ניתן להגדיל את תפוקת מערך הרופאים הקיים ב-20% תוך שנתיים
ניתן להגדיל את תפוקת מערך הרופאים הקיים ב-20% תוך שנתיים
למרות שהוא מכיר היטב את תחלואי מערכת הבריאות והבירוקרטיה הישראלית, הכלכלן ויו"ר מכון המחקר והמדיניות SNPI הפרופ' יוג'ין קנדל, בוחר להיות אופטימיסט זהיר. בשיחה עם ד"ר טל פטלון, מנהלת מכון המחקר והחדשנות של מכבי KSM בפודקאסט "עניין של חיים ומוות", הוא מציג את הפתרון שלו למצוקה במכסות הרופאים, ומסביר מדוע המערכת מתקשה לשנות דיסקט בכל הנוגע לטיפול בחולים בשלב האחרון לחייהם. "מחצית מהוצאות המדינה על בריאות הולכת על חצי השנה האחרונה של מטופלים, ומה עם איכות החיים?"
בשש השנים שבמהלכן כיהן כיו"ר המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה, אפשר לומר שפרופ' יוג'ין קנדל ראה הכל; את רשתות האינטרסים הפוליטיים, את עקשנות הוועדים, ובעיקר את הקושי המובנה בשינוי תפיסה ובבחינת גישות חדשות. "כולנו חושבים בפרדיגמות והן מקבעות אותנו, כי כולנו תופסים אותן כמשהו מאוד אבסולוטי", אומר קנדל. "ככה אנשים מפרשים את כל מה שקורה בעולם, והכל עובר דרך הפריזמה הזו. הבעיה היא כשאנחנו לא צודקים ואין לנו את היכולת לראות את זה מתוך הפרדיגמה שבתוכה אנו מתנהלים".
הפרגמטיות שמאפיינת את קנדל חוצצת לרוב בינו ובין הגורמים שאותם הוא בא להבין ולנתח. על הפערים הללו הוא מנסה לגשר באמצעות גישות ותיאוריות שמנחות אותו, ובראשן אלה של הפילוסוף קרל פופר. "הוא טוען שסופן של פרדיגמות למות, משום שהן מוכיחות במוקדם או במאוחר שהן לא באמת עובדות", מסביר קנדל. "בשיחה שקיימתי פעם עם בכירים סינים, שאלתי אותם איך הם יכולים להפיץ את האידיאולוגיה הקומוניסטית כאשר סין היא הקפיטליסטית הגדולה בעולם. הם השיבו שזה עניין יותר עקרוני מאשר יישומי. כלומר, זו בעצם אחיזת עיניים וכך זה קורה בכל העולם: אתה הופך את עורך, אבל לא מודה בזה עדיין. נשארת כלפי חוץ בפרדיגמה שלך, ובמקביל התחלת לפעול בתוך אחת אחרת".
גם הפתרון לסתירה הזו, לדעתו של קנדל, הוא יותר עקרוני מאשר יישומי. זאת בעיקר משום שהוא מחייב שינוי תפיסתי, מהלך שלדעתו כמעט בלתי אפשרי. "השאלה היא למה אנחנו לא יכולים לחיות בתוך פרדיגמות יותר רחבות, שלוקחות בחשבון הסתברות שישנן כמה פרדיגמות צודקות בו-זמנית", תוהה קנדל. "מאחר שאין דרך לדעת איזו גישה היא הצודקת, נדרשת גמישות שתאפשר לנו להכיר בכך שברגע נתון ישנן כמה גישות צודקות או אף גישה. הכל בסופו של דבר הוא עניין של הסתברות, וכשאני נעול על הפרדיגמה שלי, אני למעשה מתעלם והודף ממני כל אינפורמציה שלא תואמת אותה".
