המלחמה אחרי המלחמה התמודדות פסיכולוגית של חיילים בחזרה לאזרחות
המלחמה אחרי המלחמה התמודדות פסיכולוגית של חיילים בחזרה לאזרחות
כל המציאויות הנורמליות דומות זו לזו, כל טראומה שונה בדרכה שלה. טולסטוי כנראה ביטא אמת פסיכולוגית עמוקה מאוד באנה קרנינה ("כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה"). טראומה מבודדת ומייחדת אותנו, היא מוציאה אותנו מהכלל. אנחנו לא הבעלים של הטראומה-אנחנו בבעלותה. לא אנחנו המספרים או היוצרים של הסיפור, אלא הוא המספר אותנו, ולא פעם הסיפור הוא של מבוך או מלכודת קפקאית.
טראומה כמלכודת העבר
טראומה היא שבר נפשי המתבטא בהילכדות נוקשה ולא מסתגלת בעבר ובחוסר יכולת לשנות או ליצור נקודות מבט חדשות או נרטיבים חדשים על אותה התרחשות. אפשר לחשוב על טראומה ועל קשיים פסיכולוגיים בכלל, דרך הרעיון של תמונת עבר שהתקבעה ואינה מאפשרת יציאה ממנה ושינוי. העבר הטראומטי מעוות את מרחב הזמן של ההווה והעתיד הפסיכולוגיים- בצורה מעגלית מסביב לעצמו ולא מרפה. בריאות נפשית היא גמישות וחופש התנועה, ומתבטאת ביכולת ליצור עבר וזיכרון פלסטיים ומשתנים על פי צרכי ההווה והעתיד.
טראומה כבגידה
אנחנו מרגישים נבגדים על ידי המציאות ואנחנו לא יכולים לסלוח לה- על הבגידה העמוקה בנו. אי האמון וחוסר ביטחון מחליפים את הקרקע המוצקה שעליה פסענו בעבר-אנחנו שואלים את עצמנו- אם נוכל יום אחד שוב להניח רגל באותו ביטחון בעתיד- ולדעת שנוכל לצפות אותו. במקביל, אנו מרגישים פגומים, פצועים, לא מובנים (לא לאחרים ולא לעצמנו). איננו יכולים ליישב את מי שהיינו, עם מי שהפכנו להיות.
חשיבות הצוות וקבוצת השייכות
כפסיכולוגים המייעצים במסגרות צבאיות-אנו מדגישים את חשיבותו של הצוות, של היחידה. חיילי מילואים צריכים להמשיך לשרת ככל האפשר באותן יחידות שבהן עשו את השירות הסדיר שלהם, שבירה של יחידות אורגניות מגיעה עם מחירים הסתגלותיים גבוהים שחשוב לקחת בחשבון. אחד המשתנים המרכזיים ברמת החוסן הנפשי של חיילים וביכולת שלהם להתמודד בזמן אמת, כמו גם לעבד ולהתגבר על המלחמה שעברה -היא תחושת שייכות. אחד המאפיינים של תסמונות פוסט טראומטיות היא תחושת התלישות.
חווית התיקוף של המציאות הפנימית והחיצונית היא מרכזית, כמו גם התמיכה ההדדית. חיילים החוזרים למציאות הנורמלית, חשים שהיא מצד אחד איבדה את משמעותה ומרכזיותה (אנו שומעים על קשיים בחזרה ללימודים, לעבודה וגם לחיי המשפחה). במקביל, חיילים החוזרים לאזרחות, מרגישים שהם איבדו את מקומם במציאות. הם מרגישים לא שייכים אליה ואל האנשים סביבם.
חזרה לנורמליות
כ-פסיכולוג תל אביב של "הסדנה לתהליכים יצירתיים", אני שואל את עצמי אם השאיפה לחזור למי שהיינו-בעקבות טראומה- נכונה תרפויטית. הניסיון להתמודד עם השבר על ידי הגדרתו כלא שייך למציאות והוצאתו ממהלך החיים והמציאות הנורמלית, יכולה לעבוד אצל אנשים מסוימים- במצבים מוגדרים. אפשרות זו תלוייה במבנה הנפשי של האדם-כלומר היכולת שלו להדחיק בצורה טובה ולהשתמש במנגנוני הגנה נפשיים וכמובן גם ברמת ובסוג הטראומה שחווה, ובמציאות אליה הוא חוזר. השאיפה לשחזר את המציאות והעצמי הקודמים, מובנת ומוצדקת-אם היא אפשרית. אבל תפיסה זו של קבורת העבר,(מה שהיה היה) גובה מחיר ניכר ממי שלא מצליח לשכוח או מרגיש מסיבות שונות שאסור לשכוח. במיוחד כאשר המציאות דהיום, ממשיכה להיות שבורה ופצועה ואופק של תיקון וריפוי עדיין לא נראה לעין.
