ברונו לנדסברג: "אני אופטימי כאילו יש לי עוד 20 שנה לחיות"

כמה ימים אחרי הפגישה עם "כלכליסט" חגג ברונו לנדסברג, היו"ר ומבעלי תשלובת סנו, את יום הולדתו ה־88. ובכל זאת, את הראיון הוא פותח בהודאה נבוכה. "יש לי היום נקיפות מצפון על כך שהתעוררתי מאוחר יחסית", הוא אומר. "קמתי ב־6:30 לקחת תרופות וחזרתי לישון עד 10:00. לא התחשק לי לקום. החלטתי שפעם אחת בגילי אני מרשה לעצמי להיות בטלן".

החובה לעבוד ולא להתבטל היא כנראה המפתח לאישיותו של לנדסברג, שרואה את עצמו קודם כל כתעשיין. אפילו כשהוא עונה לטלפון, הוא אומר "אני במפעל". בזמן שבני דורו סופרים שעות עד לשלאף־שטונדה, הוא מנהל אורח חיים עצמאי וחיי חברה תוססים. הוא אולי פרש מיוגה לפני שש שנים, בעקבות ניתוח שעבר ("היום אני עושה יוגה וירטואלית"), אבל הוא עדיין מתאמן בקאנטרי של תל אביב, מגיע מדי יום למפעל עם הנהג שמלווה אותו כבר 28 שנה, ומנהל, במקביל לראיון איתנו, כמה שיחות טלפון - מה שלא קוטע את חוט המחשבה שלו, שחוזר בדיוק לנקודה שבה עצר לפני שהטלפון צלצל.

ברונו לנדסברג צילום: אוראל כהן

השנה האחרונה לא היתה קלה עבור לנדסברג. אפשר להניח שאדם בגילו כבר איבד, עם השנים, לא מעט קרובים, אבל אין בכך לעמעם את הכאב על מותו של אחיו גניו, שאליו היה קרוב מאוד. "עם מות אחי לא היה לי נעים", הוא אומר בעצב מאופק. "ניסיתי לעזור לו ולא הצלחתי. לא קל לראות אנשים מתים, אבל אני מוכרח להתרגל לזה, בגלל הגיל שלי".

גם התעשיין בני גאון, שנפטר השנה, היה קרוב אליו, ולנדסברג אף רכש בעבר 4.5% מחברת גאון אחזקות. "את בני הכרתי מאז ומתמיד", הוא מספר. "אחרי המלחמה של 1973 השתתפנו יחד ביום עיון על המצב הביטחוני. אחר כך היינו יחד באיגוד המפרסמים".

פרידה נוספת של סנו היתה דווקא בתחום העסקי: לאחר שנים של סכסוך יצאה סנו מאחזקותיה (40%) משניב, מפעל הנייר השני בגודלו בישראל, כחלק מתהליך גישור בין הצדדים. "השידוך לא היה טוב", לנדסברג אומר בגלוי. "הם כל הזמן התחרו בנו, לא יכולנו לחיות ביחד. הבנתי שתועלת מזה לא תהיה לי, רק בעיות".

"אני דוגל בניהול לפי נושאים חריגים"

משרדו של לנדסברג במפעל סנו בהוד השרון, שבו אנחנו נפגשים, גדוש במזכרות. בכל מקום מונחות עבודות אמנות (ובהן פורטרט שלו שציירה זוגתו האמנית יהודית אולמן), מגנים, תעודות הוקרה, מתנות וברכות. על הקירות ממוסגרים כל הראיונות שנתן אי פעם, ובפינה מיוחדת ניצבות עשרות תמונות של בני המשפחה.

במשרד הזה חגג השנה לנדסברג, כמו בכל שנה, את יום הולדתו - עם העובדים ובני המשפחה, שהם חלק בלתי נפרד מהחברה. הבן אלכס מכהן כמנכ"ל החברה, הבת אווה גם היא חלק מההנהלה, והשנה התבסס כבר הדור השלישי בצמרת: ביוני קודם הנכד יובל לנדסברג (בנו של אלכס) לתפקיד סמנכ"ל השיווק, לאחר שהיה ממונה על החברות־בנות, ובהן קוסמופארם, המייצרת ומשווקת את המותגים קרמה וכיף. הנכדה איה (בתה של אווה) מונתה לממונה על פיתוח היצוא - תפקיד שמסמל יותר מכל את החזון של לנדסברג, שסנו תהיה חלק מכל בית בעולם.

