האישה שחיה שנה בלי כסף
אחרי שקתרין היברט פוטרה, היא בחרה לעזוב הכל, לנדוד בין בתים נטושים ולאכול את מה שהיא מוצאת בפח. במפתיע, היא מצאה בפח יופי של אוכל, וגם כמה תובנות על הבזבוז המשווע של חברת השפע. שלא במפתיע, יצא מזה רב־מכר
"אשפה היא טאבו חברתי משמעותי, לא לגעת ולא להריח. וליקוט אשפה באמת יכול להיות דוחה", מודה קתרין היברט בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט". "אבל הטאבו הזה נולד לפני הרבה שנים, בעידן שבו זרקנו לזבל רק את מה שכבר לא היה שימושי לכלום. זה השתנה. היום המוטו הוא 'אם אתה לא רוצה את זה עכשיו זרוק את זה. אל תחשוב איך לנצל את זה אחרת, פשוט זרוק'. אז פחי האשפה מלאים בדברים שמישים לחלוטין. בהתחלה הייתי נורא נבוכה. חשבתי שאנשים יסתכלו עליי כמו על טינופת. אבל לאט לאט הבנתי שהרוב פשוט לא מבחינים בי. האנשים ברחוב עסוקים מדי בבעיות שלהם ובמתי יגיעו הביתה. מצדם, יכולתי ללקט גם בעירום".
קתרין היברט היתה בת 26 כשיצאה למסע מהמרכז המכובד אל השוליים השקופים, ובחזרה. היא היתה עיתונאית צעירה בשבועון גדול, ירדה אל לונדון תחתית, זו של האוכל הנאסף מהרצפה ודיירי הבתים הנטושים, ועלתה בחזרה עם "Free" - ספר שחושף את העולם התוסס אך הכמעט לא מתועד של אותם שוליים ונושף ביקורת חריפה בעורפו של העולם הבטוח־שהוא־כל־כך־שבע.
קתרין היברט. יצאה למסע מהמרכז המכובד אל השוליים השקופים, ובחזרה צילום: יואב גלאי
שלושה חודשים בלבד אחרי שראה אור, המסמך הזה - שילוב של יומן אישי, מניפסט ודו"ח סטטיסטי - כבר נמכר היטב ויצר באז ניכר, בדרכו לרענן את ההסתכלות של הבריטים על כל מי שחי קצת אחרת מהם, ולנער את גורמי הכוח, שמעדיפים אלפי דירות ריקות וייצור מזון מוגבר ומיותר על פני חלוקה שוויונית יותר של רכוש ומצרכים. היברט עצמה, חרף הצלחת הספר וההכנסה הנלווית לה, גילתה כי טוב וממשיכה לחיות בבית נטוש, עם אוכל אסוף ומעט מאוד קניות. לא כי היא משוגעת, אלא כי הבינה שככה הכל הרבה יותר שפוי.
משהו בי פקע, והחלטתי שדי
"אם אני עומדת להיות טפיל, לפחות אהיה טפיל שפיר". קתרין היברט, מתוך "Free"
באפריל 2008 היתה היברט, בוגרת לימודי פילוסופיה בקיימברידג', כתבת צעירה במדור התרבות של "הסאנדיי טיימס". באפריל 2008 היה "הסאנדיי טיימס" בעיצומם של קיצוצי המשבר הגדול. היברט היתה אחת מאלה ששילמו את המחיר. הכלכלה חנקה את מקום העבודה שלה, ועל הדרך גם את מקום המגורים. "אחרי הפיטורים, בעל הדירה הודיע לי שהוא מעלה את השכירות. משהו בי פקע", כתבה אחר כך.
