השנה נחליט אחרת

1. אני חושב שאפשר לומר בוודאות רבה שמעולם לא פגשתם אדם פחות רוחני ממני. אבל העובדה הזו אינה מונעת ממני להמתין בכל פעם מחדש לראש השנה, ויום כיפור שאחריו, כדי לעשות חשבון נפש מקיף. להתבונן מבחוץ, ממרחק הזמן והתוצאות, בחיי כפי שהם עכשיו. אקדמאים נוטים לעשות חשבונות כאלה יתר על המידה (יש לנו הרבה זמן לחשוב), אבל אני מרגיש שיש משהו מיוחד במועד הזה: לפעמים אפילו בשביל הרהורים מסודרים על העבר צריך דדליין. וזה חשוב, כי בלי להביט לאחור, אפילו מעט ולזמן קצר, כמעט בלתי אפשרי ללמוד מהטעויות שלך.

יש לי, כידוע, גם מניע נוסף: מרתקת אותי הדרך שבה אנחנו בוחרים. איך אנחנו מחליטים מה ללמוד, במה לעבוד, עם מי נתחתן. מתי נביא ילדים, איפה בעולם נגור ואיזה בית נקנה. עד לפני פחות ממאה שנה כל הבחירות הללו נעשו בשבילנו. יכולנו רק לחיות. היום האפשרויות הן אינסופיות. אנחנו יכולים לגור בכל מקום בעולם, לעבוד באחד מאלף תחומים שונים, להביא עשרה ילדים לעולם או לא להביא בכלל. יש לנו אין ספור בני זוג לבחור ביניהם והאפשרות להחליף במקרה הצורך. איך בכלל אנחנו מצליחים להגיע להחלטה אחת?

2. שנים שאלתי את עצמי מה ההתלהבות הגדולה מהשוק החופשי. אם כולם חושבים שחופש בחירה הוא דבר מצוין, ומבחר גדול עדיף תמיד על מבחר קטן, איך זה שכל המחקרים מראים שעם הזמן (והמבחר הגדל) אנחנו נהפכים רק למאושרים פחות ופחות? ראיתי מה קורה לסטודנטים הכי טובים שלי. היו להם את כל המקצועות לבחור מהם, אבל ההתלבטות אמללה אותם. גם כשהם הצליחו לבחור, הם לא הפסיקו לחשוב שעשו טעות, ואולי משהו אחר התאים להם יותר. השוק החופשי, במיוחד בשביל המעמד הבינוני, הרגיש לי פחות כמו חגיגה של אפשרויות ויותר כמו מוסד אכזרי ומדכא.

החלטות לשנה החדשה איור: אסף חנוכה

הרעיון לחקור את הדרך שבה אנו בוחרים התחילה אצלי ממחקר שקולגה שלי עשה לפני 14 שנה. הוא הצליח להוכיח שככל שאנשים מקבלים יותר אפשרויות בחירה, כך הם נהנים פחות מתהליך הבחירה, ומאוחר יותר – גם מההחלטה שקיבלו או מהמוצר שקנו. אבל הוא גילה דבר מעניין נוסף: חלק ניכר מהאנשים נתקעים הרבה לפני. הם לא מקבלים את ההחלטה. הם נהפכים למשותקים מולה, ומעדיפים לדחות אותה עד שלא תהיה ברירה או שהנושא כולו יהפוך ללא רלבנטי. אחד הניסויים המעניינים הראה שכאשר מציעים לקונים בסופר 24 צנצנות ריבה לטעימה או רק שש – הצרכנים קונים הרבה יותר דווקא כשהמבחר מצומצם. ניסוי אחר מצא שמעסיק שמעמיד לבחירת העובד יותר משלוש תוכניות חיסכון לפנסיה גורם לו לעתים לוותר על הפנסיה בכלל.

בארצות הברית, כשאתה מקבל את רישיון הנהיגה שלך, שואלים אותך אם תרצה לתרום את איבריך במקרה של תאונה קטלנית. רק 25% אומרים כן. באירופה שיעור התורמים הוא 97%. ההבדל הוא שבאירופה ברירת המחדל היא לתרום: כלומר, ההחלטה לתרום היא בעצם לא להחליט. אנשים כל כך מאושרים שהם יכולים לא־להחליט, עד שהם מסכימים להעלים עין מאישור גורף (ומוצדק כמובן) לחלק את האיברים שלהם לאחר מותם. זה כמובן אבסורד: עצם השאלה הופכת לגמרי את התשובה עבור יותר מ־70% מהאנשים. וכל זה, למען האמת, הגיוני מאוד.

