מוסף עצמאות: האיש שהיה שם

דן טולקובסקי צופה מחלון דירתו, בקומה ה־18 של מגדל גן העיר במרכז תל אביב, על כל העיר, עד הים. מתחת לבית, במשרדי העירייה, עסוקים בחגיגות המאה. אבל טולקובסקי, שנולד ב"אלנבי של פעם" לפני 88 שנה, לא מתרפק. "העבר לא מעניין אותי", הוא אומר ל"כלכליסט". "אני לא אדם נוסטלגי. אני חושב על ההווה, על העתיד. אני משוכנע שליד המקרה היתה השפעה מכרעת בחיי, והיא שגרמה לי להימצא במקום מסוים, בזמן מסוים, בהזדמנות נכונה".

יד המקרה עשתה עבודה מצוינת אצל טולקובסקי. כי כשאנחנו מבקשים ממנו להתבונן בכל זאת על העבר, נפרסים חיים אישיים ומקצועיים שהם יום עצמאות בפני עצמם. טולקובסקי היה בכמה מתחנות המפתח החשובות והמרתקות של ישראל, הן מן ההיבט הביטחוני והן מן ההיבט העסקי. ברוב התחנות האלו הוא גם היה הראשון. הילד מאלנבי גדל להיות טייס ספיטפייר במלחמת העולם השנייה, ממקימי חיל האוויר ומפקד החיל, ממשקיעי הטכנולוגיה הראשונים בישראל, מאבות המחקר והפיתוח והאיש שהביא לכאן את מודל ההון סיכון. אולי בכל זאת לא מדובר ביד המקרה.

שורשים: נצר לגואלי הקרקעות

ראשוניות היא עניין גנטי במשפחה של טולקובסקי. סבו מצד אמו, יצחק לייב גולדברג, היה נדבן, מאנשי חובבי ציון והציר של וילנה לקונגרס הציוני, מאז הקונגרס הראשון. גולדברג, שזכה לכינוי "הנדיב הלא ידוע", היה ממייסדי בנק אפ"ק (לימים לאומי), וממקימי הכשרת היישוב. הוא נידב את הקרקע הראשונה לקק"ל, הקים את משק הבקר המודרני הראשון בארץ, תרם את הקרקעות לבניית האוניברסיטה בהר הצופים ותיאטרון הבימה, היה אחד המו"לים של עיתונים מקומיים - כולל "הארץ", בגלגולו הראשון - והבעלים של פרדס גולדברג, שעליו הוקמה רמת גן.

את הפרדס הזה ניהל אביו של טולקובסקי, שמואל. הוא נולד בבלגיה, למד אגרונומיה, עלה לישראל ב־1911 ועיבד את פרדס מינקוב ברחובות, שאביו היה אחד מבעליו. בהמשך הקים חברה ליצוא הדרים, היה חבר מועצת העיר תל אביב ומי שתיעד את תולדות יפו ותולדות הפרדסנות. "הוא היה המורה הראשון בחיי", אומר עליו דן. "הוא עסק בגידול פרי הדר, אבל היה איש תרבות וקיווה שיראו בו חוקר היסטוריה, זאת היתה אהבתו האמיתית. הוא כתב שלושה ספרים - על תולדות יפו, על ההיסטוריה של פרי ההדר ועל יהודים יורדי ים. היה לו בעניין הזה ויכוח עם בן־גוריון, שטען שלא היו יהודים שעסקו בים. אבא שלי הוכיח שהיו כאלה, והיה גם בין אלה שהראו שקולומבוס היה ממוצא יהודי".

דן טולקובסקי. "ליד המקרה היתה השפעה מכרעת בחיי" צילום: עמית שעל

גם את סבו, הוא אומר, העריץ. "ציונות בעיניו היתה גאולת הארץ, ולזה הקדיש את חייו. הוא היה רב־פעלים, וצנוע ביותר". הפעילות שלו עצמו, מודה היום טולקובסקי, היא עוד חוליה בשרשרת הציונית המשפחתית: "כן, אני רואה בזה המשכיות, עם דינמיקה של שינויים הדרגתיים".