מהר מאוד צמחה בהיברט החלטה מפתיעה. "יכולתי לחפש עבודה, לעבור לדירה זולה מחוץ למרכז לונדון, להישען כמה זמן על דמי אבטלה, אבל הרגשתי שהיה לי די מכל זה", היא מסבירה בראיון ראשון לכלי תקשורת ישראלי. במקום להתפשר, היא החליטה ללכת אל הקצה השני של חייה הנוחים והבטוחים: לוותר למשך שנה על כל רכושה ולחיות בלונדון - שבאותן שנים היתה אחת מחמש הערים היקרות בעולם - בלי להוציא אפילו פני אחד. היום גם לה זה נשמע משונה: "אלוהים אדירים, מה חשבתי לעצמי", היא אומרת. אבל אז זה נראה כמו רעיון טוב, מסעיר, כלכלי ולגמרי אפשרי.
היברט ידעה שהיא לא תהיה לבד ברחובות. 150 אלף בני אדם חיים בלונדון במשך שנים כפי שהיא חיה שנה אחת בלבד. חלקם הומלסים שניסו להשתלב במערכת ונפלטו, אחרים צעירים שבחרו בכך כאורח חיים אלטרנטיבי לתרבות הצריכה. אחרי שכל אלה סללו לה את הדרך, היברט ידעה שתוכל לעשות זאת: בלי דמי אבטלה ובלי חשבונות, בלי הטבות ובלי לקבץ נדבות, בין בתים נטושים ופחים גדושים.
מיד לאחר הפיטורים פינתה היברט את הדירה שלה, אחסנה את חפציה בבית ילדותה שמחוץ ללונדון, ארזה תיק גב, לקחה שטר של 20 פאונד, נפטרה מכרטיס האשראי ויצאה אל הרחובות, משאירה מאחור בן זוג ארכיטקט (היא הבטיחה לבוא לבקר) ומשפחה המומה. "הכי קשה היה לספר את זה לאמא", אומרת היברט. "היא היתה מודאגת, ומן הסתם חרדה לגורלי. היא לא אמרה 'אל תעשי את זה' - אבל כן ניסתה להניא אותי מזה והציעה שאגור איתה. מצד שני, כשהבינה שאני נחושה בדעתי, היא עזרה לי לארוז". אפילו היברט לא היתה עד הסוף נחושה בדעתה. "כמה שעות אחרי שיצאתי מצאתי את עצמי על ספסל, כועסת על אמא ועל כולם שלא התעקשו לשכנע אותי לוותר על הרעיון, במקום לקבל את הטיעונים שלי ואת ההבטחה שאהיה זהירה. זו היתה הדילמה הראשונה שלי, אם לוותר או להמשיך. בכיתי, ניגבתי את הדמעות, וקמתי לחפש מקום ללכת לישון בו".
מיליון בתים ריקים מהמשבר
"לפי התאריך בעיתון שמצאנו על השולחן, הבית היה ריק שנתיים. המשימה הראשונה היתה להוריד את הלוחות מהחלונות ולאוורר את הריח, שהזכיר קופסת נעליים מעופשת. מרטין סובב את הברז וצהל: 'מים חמים!'. למזלנו, גם הגז נשאר מחובר. טלפנו לחברות האספקה, הודענו שעברנו לדירה ופתחנו חשבון על שמנו. לא ציינו שאנחנו סקוואטרים והן לא שאלו - כל עוד החשבונות ישולמו זו לא הבעיה שלהן. כשהחשבונות יגיעו נמצא איך לשלם, ויקטור אמר. הלכתי למלא אמבטיה חמה".