3. אנחנו פשוט לא בנויים להחלטות עם הרבה משתנים. לקנות מחשב, לבחור קרן פנסיה או להחליט עם מי להתחתן – הן כולן החלטות בלתי אפשריות עבור הבוחר האינטליגנטי. אין לנו מספיק זמן ואמצעים כדי לבדוק את כל האפשרויות, אנחנו לא יודעים מספיק בשביל להעריך את היתרונות והחסרונות, ואת ההשוואה אנחנו נאלצים לערוך תחת מגבלות קשות של מושג קלוש. בסופו של דבר, אנחנו בוחרים על פי הדברים שקל לנו להעריך – לא הדברים החשובים באמת. לכן מותגים חזקים ועיצוב מוצלח עובדים טוב כל כך. הם מבליטים דבר אחר שיש לנו מושג לגביו.

הנה דוגמה לסוג ההחלטות המענות שאנחנו נאלצים לעשות. בארצות הברית בעוד ועוד ערים ישנו חופש בחירה: אתה יכול לשלוח את הילדים שלך לכל בית ספר בעיר, בניגוד למדיניות הכפיפות לאזור המגורים שלך שהיתה נהוגה פעם. כשהייתי קטן לא היתה שום בעיה: הלכתי לבית הספר שקרוב לבית כי לא היתה ברירה אחרת. עכשיו, משנפרצו המגבלות, הבת שלי, שכבר יש לה ילדים משלה, טובעת בזה עד צוואר. היא בזבזה שנה על חקר בתי ספר באזור מגוריה, עינתה את עצמה בלהחליט מה הכי טוב לילדיה, ואז בחרה בית ספר מרוחק שאליו היא מסיעה אותם מדי יום. אבל האם הוא יותר טוב מזה שליד הבית?

הטרגדיה היא שלא יכולתי להגיד לבתי שהיא מבזבזת את זמנה. הרי אפילו לו היתה עובדת רק בזה ספק אם היתה מסוגלת להשוות בין כל בתי הספר. המרדף אחר בית הספר המושלם לנכדיי נידון מראש לכישלון. אבל לומר לה את זה היה חסר טעם. מרגע שהעולם נותן לך את הבחירה, זה כמעט בלתי אפשרי להתנגד לה. ומילא אם הבעיה היתה נגמרת שם. ברגע שסיימת להתענות בקבלת ההחלטה, מתחילה הצלילה לתוך האלטרנטיבות שהחמצנו. לא מעט הורים מוצאים את עצמם מתלבטים קשות אם לרשום את הילד לבית ספר פרטי, ואז, לאחר שבחרו בברירת המחדל, בית הספר הממלכתי, הם ממשיכים להתייסר על כך שלא בחרו בפרטי. אותו תהליך, מינוס חלק מרגשות האשם, קורה גם ברכישת מצלמה, דירה או מכונית חדשה. החיפוש נסבל, ההתלבטות סיוט. החרטה עינוי.

4. אנשים חושבים לפעמים שהשאלה החשובה ביותר בחיים היא "מה אהיה כשאגדל". אני חושב שהשאלה החשובה באמת היא "מה באמת חשוב לי". במירוץ הקריירה, הזוגיות והילדים אנשים נוטים להפסיק לשאול את עצמם את השאלה הזו. יש לך רשימת דברים לעשות ואתה פשוט עושה אותה. לעתים קרובות זה גורם לך לחשוב שאתה מתקדם בחיים.

דוגמה לשאלה נגזרת היא אם תפקיד בכיר יותר, עם אחריות גדולה יותר, שעות ארוכות יותר וגם יותר כסף יביא לנו אושר גדול יותר. בחלק מהמקרים התשובה היא כן, אבל במעלה הפירמידה התשובה לעתים קרובות היא לא.

