דור ה־N: איך קרה שצעירי כל העולם כל כך מרוכזים בישבן של עצמם?

משהו משונה קורה לדור שנולד בשנות השמונים. הצעירים שגיבשו את אישיותם בדיוק כשהאינטרנט והסלולרי החלו לפרוח מנהלים את חייהם באופן שונה, דרמטית, מכל דור שבא לפניהם. הם עצמאיים פחות מכפי שהוריהם היו בגילם, מזגזגים בין עבודות וקריירות, יש להם מעט חברים קרובים והם מסרבים באדיקות להתבגר, גם כשגיל 30 מתקרב.

ב"ניו יורק טיימס", שפרסמו על הנושא כתבה גדולה לאחרונה, כינו את התופעה הגלובלית הזו "קופסה שחורה" ונקבו בסטטיסטיקות רשמיות שלא יפתיעו גם את הציבור הישראלי: אמריקאים שנולדו בשנות השמונים עוזבים בגיל מאוחר את בית הוריהם, שליש מהם עוברים דירה בכל שנה ו־40% מהם חוזרים לבית ההורים לפחות פעם אחת.

הם עוברים בממוצע שבע עבודות עד גיל 30, שני שלישים חיים עם בן זוג בלי להתחתן, ואלה שמתחתנים עושים זאת מאוחר מאי פעם. בעוד שבשנות השבעים גיל הנישואים עמד על 21 בממוצע לנשים ו־23 לגברים, ב־2009 מדובר בגיל 26 לנשים ו־28 לגברים. זו קפיצה של חמש שנים בפחות מדור אחד. במקומות אחרים בעולם המצב גרוע לא פחות: ביפן 35% מילידי שנות השמונים עדיין לא יצאו מבית הוריהם, בקנדה 41%, בסין 40%, ובאיטליה, שם זה מקובל יותר, המספר נושק ל־60%.

אשטון קוצ'ר. "הפך משהו מוזר ולא מקובל לדבר הכי הגיוני שיש" צילום: אי פי אי

ויש עוד תופעה אחת מובהקת שמאפיינת את הדור הזה: אדישות חברתית. מחקר מקיף שנערך על ידי חוקרים מאוניברסיטת מישיגן, ומבוסס על 14 אלף שאלוני אישיות שחולקו לסטודנטים ב־50 השנים האחרונות, מצא שהפרמטר שהשתנה באופן הדרמטי ביותר בשנים האחרונות הוא "מדד האמפתיה", המייצג את האכפתיות והרגישות של הנבדקים לאנשים אחרים. "אנחנו עוקבים אחרי השאלונים האלה, שתורגמו לגרפים, כבר שנים", מסבירה ד"ר שרה קורנאף מהמחלקה לפסיכולוגיה של אוניברסיטת מישיגן, "עד לשנות התשעים גרף האמפתיה של הסטודנטים היה כמו קו ישר", היא אומרת, "בשנת 2000 היתה נפילה חדה, וזה לא חזר לעצמו מאז".

הנתונים מספרים על נפילה של 48% במדד האמפתיה בתוך פחות מעשור. "אין ספק שקרה משהו דרמטי אצל צעירים בשנים האחרונות", מסביר פרופ' ג'פרי ארנט מאוניברסיטת קלארק במסצ'וסטס. ארנט גילה את השינוי הזה בתחילת שנות התשעים, ומאז הוא חוקר אותו באדיקות. "נוצר כאן, לראשונה בהיסטוריה, דור שהמציא לעצמו שלב התפתחותי חדש: משהו בין הבגרות לגיל ההתבגרות. אני קורא לשלב הזה 'התעוררות לבגרות", הוא אומר בראיון ל"מוסף כלכליסט".

"הדור שנולד בשנות השמונים והתשעים נכנס לבגרות הרבה יותר מאוחר מכל כיוון אפשרי. עד לא מזמן גיל 23 היה הכניסה הרשמית ל'חיים האמיתיים', לנישואים, ילדים וקריירה. היום אין לזה זכר. זו נחשבת, על פי רוב, תקופה של חיפושי זהות והתמקדות מוחלטת בעצמי. הם בתחושה של בין לבין, של אין ספור אפשרויות. במהלך התקופה הזאת הם לא עוסקים במחויבויות החברתיות הרגילות, אינם נשואים, מביאים ילדים הרבה יותר מאוחר, נמצאים הרבה יותר שנים במערכת החינוך, למרביתם אין עבודה קבועה, הם מנסים אלטרנטיבות שונות עד שמחליטים על התחייבות קבועה, כולל בחיי האהבה. הם מבינים שברגע שייקחו על עצמם מחויבות של בוגרים, הם יישארו במבנה הזה לאורך זמן, אולי לכל החיים", הוא אומר.