היברט: "כמה שעות אחרי שיצאתי מצאתי את עצמי על ספסל, כועסת על אמא ועל כולם שלא התעקשו לשכנע אותי לוותר על הרעיון" צילום: יואב גלאי כשהיברט ניגבה את הדמעות ביום הראשון ללא בית היא ידעה שהיא צריכה למצוא סקוואט - מבנה נטוש שבו תוכל לחיות ללא ידיעת בעליו. להבדיל מאחרים שנדחקים לחיות ממש ברחוב, היא התחילה את המסע בשירות הייעוץ לסקוואטר (ASS), שם קיבלה תדריך מזורז לעקרונות ההשתלטות על בתים נטושים. בבריטניה סקוואטינג אינו עבירה על החוק, כל עוד הפולשים לא עברו על החוק כשנכנסו לבית עצמו - אם נכנסו לבית דרך חלון שבור או דלת פרוצה, למשל, ולא פרצו בעצמם. רוב הסקוואטים מאוכלסים על ידי צעירים שחיים כך לאורך זמן, והמושג אינו משמש לתיאור הומלסים מזדמנים. מרגע שפלשו למקום, הפינוי שלהם אפשרי רק לאחר מתן התראה והוצאת צו בית משפט, מה שמאפשר להם להקדים ולחפש בית אחר. וכך מתנהלים החיים בין בתים לכמה חודשים, בצל הפינוי הבא.
חלק מהכוח של הסקוואטרים הוא ברשת החברתית שלהם, בנדיבות של אלה שבעצם אין להם דבר. בביקור הראשון ההוא במשרדי האגודה פגשה היברט זוג סקוואטרים ותיק (בני 20 ומשהו). "כשאמרתי שאני מחפשת מקום לישון הגבר אמר: 'אה נו, זה ממש קל, יש המון ריקים (מבנים נטושים) בסביבה'. הסברתי לו שאני לבד ושאני מתחילה, והם לקחו אותי תחת חסותם והזמינו אותי להתארח בסקוואט שלהם כמה ימים".
זו לא היתה חוויה קלה. "זה היה מוסד סיעודי לשעבר, ליד בית חולים הרוס", כתבה בספר. "הוא הריח כמו כלוב של שרקנים, עור ובגדים מלוכלכים". חברי הסקוואט הקצו לה חדר, אבל הבהירו לה שהכל זמני ושלא כדאי שתתרגל. הזרות הקשתה עליה, והלילה הראשון עמד בצלו של החשש מהדיירים האחרים. "חסמתי את הדלת בשני שקי פחם במשקל 5 ק"ג", כתבה. "השקים לא היו עוצרים מישהו מלהיכנס, אבל לפחות היו מאפשרים לי לשמוע אותו. רכסתי את עצמי בשק השינה שלי וניסיתי להירגע, אבל המוח שלי המשיך להתרוצץ במעגלים, מנסה להתארגן על עצמו, להבין לאן הולכים מכאן".
היו לא מעט אפשרויות שאליהן יכלה ללכת משם. כפי שהמארח טען, היו המון "ריקים" בסביבה. המשבר הכלכלי הפיל את שוק הנדל"ן הבריטי והותיר במדינה כמיליון בתים ריקים, באדיבות בעלי בתים שלא מצאו שוכרים או החליטו להפסיק לתחזק את הנכס; הליכי פשיטת רגל של אנשים פרטיים וקבלנים; בנקים שנאלצו להיפטר מנכסים שברשותם או פשוט קרסו; והמדינה עצמה, שמחזיקה אין ספור נכסים ולא עושה איתם דבר. היום, אגב, הנתונים מצביעים על חצי מיליון בתים ריקים. כל הבתים האלה יוצרים לעתים מתחמי רפאים שלמים, באזורים שלעתים עדיין נחשבים יוקרתיים. סקוואטרים אינם בוחלים בכניסה לאחוזות ענק בשכונות הפאר של לונדון, לחללים משרדיים בדאון טאון ולדירות מתפוררות, אכולות עזובה. בכל מקום אפשר לחיות, וכל מקום אפשר לעזוב בדרך ללא־בית הבא.