אתה לא חושש מהעברת המושכות לדור השלישי? אתה יודע, אומרים שהדור הראשון מייסד, השני משמר והשלישי הורס.

"אחד ההישגים הגדולים של חברה משפחתית הוא להצליח שהדור הבא ישתלב בו, ואצלנו זה עובד. ילדיי השתלבו יופי, עכשיו הגיע זמן הנכדים".

אתם מייעדים את יובל להיות המנכ"ל הבא? בכל זאת, גם אלכס כבר עבר את גיל 60.

"כרגע לא, אבל אני חושב שיובל ואיה הם המועמדים הבולטים לניהול".

עד כמה אתה מעורב היום בניהול החברה?

לנדסברג מעלה את תוכנת הניהול של החברה על המחשב ומציג לפנינו נתוני מכר. "אני מכיר את הכל", הוא משיב, "אבל שיטת הניהול שלי תמיד היתה לפי חריגים: אני מתערב כשיש נושאים חריגים. בהחלטות החשובות אני נמצא - למשל, סביב המוצר החדש שבו אנחנו עסוקים בימים אלה".

איזה מוצר זה?

"אני לא מדבר על מוצרים שעוד שלא נמצאים בשוק. זה ההבדל ביני ובין חוגלה: חוגלה מדברים על מה שהם מתכוונים לעשות. החינוך שלי אומר שלא מדברים על פרויקטים עתידיים, אלא על מה שיצא. אני לא מאלה שהולכים עם בחורה ואחר כך רצים לספר לכל העולם".

"צדקתי כשלא מכרתי לחברות בינלאומיות"

לנדסברג, או "מר ברונו", כפי שמכנים אותו העובדים וכתוב בכניסה למשרדו, הוא איש של פרטים. השנה הוא נתן עדות ליד ושם במשך ארבעה ימים. "המראיין היה המום", הוא מספר בהנאה. "אני זוכר את כל הפרטים וכל התאריכים, מגיל שנתיים".

הוא נולד ב־1920 בצ'רנוביץ שברומניה. בגיל שלוש התייתם מאביו, ועד גיל 32 נדד בין רומניה לרוסיה. את השכלתו הפורמלית רכש במגמת ספרות, היסטוריה וכלכלה. ב־1952 עלה לארץ עם רעייתו המנוחה רעיה, והצטרף לאולפן עולים בקיבוץ קבוצת שילר. בסוף שנות החמישים, במחסן של 80 מ"ר בדרום תל אביב, הוא הקים את החברה הדרומית לשיווק, שהפיצה אז את מוצרי קלין ליישובי הפריפריה, מקומות שאליהם המפיצים הגדולים לא טרחו להגיע.

בשלבים הראשונים העסק נקלע לקשיי נזילות, ולנדסברג שקל לסגור את החברה. לפרנסתו הרצה אז בנושאי שיווק וניהול מכירות, ולאחר שזכה במלגה להתמחות בשיווק בינלאומי באוניברסיטת הרווארד, הקים במפעל קטן בבת ים חברה בשם סנו, שהתמחתה בייצור אירוסולים ומוצרי ניקוי.

"אחד הסודות שלנו היה שהגענו לצרכן כמה שיותר מהר", הוא נזכר. "במשך הזמן הבנתי את התהליך של מכירות מוצרי צריכה, את צינורות השיווק, וכבר ב־1955, כשעוד לא היה פה כלום, הפסקנו לעבוד דרך סיטונאים.

"בין סוחרים לקמעונאים יש מלחמה מתמדת בכל העולם: כל אחד רוצה לעשות כמה שיותר מהעבודה של האחר, כדי להתקרב לצרכן הסופי ולקחת חלק בכמה שיותר תהליכים: ייצור, שיווק, הכל".

אתה מתכוון, בין השאר, למותג של שופרסל? הרי אתם מייצרים עבורם.

"אנחנו עושים גם את המותג הפרטי של שופרסל. אנחנו לא מתלהבים מזה, אבל החלטנו. אנחנו בתחרות עם הרבה תעשיות ומפעלים. הצלחנו לעמוד בתחרות עם תוצרת חוץ, עם המולטינשיונל, אז נצליח להתחרות גם עם שופרסל.