ביטחון: הספיטפייר ומטוסי הסילון

דן טולקובסקי נולד לתוך המסורת המשפחתית הזאת ב־1921. הוא למד בגימנסיה הרצליה, ובגיל 15 הצטרף להגנה. שנתיים אחר כך נסע ללונדון ללמוד הנדסת מכונות, וב־42' התגייס לחיל האוויר המלכותי. הוא שירת ארבע שנים באזור הים התיכון, ותקף מטרות קרקעיות באיטליה וקורסיקה.

לאחר שירותו היה מעורב ברכישת מטוסים אנגליים בעבור ההגנה, ועם פרוץ מלחמת העצמאות חזר לישראל והצטרף למייסדי חיל האוויר. רק חמש שנים נדרשו לו, וב־53', בגיל 32, מונה למפקד החיל. הוא קלט את מטוסי הסילון הראשונים, וגם את המטאורים, האורגאנים, המיסטרים והסופר־מיסטרים ("תקופה מאוד מעניינת, של הקשר עם צרפת"). במסגרת כהונתו פיקד על כוחות האוויר במבצע קדש, הנחיל שיטות עבודה חדשניות ומצא עצמו נאבק ברמטכ"ל, משה דיין. ב־58' העביר את השרביט לעזר ויצמן, והשתחרר.

מפקד חיל האוויר טולקובסקי ומשה דיין בסיני, 1956 צילום: לע"מ

אחרי שנה נוספת במשרד הביטחון יצא לשוק הפרטי. וכבר בימים ההם, הוא מספר, חיל האוויר היה מקפצה מיוחדת במינה לאזרחות. "החיל מוציא אנשים שהם יזמים שאפתנים, ומבינים מה זה איכות ומקצוענות", הוא אומר. "בשביל בוגרי חיל האוויר ההתמודדות עם מעטפת טכנולוגית היא אתגר יומיומי, והם נענים לאתגר בשמחה".

עסקים: הימורים על ישקר ואלרון

עם החיבה לאתגרים טכנולוגיים יצא טולקובסקי אל הפרק העסקי של חייו. ב־59' הוא הצטרף להשקעות דיסקונט - אז חברה עסקית קטנה, היום אחת מחברות האחזקה הגדולות בישראל, בבעלות אי.די.בי של נוחי דנקנר. "הגעתי להשקעות דיסקונט כי היא חרתה על דגלה את הדברים שלמדתי בחיל האוויר - חתירה לאיכות ומצוינות", אומר טולקובסקי. הוא התחיל כמספר 2, ובתוך שמונה שנים טיפס לצמרת החברה, שאותה ניהל במשך 18 שנים.

במסגרת עבודתו בהשקעות דיסקונט ליווה טולקובסקי את הצעדים הראשונים של כמה ממעצמות התעשייה בישראל. "השקעה שאני זוכר היטב היא זו בישקר, ב־61'", הוא נזכר. "סטף ורטהיימר חיפש מישהו שיקנה את החלק של השותף שלו בחברה, ואנחנו קנינו 50% בסכום פעוט". כשישקר ודסק"ש הסתכסכו, בסוף שנות השמונים, טולקובסקי כבר לא היה שם.

בהשקעות דיסקונט נכנס טולקובסקי לעולם התעשיות עתירות המדע, כפי שנקרא אז ההייטק. "ההשקעה המהותית הראשונה שלי בתחום היתה בחברה של עוזיה גליל, בעיניי החלוץ האמיתי של ההייטק בישראל. משה ארנס הכיר בינינו, וההיכרות הזו הובילה אותנו להשקיע 70 אלף לירות באלרון, שנוסדה ב־61' ולימים הקימה את אלביט, אלסינט, פיברוניקס ועוד".

איך ידעתם לפי איזה שווי להשקיע בענף החדש הזה?

"האמת שלא ידענו", אומר טולקובסקי, וחושף את מה שיהפוך לעיקרון מפתח בקריירה שלו: "עשינו הערכות שלנו על פי מה שחשבנו שהחברה שווה — ועל פי איכותו של האדם שאותו פגשנו".