פרופ' קית קמפבל. כתב ספר על המהפכה הנרקיסיסטית

ארנט ראיין 300 צעירים (בגיל 20–30), ושאל אותם על התחושות שלהם לגבי כניסתם לעולם המבוגרים. 60% מהם הודו שהם "מרגישים בוגרים ולא בוגרים בו־זמנית". "אחד השינויים המרתקים שגיליתי היה האמביוולנטיות בנוגע לבגרות", הוא אומר. "לפני 50 שנה להיכנס לבגרות ולעצמאות היה הישג. אנשים כמהו אליו. היום צעירים רואים בבגרות סטגנציה, שלב בחיים שבו לא עושים דברים מעניינים. זו אחת הסיבות שאנחנו רואים אימוץ גורף של העשור השלישי לחיים 'בשביל עצמי'. זה דרמטי בעיקר משום שעד ממש לאחרונה העשור השלישי היה מיועד רובו ככולו להתמסדות: נישואים, ילד ראשון והתחלת קריירה מסודרת. כל זה נדחה בין 5 ל־15 שנה קדימה".

אהבה עצמית, אדישות כללית

אפשר למצוא לא מעט סיבות לשינוי החברתי הרחב הזה, מהעלייה בזמן ההכשרה הנדרשת כדי להיכנס לשוק העבודה, ועד עליית יוקר המחיה והמיתון הנוכחי, שהגדילו את התלות של בני ה־20 פלוס בהוריהם. אבל כמה מהחוקרים הבולטים ביותר של התחום מבטלים את חשיבות ההשפעות החיצוניות הללו, שהיו שם לטענתם מאז ומתמיד, ומכוונים למשהו פנימי עמוק יותר. הם מכנים אותו "נרקיסיזם המוני".

מובילי הגישה הזאת הם פרופ' קית קמפבל מאוניברסיטת ג'ורג'יה וד"ר ג'יין טוונג מאונברסיטת סן דייגו. בספרם המשותף "המגיפה הנרקיסיסטית - חיים בעידן המגיע לי" (2009) הם מביאים הוכחות לכך שהחברה המערבית נעה בכיוון ברור: מאז שנות השמונים, הצעירים נהפכים לנרקיסיסטים משנה לשנה.

קמפבל וטוונג השוו בספרם 16,275 שאלוני אישיות שנערכו בקרב סטודנטים אמריקאים בין השנים 1979–2006. 30% מהסטודנטים שמילאו את השאלון משנת 2000 היו במובהק יותר "מאוהבים בעצמם" מסטודנטים שמילאו את השאלון בשנות השמונים והתשעים. שני שלישים מהנשאלים עקפו בקלילות את דירוג הנרקיסיזם הממוצע של ילידי שנות השישים והשבעים.

ליידי גאגא. "הדמות שלה מאוד דומה למה שנרקיסיסט היה עושה" צילום: אי פי אי

"הסימפטומים של נרקיסיזם מפוזרים על פני סקאלה של התפלגות נורמלית, כמו באינטליגנציה", מסביר קמפבל בראיון ל"מוסף כלכליסט". "מה שמצאנו הוא שניקודי האישיות הממוצעים של רמות הנרקיסיזם עולים באופן מובהק לאורך הזמן. יש יותר אנשים נרקיסיסטים כי התרבות עצמה נהפכה לכזו. התרבות האמריקאית לוחצת עליך להיות יותר חומרי ומרוכז בעצמך. זה יכול לקרות גם אם אתה לא ממש נרקיסיסט, אלא נטמע בתוך מה שאחרים עושים".

האבחנה הקלינית של נרקיסיזם מצביעה על "הפרעת אישיות שכרוכה בהערכה עצמית גבוהה באופן חסר גבולות, צורך בהערצה, זלזול באחרים, אנוכיות קיצונית, לעתים עד כדי שיגעון גדלות". קמפבל מבהיר שבמדידותיו הוא אינו מתייחס לאבחנה הקלינית המקובלת לנרקיסיזם, אלא מצביע על "עקבות אישיות". "ההבדל בין האבחנה הרשמית לזו שאני מתייחס אליה", הוא אומר, "הוא כמו ההבדל בין להיות אדם שמן ללסבול מהשמנת יתר קיצונית.