אנחנו כבר יודעים מעשרות מחקרים שנעשו בנושא שהחל בשכר מסוים, לא גבוה במיוחד, הכסף מפסיק להשפיע על האושר. הרבה יותר משמעותי לעשות עבודה שאתה גאה בה. אנחנו גם יודעים שהקשרים עם המשפחה והחברים מביאים יותר אושר מכל דבר שאפשר לקנות בכסף. אבל אלה בדיוק הדברים שאנו מקריבים כדי להשיג קצת יותר כסף.

כשאני אומר את זה לאנשים הם חושבים לרגע שאולי זה באמת רעיון טוב לצאת קצת יותר מוקדם מהעבודה, אבל מיד נזכרים שזה לא באמת תלוי בהם, ושוכחים מכל העניין. "זה קל לדבר. החיים מסובכים, ואתה חייב להתגמש", הם אומרים וצודקים. אבל עד כמה להתגמש?

אני מכיר יותר מדי סיפורים על אנשים שהתעוררו יום אחד וגילו שבמקום לעבוד 40 שעות בשבוע הם עובדים 60 שעות ולא מספיקים כמעט שום דבר אחר. הם גם מגלים באיחור שדברים חשובים מאוד נפלו להם בצד הדרך. וזה לא שקיבלו החלטה מושכלת שזה המחיר שהם מוכנים לשלם בשביל הקריירה שלהם. הם פשוט לא החליטו שום דבר בעניין. כפועל יוצא, אחרים עשו את ההחלטה בשבילם. אני מנסה לומר שהחלטות שאנחנו לא מקבלים חשובות לא פחות מאלו שאנחנו כן מקבלים. כשאנחנו לא מחליטים לגבי התואר התקוע, הפנסיה, ביטוח המנהלים והחיסכון לילד אנחנו למעשה מקבלים החלטות דרמטיות מאוד. אילו היינו חייבים לבחור, האם אלו היו הבחירות שלנו?

5. יש דרך אחת מוצלחת לצאת מהתסבוכת הזאת: לוותר על המרדף אחר הבחירה המושלמת. זה פועל קצת בניגוד לאינטואיציה, אבל לעתים קרובות החלטה "מספיק טובה" תביא לכם הרבה יותר אושר מהחלטה "מצוינת". בעולם שאנו חיים בו לרדוף אחרי הטוב ביותר הוא פול טיים ג'וב.

אני רואה מה ילדיי עוברים עם ילדיהם. מילא להסתפק בפחות בשביל עצמכם, אבל בשביל הילדים שלכם? ואיך בכלל אפשר לעשות את זה כשכולם מסביב עושים ממש הכל בשביל לתת לילדים שלהם עוד יתרון קטן? זו הגישה המודרנית: אתה לא יכול אף פעם לבזבז מספיק זמן על הילדים. עבודת אם לעולם אינה נגמרת, את תמיד יכולה לדאוג קצת יותר. הרי מה יכול להיות יותר חשוב מהילדים? אבל זה מה שרציתי להסביר לבתי: גם אמא יכולה להיות רק "טובה דייה", וזה לא רק יהיה בסדר גמור, זה אפילו יהיה מצוין.

במקום לחפש את בית הספר המושלם, חפשי משהו טוב מספיק. ההפרש בין השניים בטח לא שווה את הזמן והסבל שלך. את הזמן שתחסכי על חיפושים בגוגל, התלבטויות ונסיעות השקיעי בדברים חשובים באמת, כמו זמן עם הילדים. ואם אתה יודע שלא תוכל להסתפק בפחות מהטוב ביותר, תן לאחרים לבחור בשבילך. כשאתה מתלבט על יעד לחופשה, שאל את החבר שלך לאן נסע לאחרונה וסע לשם. קנה את דגם הטלוויזיה שיש לו, ואת המצלמה שהדוד שלך משוויץ בה. הם לא יהיו תפורים בדיוק בשבילך, אבל זה בדיוק העניין. הם יהיו מספיק טובים. וחשוב מזה, תהיה לך חופשה, מצלמה וטלוויזיה. זה קל לבחור משהו שמישהו כבר סבל בשבילו.

זו העצה הכי טובה שאני יכול לתת, כדי שההרהור שלכם בראש השנה הבא יהיה מלווה בהרבה פחות ייסורים.