ב־67', כשמונה למנכ"ל השקעות דיסקונט ולסגן היו"ר, הגביר טולקובסקי את פעילותה הטכנולוגית של החברה. "הבנתי שמה שאני רוצה לעשות הוא להשקיע בחברות עתירות מחקר ופיתוח. התחלנו לחפש יזמים שמתאימים לחזון הזה, ואחד הראשונים שבהם השקענו הוא אפי ארזי, מייסד סאייטקס. בסוף שנות השישים הוא חזר לארץ עם כמה מהנדסים, והשקענו בו סכום קטן של כמה מאות אלפי דולרים, שאִפשר לו לצאת לדרך לא קלה".

ואיך גם הפעם הימרתם נכון, על חברה שצמחה לענקית עולמית בתחומה?

"זה שילוב של השקעה באדם, שעשה עלינו רושם עמוק מאוד, ושל הניסיון הרב שהביא איתו מארצות הברית".

באיזו מידה סייעה הממשלה לצמיחתו של ההייטק המקומי?

"הממשלות מאוד עזרו לפיתוח התעשייה. כבר ב־65' עוזיה גליל ואני ישבנו על המדוכה. היה חוק לעידוד השקעות הון שסייע למפעלים שרצו להשקיע בציוד לייצור ובתשתיות, ולחצנו על אהרון דברת, מנהל חטיבת התעשייה במשרד התעשייה, ועל חיים צדוק, שר התעשייה, שייתנו מענקים גם למחקר ופיתוח. צדוק לקח אותי לארוחת צהריים ואמר שהוא רוצה להקים כאן תעשייה איכותית שתהיה מזוהה עם ישראל, כמו השעונים עם שוויץ. אמרתי לו לעשות זאת עם תעשיות עתירות מדע".

הון סיכון: לא רצו להשקיע כאן

אחרי יותר מ־25 שנה בדסק"ש, מהן כמעט 20 בראש החברה, טולקובסקי עזב. ב־84' בנו גדעון, בוגר לימודי מינהל עסקים בוורטון, חזר לישראל אחרי שעבד בקרן ההון סיכון האמריקאית אדלר אנד קומפני. הוא היה נחוש לייבא לכאן את המודל של גוף המגייס כסף ממשקיעים ומנהל השקעות בחברות טכנולוגיות צעירות ומבטיחות.

"חשבתי שזה מאוד מתאים לישראל", אומר גדעון, "ושכנעתי את אבי להקדים את פרישתו מדסק"ש ולהצטרף אליי. פנינו אל פרד אדלר מאדלר אנד קומפני, כדי שישלים את הצוות המייסד". כך, ב־85', נולדה אתנה, שותפות ההון סיכון, כמו שטולקובסקי קורא לה, הראשונה בישראל.

"הכל בזכות אדלר", מספר טולקובסקי האב. "הוא היה אז דמות מוכרת בתעשיית הפיננסים בארה"ב, והמורה האחרון בחיי. הוא לימד אותנו מהי שותפות הון סיכון - מודל שצמח בארה"ב בסוף שנות השבעים - איך משקיעים, איך מגייסים כסף וממי".

המורה היה מצוין, אבל את הקונספט היה קשה לגייר. "במשך שנה וחצי הסתובבתי עם צקלוני בקרב עשרות רבות של בתי השקעות, בארה"ב, בישראל וגם בסינגפור, כדי לשכנע אותם להשקיע כאן. השנה היתה 85', ישראל היתה בעיצומו של משבר כלכלי קשה, וגם המצב הביטחוני היה לא פשוט. כדי להקל על העניין פרד ואנחנו החלטנו שזו תהיה קרן דו־רגלית - רגל אחת בארה"ב והשנייה בישראל. כך נתנו פתרון טוב גם למי שרצה להשקיע בארה"ב וגם למי שרצה להשקיע בישראל. בסוף התהליך גייסנו את הקרן הראשונה, של 29 מיליון דולר. בין המשקיעים שלנו אז היו שותפים מדרכי הקודמת, כמו רפאל רקנאטי מדיסקונט ואלרון".