ד"ר טל פטלון, מנהלת מכון המחקר והחדשנות של מכבי, סבורה גם היא כי פרדיגמות אינן משרתות את האדם. "ניפוץ פרדיגמות מקובעות צריך להפוך לדרך חיים", היא אומרת. "מהלך כזה יוכל להתאפשר רק על ידי הקניית כלים של התבוננות פיזית, הקשבה אמפטית וקשרים בינאישיים משמעותיים".
מאריכים את חיי המטופל על חשבון רווחתו
הסטגנציה המחשבתית הזו, היא לדעת פרופ' קנדל הרעה החולה שמעכבת קידמה, רפורמה והתפתחות. "הגישה של מערכת הבריאות בישראל, למשל, מתבססת על פרדיגמה שגויה של הארכת חיי החולה", הוא אומר. "אנחנו שמים את כל הדגש על רפואה במקום על הבריאות, על הארכת החיים בכמה חודשים במקום לשפר את איכות החיים בפרק הזמן שנותר לחולה. אם היו שואלים אותי בגיל 30 האם אני מעדיף לחיות טוב עד גיל 85 או לחיות בקושי עד גיל 85 וחצי, ברור לי לגמרי במה הייתי בוחר. הגישה הזו גם לא כלכלית, משום שמחקרים מראים שיותר ממחצית מהוצאות הבריאות של המדינה הולכת על חצי שנה האחרונה של מטופלים".
כמומחית ברפואת משפחה וברפואה דחופה, שעוסקת במשך שנים גם ברפואה פליאטיבית, ד"ר טל פטלון שותפה לגישתו של קנדל. "עלות הטיפול בשלב האחרון לחייו של המטופל היא מאוד גבוהה, זאת בעוד שלא בטוח כמה מזה תורם לרווחתו או לרווחת משפחתו", היא אומרת. "טיפול פולשני הוא גם לא ערובה להארכת חיים, משום שבשלבים מסוימים הארכת טיפול דווקא מקצרת את חיי המטופל. הרפואה כיום כל כך מוכוונת טיפול, שאף אחד כבר לא זוכר שלפעמים טיפול מתאים הוא פשוט להיות שם לצד מישהו. אנחנו צריכים לתמוך בו ובמשפחתו נפשית, רגשית, רוחנית ורפואית, ולחשוב האם אנחנו באמת צריכים את כל המכשור הזה בשלבים המאוד מתקדמים בסוף חייו של אדם, או שמוטב יהיה לאפשר טיפול המשלב חמלה ואהבה – שלפעמים דווקא הוא זה שמאריך את חיי המטופל".
דבריה של ד"ר פטלון אינם מפתיעים את קנדל, שמסביר כי המגמה בהשקעת משאבים כבירים בהארכת חיים נובעת מתוך צורך פסיכולוגי שמוטמע בכולנו. "לקצף שמופיע כשאנו מסבנים את עצמנו או מצחצחים שיניים אין שום משמעות מעשית, אבל מחקרים הוכיחו שאנשים משייכים לו תכונות של יעילות", מדגים קנדל. "לכן כיום בתעשיית הסבונים מוסיפים חומרים שמייצרים את הקצף, וזאת רק כדי להניח את דעתנו שהמוצר אכן יעיל ועובד. דוגמאות דומות ניתן למצוא במנועי חיפוש ואפילו בשירות של מנעולן; ככל שהתהליך נמשך זמן רב יותר, התחושה היא שקיבלנו ערך אמיתי לכספנו. ככה כולנו מתוכנתים".