"התרבות המערבית היא חממה לנרקיסיזם", מסביר קמפבל, "והאשמים המיידיים הם עליית החומרנות והאינדיבידואליזם, התרופפות חיי הקהילה, והתפתחות תרבות שחוגגת התנהגויות שוחרות פרסום ותשומת לב. עכשיו אנחנו מתחילים לראות את המחיר של זה".

קמפבל מוסיף שתופעות הלוואי של דור מוכה נרקיסיזם מטרידות מאוד. "הנפילה החדה במדד האמפתיה, 48% בתקופה קצרה, קשורה ישירות לאובר־התעסקות־בעצמי, והיא עניין משמעותי מאוד. אמפתיה היא תכונה בסיסית בחוויה האנושית, שנמצאת אפילו אצל תינוקות, שמגיבים להבעות הפנים של הוריהם. היא מאפשרת לנו להזדהות עם אנשים אחרים וממש לחוש את הכאב או הסבל שלהם. היא גם הסיבה לכך שאנחנו בדרך כלל לא מעליבים אנשים בפומבי.

פריס הילטון. ליידי גאגא גורמת לה להצטייר כלא עדכנית צילום: אי פי אי

"הנפילה במדד הזה בעשור האחרון מלמדת שיש מחיר כבד להיפר־תקשורת שילידי שנות השמונים היו הראשונים ליהנות ממנה מגיל צעיר. היא נתנה להם יכולת מדהימה לשמור על המון קשרים במקביל, אבל גם ביטלה להם במובן מסוים את היכולת להרגיש משהו משמעותי כלפי הקשרים האלה. המחקרים שלנו מראים בבירור שהסטודנטים של העשור האחרון מתארים את עצמם פחות דואגים ורחומים כלפי אנשים אחרים. הם יודעים מה קורה לכולם, הכל בפייסבוק, אבל זה פשוט לא מעניין אותם".

שרה קורנאף, שהיתה שותפה למחקר האמפתיה של אוניברסיטת מישיגן, אמרה לאחרונה בראיון ל"בוסטון גלוב" שמדובר בעיניה בצלצול אזהרה. "בתוך הקטגוריה שלה אנחנו קוראים אמפתיה, הנתון שירד באופן הדרמטי ביותר מכונה אמפתיה רגשית, זו התכונה שמאפשרת לאנשים להגיב רגשית למצוקה של מישהו אחר. אנשים שקיבלו ניקוד גבוה שם, לפי מחקרי עבר, נוטים הרבה יותר לתמוך בהוריהם בגיל מבוגר, לתת לאנשים לעקוף אותם בתור, לעזור לחבר לעבור דירה, להחזיר עודף לא נכון, לתת כסף להומלסים, להתנדב או לשמור על בעל החיים של חבר. הם גם נוטים יותר להיות צמחוניים", אומרת קונראף. "והם הולכים ופוחתים במקביל לעליית שיעור הנרקיסיסטים".

בראיון שהעניק לאחרונה תיאר קמפבל סדרה של ניסויים שערך, שבמסגרתם מינה ארבעה אנשים כ"אחראים" על חברות יערנות שתפקידה לקצור יער דמיוני של 2,000 דונם. הוא נתן להם רשות לקצור 100 דונם בשנה, והזהיר שרק 10% יגדלו בחזרה בכל שנה. קמפבל שאל את המשתתפים איך יפעלו - האם יגבילו את הרווחים לטווח קצר בשביל סחורה לטווח ארוך לכל הקבוצה, או יקצרו כמה שאפשר בשביל להגדיל את רווחיהם האישיים, על חשבון המשאבים של כולם? הנרקיסיסטים תמיד בחרו באופציה השנייה. "זה לקח לכל חברה שיש בה יותר מדי נרקיסיסטים", מסביר קמפבל, "ברגע שהם עולים על סף מסוים החברה כולה קורסת אל תוך עצמה".

דור המאמצים המוקדמים

ואז עולה השאלה הבלתי נמנעת: מה קרה בשנות השמונים והתשעים, שעיצב דור שלם להתעסק בעצמו באובססיביות כזו? אצבע אחת מופנית להורים של ילדי שנות השמונים, שהתמכרו לקריירה מחד ולגירושים תכופים מאידך.