גדעון טולקובסקי. חשף את אבא לעולם ההון סיכון צילום: עמית שעל

עם הכסף הזה התחילה אתנה להשקיע. "צורן היתה ההשקעה הראשונה שלנו", מספר טולקובסקי. "האמנו מאוד בלוי גרצברג, מייסד החברה, והשקענו בה 500 אלף דולר, לאחר התמקחות לא קטנה". ובנו מוסיף: "את היקף ההשקעה קבענו לפי כמה כסף החברה צריכה וכמה אחוזים אנחנו רוצים להשאיר בידי ההנהלה המקומית; כך בעצם הוגדר השווי שלה. בעצם ייבאנו את הרעיון להשאיר אחוזים משמעותיים בידי היזמים. זה היה זר למשקיעים בישראל, אבל בשבילנו זאת היתה אידיאולוגיה".

הרגל האמריקאית של הקרן אולי הרגיעה את המשקיעים, אבל הרגל הישראלית הביאה את הכסף. "ההשקעות המוצלחות היו הישראליות — גילת, צורן, ביוטכנולוגיה כללית, מרקורי, שבה היינו המשקיעים הראשונים". אומר טולקובסקי הבן. "ואני חייב לציין לחיוב את ממשלת ישראל, ובעיקר את יצחק מודעי, שר האוצר דאז, שסייע לנו להוריד הרבה מהחסמים שהיו קיימים באוצר ובבנק ישראל".

כחלוצה, המודל של אתנה עוד לא היה תפור עד הסוף. גדעון טולקובסקי אומר כי החזר ההשקעה של הקרן, שנסגרה ב־97', עמד על כ־15%. הנתון הזה לא נראה מרשים היום, אבל צריך לזכור שמדובר בקרן ראשונה - ובמספר מטעה. קשה לאמוד את החזר ההשקעה האמיתי, שכן אתנה הרבתה לחלק מניות ולא לעקוב אחר ההחזרים. בקרן הבאה גדעון טולקובסקי כבר השתכלל; ב־90' הוא הקים עם ידין קאופמן את וריטאס, שגייסה 50 מיליון דולר וכעבור 16 שנים רשמה החזר השקעה של 86%.

התעשייה היום: האבידות שבדרך

טולקובסקי נעים הליכות, השיחה איתו רכה, מנומסת. אבל החזות הזאת - הפנים הנעימות, הלבוש המהודר, הדירה עטורת יצירות האמנות — מסתירה איש סגור, מופנם. הוא לא מתעסק בעבר, הוא אמר, ואינו חש בנוח להתראיין, מתעקש שהוא "לא משהו מיוחד". הוא מספר על אנשים, על המורים שלו - מאביו דרך חיים לסקוב ועד פרד אדלר - אבל קשה להוציא ממנו עדויות אופי על עצמו ועל מעלליו ארוכי השנים.

לריחוק היחסי הזה יש יתרון: הוא מאפשר לו להתבונן מבחוץ, ממרומי המגדל והניסיון, על תעשיית ההייטק המקומית. וכמי שצלח כבר קשיים ומשברים, הוא חד ומפוכח.

המשבר הנוכחי הוא הקשה מכולם?

"זהו משבר אדיר. יותר מדי אנשים חשבו שהנחשול לא יגיע אלינו, אבל הוא פוגע בכל ואין לי שמץ של ספק שההייטק יתגבר על זה רק עם אבידות בדרך", הוא נזקק ללשון צבאית. "אני מאמין ביכולת שלנו להתאושש, אבל אני בטוח שזה יהיה קשה מאוד".

מה יכולות קרנות ההון סיכון לעשות?

"הקרנות מתקשות לגייס, כמו כולם. אני מצפה מהן להציע תוכניות מסקרנות וחדשות, לאתר הזדמנויות, להשתמש בתבונה האסטרטגית שלהן כדי לחפש את מקורות המימון הזמינים. גם אני גייסתי בתקופה מאוד לא קלה; הכל עבודת רגליים — צריך להתרוצץ הרבה, לשכנע את המשקיעים. עובדה שגייסנו 29 מיליון דולר בשנה קשה מאוד. אני מבין את הקרנות שמפחדות, אבל הן חייבות להעז וליזום. אנחנו מדינה נוירוטית, חוששים להשקיע, אבל יש המון הזדמנויות, וזו התקופה לקפוץ למים הקרים".