במדינת הסטארט-אפ עדיין עובדים על XT
מעמדה של ישראל כמובילה עולמית בתחום היזמות הטכנולוגית יוצר את אחד הדיסוננסים הגדולים במפגש עם מערכת הבריאות הישראלית. בעוד שייצוא הידע הטכנולוגי מישראל לחו"ל הוא עצום, גם בשנת 2022 לא לכל מוסד רפואי בישראל יש מכשיר MRI. "אנחנו רואים מצד אחד את כל הטכנולוגיות, את הכספים שמושקעים ואת התנועה של StartUp Nation, אבל בסוף אנחנו מגיעים למיון או למרפאה ועובדים על אותו מחשב מיושן משנות ה-80 עם טכנולוגיה איטית", אומרת ד"ר פטלון. "ביומיום, אנחנו – הרופאים והקלינאים שעובדים בשטח – לא נהנים מכל השפע הזה שנמצא בשוק, וזה דורש שינוי"
קנדל, הידוע בביקורתו החריפה כלפי מנגנוני האוצר במסגרת תפקידו בעבר כיו"ר המועצה הלאומית לכלכלה, אישר שאכן קיימת בישראל בעיה אינהרנטית. "הממשלה משתמשת בטכנולוגיה חדשה על בסיס נהלי עבודה ישנים, שזה קצת כמו לחבר מנוע לעגלה של סוס", הוא מסביר. "הממשלות לא שינו פרדיגמה, הן לא שואלות את עצמן מה ניתן למדוד כבר היום כדי לאסוף דאטה שניתן יהיה ללמוד ממנו משהו יישומי למחר. מהלך כזה היה יכול לשנות את איכות החיים של כולנו".
את ההשפעות מרחיקות הלכת של שינוי הגישה הקיימת במערכת הבריאות, מחיל פרופ' קנדל גם על מצוקת המחסור ברופאים בישראל. בעוד שעמיתיו חושבים כיצד לייצר יותר רופאים באופן אורגני, קנדל סבור שניתן לספק מענה לביקוש גם מתוך מצבת הרופאים הקיימת. "אנחנו ממשיכים להסתכל באופן שגוי על מספר הרופאים במערכת הבריאות כיעד", אומר קנדל. "המדד לא צריך להיות כמה רופאים יש לנו לאלף איש, אלא כמה שעות רופא יעילות יש לנו לאלף איש. הכשרת רופאים מקצועיים היא פתרון רלוונטי רק לעוד 16 שנים מהיום, ומה עד אז?"
לדבריו, מערכת הבריאות ניסתה לייעל את עבודת הרופאים, אך עשתה זאת על חשבון זמן בדיקת המטופל. "מה שקורה היום בקופות החולים הוא לא הגדלת תפוקה, אלא צמצום זמן. אין כאן התייעלות, ואולי אפילו להיפך", הוא מסביר. "בחצי שנה אפשר להכשיר עוזר רפואי שיתפעל את הפן הבירוקרטי, ולהתקין מערכות שמתמללות את הנחיות הרופא למידע שמוטמע רק לאחר אישור אנושי. כך אפשר לייעל את המערכת ב-20% לפחות ולא בעוד 16 שנים, אלא בתוך שנה-שנתיים".
אצלנו כולם מצטיינים
אבל בישראל כמו בישראל, כאן בדיוק נכנסים למשוואה האינטרסים של הפוליטיקאים ושל הוועדים. קנדל מכיר השפעתם היטב, גם בתחום מערכת החינוך. "ברגע שנכנסת טכנולוגיה לתמונה, היא עוזרת להבין מי עובד טוב ומי עובד פחות טוב, והמערכת לא רוצה את זה", מנמק קנדל. "אנחנו היינו רוצים לתגמל את העובדים הטובים, ולעודד את הפחות טובים, אבל בישראל זה לא עובד ככה. כאן מעדיפים להגדיר את כולם כטובים, והגישה הזו גוברת על טובת הציבור".
אבל אז נכנסים למשוואה אינטרסים של זמן קצר ושל ועדים כאלה ואחרים. רואים את זה בעיקר במערכת החינוך, שעוצרים המון טכנולוגיות וחידושים, כי ברגע שנכנסת טכנולוגיה היא עוזרת להבין מי מורה טוב ומי מורה לא טוב, והמערכת לא רוצה את זה. היא מעדיפה להגדיר את כולם כטובים. וזה לא מה שאנחנו רוצים כאזרחים. אנחנו רוצים לתגמל את המורים ואת הרופאים הטובים.