האוכלוסייה הנודדת הזאת עשויה להפתיע, בעיקר את מי שעדיין סבור שסקוואטרים הם מטונפים, נרקומנים, עבריינים או לכל הפחות מרקסיסטים. היברט אינה מתנערת מנוכחותם של כל אלה בחיי הרחוב, וגם הניסיון שלה שזור במפגשים עם נרקומנים ואפילו ברצח אחד שאירע בסקוואט שבו התארחה, כמה ימים לפני הגעתה. אבל הקהילה שמצטיירת מספרה מזכירה לרגעים את הבורגנים של לונדון, עם חיבה לחיים נוחים אבל עם הרבה יותר חום אנושי וערבות הדדית.
"אני לא מנסה ללכלך על מי שחיים באופן קונבנציונלי, אבל חבל לי על השנאה האינסטינקטיבית שיש כלפי מי שחי כמוני", היא אומרת. "כשאני מספרת למישהו שאני חיה בדירה פלושה אני רואה איך לרגע נשימתם נעצרת במין 'אוווו', והם פשוט מניחים אוטומטית שאני שלב אחד מעל לגנבת. הבורות והסטיגמות כלפי הקהילה הטרידו אותי. אני נשאלת אם יש לנו בדירה מים זורמים, אם אנחנו גונבים חשמל ואם השותפים שלי נרקומנים". דווקא התגובות של הסביבה הקרובה, היא מספרת, היו אחרות: "השכנים ריגשו אותי. הדיירים בדלת הסמוכה תמיד קיבלו אותנו כמו שאנחנו, ואם היה חשש, הוא נעלם מהר".
לא זבל, המון אוכל טרי וטוב
"במרכולים היקרים - מארקס אנד ספנסר או וויטרוז לדוגמה - יכולנו לשלוף מהפחים כמעט כל מוצר שאפשר למצוא על המדפים. הייתי חוזרת הביתה כורעת תחת לזניית ירקות, מרק דלורית, שניצל סלמון, עוף מוכן לאפייה בתנור עם התבנית, אפרסקים מיובשים, דגני בוקר וממתקים".
להיברט לקח זמן להפנים את השינוי. בימים הראשונים עוד חיפשה דרכים לשחזר את רמת החיים שאליה היתה רגילה. היא נכנסה, למשל, לאימון ניסיון במכון כושר, רק כדי להתקלח בסופו; הקפידה להתאפר בעזרת דוגמיות חינם שאספה בבתי כלבו; ובילתה שעות על גבי שעות בספרייה העירונית. עם הזמן התרגלה לאלתורים היצירתיים ("סטיב התקין בשירותים מסגרת בעזרת פיסות עץ, וחיבר לכיור אמבט שמצא ברחוב. האמבטיות החמות שבו לחיי"); פיתחה את המיומנויות הנדרשות - החלפת מנעולים בתוך דקות, חיבור דירה שלמה לחשמל, הרכבת אסלה לבד והתקנת סעודה ל־50 בני אדם ממזון שנזרק; וצללה אל השגרה הקסומה של אלה שאינם חייבים שום דבר לאף אחד — יקיצה טבעית, שתיית תה, קריאת ספרים ושוטטות אורבנית בדרך לארוחה הבאה.
ליד הזבל. עובדים בחנויות ובבתי הכלבו רומזים למלקטים איפה נמצא השלל הטוב צילום: אי פי אי
זה היה אחד השינויים העיקריים בחייה של היברט - העובדה שהעיסוק המרכזי היה פשפוש בפחי אשפה (Skipping או Dumpster diving). בתי קפה, מאפיות, סופרמרקטים ושווקים - היברט גילתה את החצר האחורית של כולם, ושל חברת השפע בכלל. "נהפכתי למומחית לליקוט מזון", כתבה. "שישי בערב היה הזמן הטוב ביותר באזורים עם בתי קפה המשרתים עובדי משרדים. נהגתי למצוא שקיות זבל מלאות בפירות וגביעי יוגורט, לצד הערימה הרגילה של כריכים. שקיות שמכילות מזון נוטות להיות כבדות יותר מאלה המכילות כוסות קפה ריקות ואריזות, כך שידעתי להבחין בהן ורק לעתים נדירות פתחתי שקים של זבל 'אמיתי'. במהרה התחלתי למצוא לחמים, מיצים טריים, סלטים, עוגות וסושי כבר בניסיון הראשון". היום, היא אומרת, "כשאני מראה את זה לחברים שלי הם המומים מהכמויות".