אצבע מאשימה נוספת מצביעה על טכנולוגיות התקשורת החדשות. בני שנות השמונים היו החלוצים של כל טכנולוגיות התקשורת והבידור שנהפכו לסטנדרט כיום. הם היו הראשונים להתמכר למשחקי וידיאו, לקרוא חדשות באינטרנט, להשתתף בפורומים וצ'טים וגם לאמץ את הטלפונים החכמים והרשתות החברתיות. הם היו גם הראשונים לאכלס את פייסבוק. עד היום יותר מ־50% ממשתמשי פייסבוק הם בני 20–34, ושיעור המשתמשים הגדול ביותר הוא של בני 20–25 (על פי הבלוג insidefacebook.com). והעובדות הללו, טוען הפסיכולוג הקליני ד"ר אילן אבירם, מספיקות כדי להסביר מאיפה כל הנרקיסיזם הזה מגיע.

פייסבוק. גורם מניע להתעסקות באני

"פייסבוק רק מתחזה לכלי לתקשורת עם החברים שלך. בפועל, הוא הערוץ המשמעותי ביותר לטיפוח נרקיסיזם", הוא אומר. "הוא ממש מכריח אותך ליצור סוג של פרסונה, הצגה עצמית מאוד סלקטיבית, שדורשת השקעת המון זמן ומחשבה. אפילו כשאתה מצטלם בטיול עוברת לך בראש השאלה איך תשתלב התמונה, כשתעלה לאלבום שלך, עם הפרסונה הדיגיטלית המיוחדת שלך.

"משתמשי פייסבוק נכנסים לאתר כמה פעמים ביום, לכאורה בשביל להתעדכן מה קורה עם החברים שלהם, כשבעצם מה שהם באמת רוצים לראות זה כמה תגובות הם קיבלו ואם מישהו התייחס לסטטוס שלהם. שימי לב, אגב, שאנשים לא כותבים אף פעם בפייסבוק על דברים כואבים ולא מעלים תמונות 'לא שמחות'. מי שמשוטט בין אלבומי התמונות יכול לחשוב בקלות שזה עולם מושלם, שיש בו רק תמונות מטיולים מחו"ל, מסיבות ומפגשים עם חברים.

"זה עולם אידאלי שכולם בו במצב רוח נפלא ואין בו בדידות, ולכן אנשים נשאבים לשם. אני רואה איך זה חודר לטיפולים. בני 20 שמגיעים אליי אומרים לעתים קרובות שהם מרגישים שהחיים שלהם הם לא החיים האמיתיים. כשאתה מסתובב בפייסבוק, אתה מרגיש שהחיים שלך אפרוריים לעומת אחרים. מכאן הדרך ל'חפירה עצמית' קצרה מאוד".

גם הפסיכולוגית דפנה כצנלסון בנק מאוניברסיטת חיפה חושבת שההשוואה הבלתי פוסקת לאחרים בפייסבוק אחראית לפחות לחלק ממגמת הנרקיסיזם הצומחת. "יש גבול חמקמק בין התעניינות לבין השוואות", היא אומרת. "פעם היית משווה את עצמך לשכנים שלך ולחברים מהעבודה, שיש להם חיים בערך דומים לשלך. היום ההשוואה רחבה יותר ולכאורה גם מעמיקה יותר. אתה יכול למצוא את עצמך משוטט שעות בדפים של אחרים, משווה איפה הוא נמצא ואיפה אני, איפה הוא בילה ואיפה אני, איך נראית המשפחה שלו ושלי, איך נראים החברים שלו לעומת אלה שלי, כמה תארים הוא צבר וכמה אני. כשאתה מבין שגם הוא עושה את ההשוואה הזו, אתה רוצה לתת פייט, וירטואלי לפחות. הדבר הזה גוזל הרבה מאוד שעות, וגורר אחריו התעסקות שלמה בזהות שלך, האמיתית או המזויפת, שלא היתה נפוצה ברמה הזו בעבר.

זו עבודה במשרה מלאה, למי יש זמן לדאוג לאחרים?

"מה שאותי מטריד הוא שתרבות הפייסבוק מתחילה היום בגיל 10–11. זה אומר שהדור הבא יהיה מסובך בזה פי כמה: כבר בגיל צעיר מאוד הם לומדים להשקיע ביחסי ציבור במקום במערכות יחסים. תרבות האני־ואני־ואני מתחילה כבר בבית הספר היסודי".