"כשהרציתי בתחום השיווק, אמרתי 'בינתיים אנחנו בגן עדן: עוד אין שלום ואין חברות בינלאומיות. כשזה יתחיל, יהיה לנו קשה'. אני לא התכופפתי ולא הסכמתי למכור חלק מהעסק שלי למולטינשיונלס. צדקתי: בשטח של מוצרי צריכה נון פוד, אנחנו היום החברה היחידה שהיא ישראלית טהורה. ואחרי שניצחנו אותם במגרש שלנו, יצאנו החוצה".

החוצה, במקרה הזה, משמעו לאירופה: ב־2003 רכשה סנו חברה רומנית שמפיצה את מוצריה, אחר כך הרחיבה את פעילותה גם לאוקראינה, ולפני חודשיים הקימה נציגות גם בקפריסין, אך עדיין לא החלה לפעול שם. ב־2007 סך כל היצוא ממחזור המכירות של החברה עמד על 7%, והחזון של לנדסברג הוא שבעוד עשר שנים מכירות החברה בחו"ל ובישראל יהיו שוות. "אני רוצה שנהיה בכל בית בעולם", הוא אומר ומראה צילום של חנות מכולת ברומניה, שבעליה תלה שלט של סנו בפתחה.

זה מרגש אותך?

"זה לא שמישהו עשה לי הפתעה, הרי הכנסתי את סנו לשם בעצמי, אבל זה בהחלט מחמם את הלב".

אתם בדיוק בשלב שבו משקיע בינלאומי יכול לעזור לכם.

"אין לנו צורך בזה, ואין לנו כוונה להכניס משקיע בינלאומי".

מהמלט עד צביקה פיק

ללנדסברג אין בעיה לדבר על חייו החברתיים, אבל כשהוא "הולך עם בחורה" הוא לא מספר, כאמור, ומסרב לפיכך לדבר על הזוגיות בת העשור שהוא מנהל עם האמנית יהודית אולמן, הצעירה ממנו בשלושה עשורים - אף שהזוגיות הזו היא גלויה, והשניים מופיעים יחד באירועי תרבות רבים. "זה לא קונץ להיות מוזמן", הוא אומר, "הקונץ הוא ללכת".

הפעילות שלך אינטנסיבית מאוד. זה הצורך להיות רלבנטי שמתדלק אותך?

"אני כבר מתודלק. אצלי הזיקה לתרבות היא עוד מילדות, מהבית. בגיל חמש לקחו אותי בפעם הראשונה לאופרה, ל'טוסקה'. באותו הזמן לא היה אפילו רדיו, היה לנו גרמופון ואחר כך פטפון. מאז נדבקתי בחיידק".

החיידק הזה ממשיך ללוות אותו עד היום: ב־1984 הוא הקים עם חנן זוז את התזמורת הפילהרמונית הצעירה, ומאז הוא מקפיד לתמוך במוסדות תרבות. "היה לי העונג לראות את איתי טיראן בפעם הראשונה עוד בזמן לימודיו בבית צבי", הוא נזכר בעונג. "איך שהוא גילם את המלט בקאמרי, זה היה יוצא מן הכלל. אחרי הפרמיירה לחצתי את ידו והוא הזכיר לי שנתתי לו מלגה בזמן לימודיו".

האנינות הזו לא מפריעה לו להחזיק במשרד, לצד יצירות של בטהובן, תקליטור של צביקה פיק. "'מרי לו' הוא אחד המיוזיקלס הטובים שראיתי", הוא מהלל. הוא מקפיד להתעדכן גם בטרנדים התורניים של תל אביב, ונוהג לשבת במסעדת "הקנטינה" ולהשתתף מדי יום שישי בפרלמנט ב"אולימפיה" עם דן מרגלית, דוד טרטקובר, איתן הבר ואליעזר ז'ורבין. על "דובנוב 8" הוא כבר מכריז כבית הקפה שלו, אבל באותה נשימה אומר ש"היום מסעדות כבר לא אוהבות אותי. אי אפשר לשמור על הפיגורה ולאכול במסעדות".

לקראת סוף הראיון הוא מאיץ בנו לסיים, ומספר שהוא צריך לנסוע לנחם את חברו, התעשיין דב לאוטמן, על מות אשתו רחל. זה לא אירוע פשוט עבורו. "אני יודע חשבון, אני יודע שאנשים לא חיים עד גיל מאה, ומבחינתי הכל מסודר, אפילו עשיתי צוואה. אבל אני פעיל ואופטימי כאילו יש לי עוד 20 שנה".

מה אתה מאחל לעצמך?

"שאמשיך לעשות ספורט. אני חי, יש לי משפחה גדולה. כל עוד כולם מדברים עם כולם, הכול טוב".