ב"Free" מתארת היברט כיצד לסקיפרים יש משתפי פעולה "מבפנים", עובדים בחנויות ובבתי הכלבו שרומזים למלקטים איפה נמצא השלל הטוב. אחרים, לעומת זאת, נוהגים לסלק אותם כדי שלא ייהנו "מהזבל שלנו". בין השאר מתארת היברט כיצד חנויות מסוימות ריססו את העודפים, שפכו עליהם חומרי ניקוי או שלחו את המאבטחים לסלק את המלקטים. גם עוברי אורח נהגו להטריד. "משום מה, נהגי מוניות נוטים במיוחד להאט לידך כשאת ממיינת שקיות אשפה, לפתוח את החלון ולצעוק: 'זה מגעיל מה שאת עושה!'. ובכן, באמת?", היא שואלת אותי קצת בצחוק, קצת בכעס.
לא רק אוכל יש בפחי הזבל. רהיטים, פרטי לבוש וחפצים נוספים אבזרו את היברט, וליקוט מושכל אפשר לה אפילו לאסוף חפצים טובים ולמכור אותם ב־eBay. הכסף הזה מימן לה מוצרי היגיינה, מנעולים חדשים לדירות שאליהן פלשה, חשבונות ואפילו טיול טרמפים ברחבי אירופה. אתרים כגון freecycle.org, שבהם אנשים מציעים חינם חפצים שנהפכו למיותרים, העניקו לה כרית לראש וקפה לטחון. במילים אחרות, היברט לא באמת הפנתה גב לחיים המודרניים; היא פשוט מצאה דרך אחרת, כלכלית בדרכה, לחיות אותם היטב.
אלה הצרכנים שנפלו בפח
"לא ראיתי שום סיבה לחזור למה שרוב האנשים יקראו אורח חיים נורמלי".
לאורך כל שנת הניסוי שלה, ובמיוחד עם פרסום "Free", היברט התמודדה עם ביקורת מהותית על כך שלהבדיל מהומלסים וחלק מהסקוואטרים האחרים, היא לא נמצאה במאבק קיומי יומיומי. תמיד היה לה לאן ליפול. מהמקום המוגן הזה, חיי הרחוב באמת יכולים להיראות טוב.
אבל העובדה היא שגם כשעברה שנה, תוקף הניסוי הרשמי פג, הספר קרם עור וגידים וכסף התחיל לזרום - היברט לא עזבה את הרחוב. היא עדיין גרה בסקוואט, היא עדיין מלקטת חפצים ברחוב ומזון בפחי האשפה (אבל גם קונה לפעמים בחנויות של ממש), ובעיקר היא מצאה לעצמה אורח חיים היברידי, על התפר.
מחפשים בזבל. אפשר למצוא אוכל לא רע בכלל צילום: אי פי אי
"אני ממשיכה לגור בסקוואט גם מסיבות כלכליות, אבל כן, חיי נוחים יותר היום. אם קר ואני עייפה אני אתפנק ואקנה אוכל במקום לצאת לליקוט היומי. אם יורד גשם אני אשלם על נסיעה ברכבת התחתית במקום לרכוב על אופניים", היא מספרת. בספר תיארה גם את הקושי שביצירת חיים היברידיים שמשלבים בין הקצוות: "אני זוכרת כמה החוויה של לחזור לקניות בסופרמרקט היתה לא נעימה. בין המעברים, כל קצה מדף ניסה להסיח את דעתי ממה שתכננתי לקנות, עם הודעות על המחיר המשתלם והמבצע הלוהט. כשהגיע תורי לשלם לא יכולתי להאמין לסכום. יותר מחמישה ליש"ט בשביל שקית שיבולת שועל, קפה, חלב וכמה פירות?! יכולתי לחיות בסכום הזה יותר משבוע".