במה היית משקיע היום?

"בטכנולוגיה רפואית, אף שזו השקעה לטווח ארוך מאוד, ואני מאמין גם בחקלאות כהשקעת הייטק. מנגד, תקשורת היא עולם מסובך, מועד לפורענות ועם תחרות אדירה.

"היום אנשים מחפשים יציאה מהירה, ומעטים היזמים שמוכנים להקים חברה כדי שבעוד 15 שנה היא תהיה גדולה. 15 שנה זה מעט זמן ליזמים, ולמשקיעים אין סבלנות היום. פעם לא חשבנו שבתוך ארבע שנים ניתן להקים חברה ולמכור אותה למישהו".

מה דעתך על אנרגיה חלופית?

"תחום מעניין, אבל עם התקדמות אטית בישראל. התעשייה כאן הוזנחה, וזה סקנדל, זה ביזיון גדול, שבמשך שנים לא טיפלו בנושא ההתפלה בגלל לחץ של בעלי עניין. היה איחור משווע, כתולדה של ממשלות שמושלות רק שנתיים וחצי ולא רואות את העתיד. כבר בשנות השישים הייתי חבר בוועדה להתפלה, והיה ברור שיהיה צורך כזה".

הישראלים והמדינה: שלא יעשו שטויות

החריפות הבוטה לעתים של טולקובסקי נעלמת כשחוזרים לאזורים שבהם החזון הטכנולוגי פוגש בחזון הציוני. ההצלחה של מודל ההון סיכון בישראל מרשימה, ושנייה רק להצלחה של המודל בארה"ב; באירופה ובאזורים אחרים בעולם המודל הזה לא עובד. לטולקובסקי יש כמה הסברים לעניין. "ראשית, הצרכים הביטחוניים מחייבים קדמה טכנולוגית, ומאז האמברגו במלחמת ששת הימים התפתח צורך נרחב של משרד הביטחון בטכנולוגיה שמפתחות חברות אזרחיות. מנוף שני הוא העובדה שיש כאן הרבה חבר'ה צעירים ושאפתנים שעסקו בטכנולוגיה בצבא. אין מעמדות, אנחנו לא נגועים בקונפורמיזם, ויש דחף להגיע להישגים. המנוף השלישי הוא הקרבה ליהודי ארה"ב; רבים ממקימי ההייטק שם היו יהודים, כמה מהם עשו מזה כסף, והקרבה התרבותית אפשרה להון סיכון הישראלי לפתוח שם דלתות".

וכשאתה מחפש יזמים אתה מחפש חבר'ה צעירים כמו שתיארת?

"יזמים לא ניצוקים בתבנית, לכל אחד איכות אחרת. אני מצפה שליזם יהיה עבר שיעזור לו להתמודד עם קשיים. את מייסדי גילת, יואל גת ועמירם לוינברג, למשל, הכרתי בצבא והבנתי שהם מסוגלים להתמודד עם קשיים. המציאות משתנה, והיזמות צריכה להיות רלבנטית לאותו רגע. עם זאת, היכולות של האדם לא מספיקות אם אין לו הבנה שיווקית ועסקית. לאנשים יש אגו שדוחף אותם ולפעמים הורס אותם".

ובערב יום העצמאות ה־61, כשאתה מסתכל על המדינה, מה אתה רואה?

"אנחנו מדינה קטנה ומוטת המשימות רחבה מאוד, כמו של מדינות גדולות בהרבה. זה יוצר קשיים לא מבוטלים. מצד שני אני חש שאנחנו לא מנצלים מספיק את היתרונות המובהקים של הקוטן. זה אחד הדברים שהריצו את תעשיית ההייטק - כולם פה מכירים זה את זה והרבה יותר קל להרים צוות איכותי. במדינה יותר גדולה הקמת צוות במהירות היא משימה מורכבת ואטית הרבה יותר.

"אני אופטימיסט מושבע ומאמין ביכולות של המדינה, אבל אנחנו חייבים להיזהר לא לעשות שטויות בדרך".