המלחמה שהחלה ב7 באוקטובר, שונה ממלחמות קודמות כיוון שפרצה בגלל או על רקע משבר אמון עמוק במנהיגות, במוסדות ואפילו בצבא עצמו-אולם מעבר לכך היא מעלה שאלות על עצם תוקפה של הגדרת המציאות הקודמת. אנחנו שואלים את עצמנו-כמה עיוורים היינו-והאם ניתן לחזור אל העיוורון. שאלות אלו עולות הן במישור הלאומי והן ברמה האישית. אנשים שוקלים את המשך דרכם במישורים רבים, החל מרמת הביטחון האישי, מקום מגורים ( אנו נתקלים בשאלות רבות לגבי המשך החיים בישראל), דרך שאלות על קריירה, הבאת ילדים לעולם וסדר עדיפויות נפשי. התפיסה הפסיכותרפיסטית בה אני מאמין, רואה חשיבות מרכזית באי הדחקה של שאלות אלו. אני מאמין שמשבר יכול להפוך מנוף לשינויים חיוביים ולצמיחה נפשית (צמיחה פוסט טראומטית).
אמון כמושג פסיכולוגי מרכזי
טראומה היא שבר במציאות המביא לערעור האמון בה. ברגע שאמון מתערער קשה מאוד לחדש אותו. ברגע שראית את האדמה כקרום קרח דק ולא יציב שיכול להישבר כל רגע, כיצד ניתן לחזור ולהאמין שזו תישא אותך? התפיסה שלנו פועלת כמו באותן תמונות שניתן לראות בהן שתי דמויות שונות חבויות משתי נקודות מבט שונות: אם ראית- אינך יכול למחוק יותר מה שראית. תפיסת המציאות השתנתה-ואתה תמשיך לראות את התהום מתחת לרגליך-היכן שאחרים רואים אדמה מוצקה.
כאשר אמון מתערער בדרך כזו- בין אם מדובר במערכת יחסים עם אדם אחר, עם המדינה, או עם המציאות- ישנן שתי דרכים עיקריות להתמודד עם זה . האחת כרוכה ביצירת חוזה חדש, או בהגדרת אותה מערכת יחסים מחדש, והשניה כרוכה בנטישה וחיפוש של מציאות אחרת, מערכת יחסים חדשה או אדם אחר. שתי הדרכים לגיטימיות וחשוב לדון בהן כאפשריות.
הסכנה הנפשית האורבת מתחת לשאלות אלו- היא של מערכת יחסים חלשה ורופפת יותר עם עצמנו ועם החיים. אני רואה את משבר האמון כדרך להגדרה עצמית מחודשת והגדרה אחרת ויצירתית של מקומנו בעולם ומערכת היחסים שלנו איתו. הפסיכולוגיה האקזיסטיאליסטית עסקה רבות במשבר האמון עקב טראומת מלחמת העולם השניה והשואה. התרומה המפורסמת ביותר היא של ויקטור פרנקל ב-"אדם מחפש משמעות". חוזה חדש עם עצמנו והמציאות מחייב שאלה ותשובה חדשה, אודות המשמעות שלנו ואיזו משמעות אנו נותנים לחיים. אם משמעות כזו נוצרת ויש לה איכות יצירתית- כלומר היא מכוונת לצמיחה ולחיים- היא מטבע הדברים יכולה לחזק אותנו.
אומר פול ואלנט, בספרו ,בשני מוחות: סיפורים של פסיכותרפיסט"
"בני אדם צריכים שחייהם יהיו הגיוניים ושתהיה להם משמעות ומטרה. חוסר משמעות והעדר מטרה יכולים לפגום הן בקצב הטבעי של ההתקדמות למוות והן במאבק האינסטינקטיבי לחיים. אנשים עשויים להקריב את חייהם כדי להשיג משמעות ומטרה, או שהם עשויים להתאבד כדי להימנע מחוסר משמעות. תפקידה של הפיסכותרפיה כאן הוא לחשוף אמונות שווא שלמענן אנשים עשויים להקריב את עצמם, ולעזור למצוא משמעויות מציאותיות שהופכות את החיים לכדאיים".
ניווט בדד או ניווט קבוצתי
המלחמה של אחרי המלחמה עדיין לא החלה, כיוון שהמלחמה לא הסתיימה. זו מלחמה אותה כל אחד מהחוזרים יצטרך להילחם לבדו וחלקם ישאר פצוע ונכה לתמיד-כפי שאנו יודעים ממלחמות קודמות. אבל אם לא תווצר הגדרה קבוצתית חדשה של משמעות -אם לא יווצר חוזה חברתי חדש בין החוזרים ובין המקום איליו הם חוזרים-מגפת התלישות תתפשט ותהפוך הרסנית-ברמה האישית וברמה החברתית.
"הסדנה לתהליכים יצירתיים" -היא מרכז לטיפול פסיכולוגי, המאגד פסיכולוגים, פסיכיאטרים ופסיכותרפיסטים-- המאמינים שיצירתיות היא מרכיב מרכזי בבריאות הנפשית ובעצם תחושת החיות שלנו . אנו רואים ביצירתיות -במובנה הרחב והעמוק ביותר, את מרכזה של היכולת שלנו כבני אדם להתמודד עם המציאות- זו הפנימית וזו החיצונית. "להיות אותנטי" -כותבת סימון דה בבואר-"פירושו להפוך ליצירתיים ולתבוע בעלות על מי שאנחנו, על האני שלנו, המעוצב באמצעות הבחירות שלנו.