צעירים יפנים בתנוחה אופיינית. ביפן 35% מילידי שנות השמונים טרם עזבו את בית הוריהם צילום: אי פי אי

אגו זה רע גם לעסקים

תופעה מעניינת נוספת היא התרחבות הנרקיסיזם מעבר לחשודים המיידיים - אנשים מוחצנים מטבעם או בעלי יכולות חברתיות ניכרות.

במחקר שערך בתחילת השנה, זיהה ד"ר יאיר עמיחי המבורגר מהמרכז הבינתחומי בהרצליה שני סוגים שונים של משתמשי פייסבוק. במסגרת מחקרו, ניתח 100 חשבונות פייסבוק של סטודנטים שמילאו שאלון אישיות, ומצא שלמוחצנים יש יותר קשרים חברתיים בפייסבוק, אך המופנמים משקיעים הרבה יותר זמן בעיצוב הפרופיל שלהם. "ספרנו את התמונות ובדקנו את סך הפעילות בפייסבוק וגילינו שקיימת תופעה שאני מכנה 'פיצוי אינטרנטי'.

המוחצנים, כצפוי, משקיעים זמן רב בלבטא את הדומיננטיות החברתית שלהם. ההפתעה באה מכיוון הביישנים ובעלי חרדה חברתית, שאף שהנוכחות שלהם בפייסבוק דלה בהרבה היא מושקעת ומתוכננת יותר. במובן הזה, הם לא מתעסקים בעצמם פחות - הם למעשה מתעסקים יותר".

בעולם העסקים, מידה מסוימת של נרקיסיזם נתפסת כבריאה וחיונית להצלחה. נרקיסיסטים לעתים קרובות מקרינים ביטחון בעצמם, אך במקביל גם חרדים מאוד לתדמיתם והישגיהם. עבור מעסיקים, במינון נכון, זה שילוב לא רע. אבל מידה מוגזמת של אגו יכולה לגרום בקלות גם לאפקט הפוך. דיוויד מרקום, שותף בחברת הייעוץ הארגוני הנחשבת מרקום־סמית, מספר כי בסדנאות שהחברה מעבירה בנושא ניהול יעיל של אגו הם נוהגים לשאול: "שני מנהלים מתחרים זה בזה. האחד אגואיסט והשני צנוע. מי ינצח?". מרקום אומר שרוב האנשים משיבים בלי מצמוץ: "האגואיסט".

"צניעות היא אמנם תכונה ראויה להערצה, אך היום היא גם מעוררת חשד", כותבים מרקום וסטיבן סמית בספרם "אגונומיקס". "העולם נהפך למקום שבו אנשים תוהים אילו חולשות צניעות מסתירה. באווירה עסקית תחרותית בלתי נלאית, שבה משלמים לנו כדי לחטוף פלחי שוק, לגרוף רווחים, לדרג אנשים כדי לקבוע מה יהיה התגמול שיקבלו, איפה יש מקום לצניעות?".

"אבל אני חושב שתחושת ה'מגיע לי' שמגיעה עם נרקיסיזם היא אחד האיתותים הכי מסוכנים בעולם העסקים", אומר מרקום בראיון ל"מוסף כלכליסט", "ברני מאדוף היה אגואיסט ללא כל ספק. לי איקוקה, לשעבר יו"ר קרייזלר בארצות הברית, ביצע שינוי מדהים בחברה - אבל אז התחיל להאמין למה שכתבו עליו בעיתונות ובאמת חשב שהוא המנכ"ל הטוב בעולם. כשהוא פרש הוא התעקש שקרייזלר תמשיך לשלם לו כסף, ותיתן לו להשתמש במטוס הפרטי של החברה. זה הזיק מאוד לתדמית שלקח לו שנים לבנות.

"אני לא חושב שתחושת המגיע לי מוגבלת רק לעסקים. טייגר וודס הוא דוגמה אחת לבחור שעבד קשה והצליח מעל ומעבר, ואז התחיל לחשוב: 'עבדתי קשה והצלחתי, כנראה מגיעות לי כל הנשים האלה'; גם כשהביע חרטה הוא אמר: 'חשבתי שזה מגיע לי'".

טייגר וודס. "גם כשהוא הביע חרטה הוא חשב שזה הגיע לו" צילום: אי אף פי

ויש מי שמאמין שאלה בכלל הסלבריטאים שאשמים בכל האהבה העצמית הזו. ד"ר מארק יאנג מבית הספר מרשל למינהל עסקים בקליפורניה וד"ר דרו פינסקי פרסמו ב־2009 את הספר "אפקט המראה - איך נרקיסיזם של סלבז מתפשט באמריקה" (2009), והוכיחו קשר ישיר בין תרבות ההערצה שהתפתחה בעשורים האחרונים לממדי־על לזינוק בכמות הנרקיסיסטים באמריקה.