ובכל זאת, גילתה היברט, יש דברים שראוי להוציא עליהם כסף: "אני שמחה לשלם על כרטיסים להופעות או לקולנוע, ולממן חוויות. החזרתי לעצמי חלק מהארגזים שאחסנתי אצל אמא שלי, כך שאני מרגישה שאני לא צריכה יותר בגדים או חפצים. מה שכן, קניתי לעצמי מוצר מותרות שלא היו לי בחורף שעבר - מגפיים עמידים לגשם. חיי השתפרו עד מאוד".
היברט, אם כן, לא שונאת את השיטה. "הרבה סקוואטרים חושבים שהמערכת כולה פסולה מיסודה בגלל בזבוז המזון המשווע והעובדה שישנם אנשים כל כך עניים שנאלצים לחיות מהשאריות הללו. אני חושבת שהעובדה שיש כל כך הרבה בניינים ריקים וכל כך הרבה מזון שפשוט נזרק היא סקנדל, אבל אני חושבת שהשינוי צריך לבוא מתוך המערכת הקיימת. אני לא רוצה להצטייר כמי שאומרת שצריך לרסק את המערכת כולה או שכולם צריכים לחיות כמוני. אלוהים יודע שהסקה ומקלחת טובה שווים הרבה, במיוחד אם יש לך ילדים או אחריות גדולה יותר משלי יש. אבל אם עיקר הפוקוס של הכלכלה הוא השורה הפיננסית, והיא גוברת על כל שיקול אנושי או סביבתי - ללא ספק יהיו החלטות שאינן לטובת הסביבה ואינן לטובת בני אדם. אם מודל עסקי של חברות היה כולל גם שיקולים כמו 'שאנשים עניים לא יהיו רעבים', הן לא היו שולחות כל כך הרבה אוכל למזבלות. הדרך היחידה לעצור את תרבות הבזבוז היא בתנופה של זעם, או לפחות מודעות. אם צרכנים יבינו כמה מזון הסופרמרקטים שלהם זורקים כל יום אולי הם יפעילו לחץ צרכני על החנויות, שישנו את האופן שבו הן נוהגות. אני שמחה להיות חלק מהקריאה למודעות הזו".
ואמנם, קריאה בספר אינה יוצרת חוויה של מבט מרוחק על איזה ניסוי אנתרופולוגי משונה. היברט מחברת את הדברים לחוויה הצרכנית של כל אחד, והמסקנה מעוררת מחשבה: "הייתי מוצאת בפחים את הצ'ופרים שאמא שלי נהגה לקנות למשפחה בימי הולדת ואירועים מיוחדים - מזונות יקרים כמו סטייק טונה, סלמון מעושן וביצי אווז. כשהיא התפרעה והביאה אותם הביתה זו היתה חגיגה, אבל אם המוצרים הללו היו כל כך חסרי ערך לחנויות שהן השליכו אותם בכאלה כמויות, אולי בעצם אלה אנחנו שנפלנו בפח".
זו אינה המסקנה הכללית היחידה שאליה הגיעה. "למדתי שכאשר חיים את החיים ה'נורמליים', האופן היחיד שבו מתנהלת אינטראקציה עם זרים היא כשאתה קונה מהם משהו או אם הם עשו לך משהו רע - הפילו אותך מהאופניים או דחפו אותך בתור. כל התקשורת שלנו עם זרים ניטרלית או שלילית. נדהמתי לגלות שכאשר שמתי את עצמי במצב שבו לא יכולתי לפתור בעיות באמצעות כסף והייתי צריכה לשכנע מישהו לעזור לי, אנשים באמת עזרו. גיליתי שתחושת הביטחון של כולנו בעולם יכולה להיות הרבה יותר גדולה".
