאוחר יותר יתברר שנפלה עליו מכונת טיגון והוא נפצע ביד.

אינסוף. באתר היה כתוב שהקניון נסגר בשלוש. בשתיים וחצי המוכרים של פיצה עגבנייה מתחילים לקפל את הדוכן. אבל בשלוש וחצי האנשים עדיין רוחשים כאן, ואב שמחזיק את בתו הקטנה על הכתף מתווכח עם השומר של H&M שייתן לו להיכנס. אני עושה סיבוב ועוד סיבוב, מת לצאת כבר החוצה, אבל האנשים ממשיכים לזרום מכל הכיוונים ולכל הקומות. ברבע לארבע דוכני הסלולר והממתקים כבר מכוסים, ואנשים ממשיכים לטייל. אני מרים ידיים. לא אוכל להביס את הקניון. זה יימשך כך לנצח. אם לא אצא עכשיו, יכול להיות שלא אצא אף פעם. אני עובר את השומר ועולה על הגשר, צועד לכיוון הקריה. כשהקניון מאחוריי, צפצופי המכוניות נשמעים כמו ציפורים.