המחקר של יאנג ופינסקי התבסס על 200 שאלוני אישיות המודדים רמת נרקיסיזם באמצעות 40 צמדים של הצהרות. הנשאלים נדרשו לסמן אם הצהרה א' או ב' משקפת את הרגשתם. למשל: "צניעות לא הולמת אותי"/ "אני אדם צנוע מאוד". את המבחן נתנו למאות אנשים מהאוכלוסייה הכללית ולעשרות סלבריטאים שהסכימו לקחת חלק בניסוי. הציון הממוצע באוכלוסייה הכללית היה 15.2, לעומת 18 נקודות בקרב סלבז. "במונחי המחקר זה הבדל עצום", אומר יאנג בראיון ל"מוסף כלכליסט". "הוא מגלה שאנשים מפורסמים נוטים לעיסוק עצמי אינטנסיבי בהרבה מאנשים רגילים, והדבר השני שמצאנו הוא שבעוד שבאוכלוסייה הכללית גברים יותר נרקיסיסטים מנשים, אצל מפורסמים זה הפוך. כשאנשים מזהים התנהגות כזו אצל מפורסמים שהם מעריכים, היא נהפכת מיד ללגיטימית".

"דוגמה טובה למסע לגיטימציה כזה היא של אשטון קוצ'ר, שהתגאה בכך שעקף את כמות העוקבים של CNN בטוויטר", אומר עמיחי המבורגר. "ברגע שכוכב כזה אומר 'אני מוכן לעדכן בכל שעתיים מה קורה לי בשביל תשומת לב', הוא העניין הוא שהסלבריטאים מעלים את הרף כל הזמן. אם נראה שפריס הילטון הגיעה לשיא כשהצטלמה ללא תחתונים, כעת ליידי גאגא גורמת לה להצטייר כלא עדכנית. "ליידי גאגא היא מאוד מעניינת", אומר יאנג. "יש לה מערכת בגדים מזעזעת - לאחרונה היא הופיעה עם בגד דמוי פיסות בשר חי - שנראית לי שונה לחלוטין ממי שהיא באמת, אבל כשמסתכלים על הרקע שלה, רואים אותה יושבת ליד פסנתר ומנגנת מוזיקה קלאסית בלי טיפת איפור. אני חושב שהיא סוג של גאון, אבל היא אימצה לעצמה דמות מזעזעת והיא מצליחה להסתתר מאחוריה. אני לא יודע אם היא נרקיסיסטית או לא, אבל הדמות שלה מאוד דומה למה שנרקיסיסט היה עושה. נראה שליידי גאגא לקחה את זה לאקסטרים. היא עושה את מה שנדרש בתעשיית הבידור כדי להצליח, אבל היא עלולה לא להיות מודעת לעד כמה אנשים מושפעים מכך לרעה".

"בארצות הברית תוכניות ריאליטי הן הבידור הטלוויזיוני הדומיננטי. בגללן, למעשה, אנשים צעירים מופצצים כמעט אך רק בדוגמאות של צעירים אחרים שמתנהגים בצורה מוחצנת בטלוויזיה", מסביר פרופ' קית קמפבל. "כולם מתעסקים בעצמם, מדברים על עצמם ואטומים כמעט לגמרי לאנשים אחרים. זה לא פלא שדווקא אנשים מהסוג הזה הגיעו לטלוויזיה, אבל יוצא שהם מציבים לכולנו רף גבוה מאוד".

את פרופ' ג'פרי ארנט, האיש שהמציא לראשונה את המושג "התעוררות לבגרות" והחל לחקור את בני דור ה־Y כבר בשנות התשעים, סחף הנרקיסיזם העולמי לא הפתיע. אף שלא נולד בשנה הנכונה, הוא מבין לגמרי ללבו של הדור האבוד. ארנט התחתן בגיל 30 והביא ילדים לעולם רק בגיל 43. בין הלימודים והחתונה הספיק לטייל בעולם, לנגן שנתיים בגיטרה בברים ובמסעדות ולהחליף בנות זוג רבות. "למרות כל החסרונות, אין כמו שנות ה־20 להתמקד בעצמך", הוא אומר, "כמוני, גם הם ייקחו בסוף אחריות. אני מקווה שרק יספיקו להתעורר בזמן".