תוכנית לאומית לצמצום אובדן מזון ולעידוד הצלה - צורך לאומי כלכלי, חברתי וסביבתי
תוכנית לאומית לצמצום אובדן מזון ולעידוד הצלה - צורך לאומי כלכלי, חברתי וסביבתי
כשליש מהיקף יצור המזון בישראל נזרק לפח לאורך כל שרשרת הערך, החל מיצור המזון, דרך שיווקו ועד לצריכה. בשנה האחרונה ירד לטימיון בישראל מזון בהיקף של 19.1 מיליארד שקלים. כך עולה ממצאי דוח אובדן המזון הלאומי של לקט ישראל ו-BDO בשיתוף המשרד להגנת הסביבה שפורסם בחודש שעבר.
בנובמבר האחרון הוחל ביישום התוכנית הלאומית להפחתת השימוש בכלים חד-פעמיים בישראל באמצעות הטלת מס הקניה על הכלים החד-פעמיים. המדיניות להפחתת פסולת הכלים החד פעמיים הינה בעלת חשיבות סביבתית רבה. אולם, בפרפרזה על דברי חז"ל שאמרו "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" - חשוב למנוע את פסולת הכלים החד-פעמיים, אך חשוב שבעתיים להקטין את אובדן המזון ופסולת המזון שממלאים כלים אלה.
68,000 טון כלי פלסטיק חד-פעמי שנזרקים כל שנה לפח בישראל הינם כאין וכאפס לעומת 2.5 מיליון טון מזון שהושלך לפח בישראל בשנה שעברה. לכן קיימת חשיבות יתרה לגיבוש מדיניות לאומית להפחתת אובדן מזון ולעידוד הצלתו.
הקטנת אובדן מזון והצלתו הם בעלי חשיבות כלכלית, חברתית וסביבתית. מבחינה כלכלית, אובדן מזון בשווי 19.1 מיליארד ₪ בשנה משקף עלות משקית, שמתגלגלת לכיסם של הצרכנים, אם באמצעות עלויות עודפות של מזון שקנו וזרקו לפח, ואם באמצעות התייקרות תוצרת המזון שעלויות היצור שלהם משקללות את עלויות האובדן לכל שרשרת הערך.
הצלת עודפי מזון והעברתו לנזקקים מהווה פעילות כלכלית של הפיכת עודפי המזון למשאב בעל ערך כלכלי במקום לפסולת. כל שקל המושקע בהצלת מזון ע"י ארגונים כמו לקט ישראל מאפשר הצלת מזון בשווי של 3.6 ₪. לכן, הצלת מזון הינה כלי מדיניות אפקטיבי ובעל יתרונות כלכליים בהשוואה לקצבאות ומגנוני תמיכה אחרים.
מבחינה חברתית, בישראל, שבה כ-18% מהאוכלוסייה נמצאת בתנאי אי-בטחון תזונתי, ושבה שיעור ההוצאה על מזון מהווה מרכיב גבוה ביחס להכנסות משקי הבית לעומת רוב מדינות ה-OECD, קיימת חשיבות יתרה להצלת מזון והעברתו לנזקקים לצמצום פערים חברתיים והקטנת אי-הבטחון התזונתי.
מעבר לתועלות הכלכליות והחברתיות, הצלת מזון ומניעת בזבוז מזון הם בעלי תועלת סביבתית משמעותית. מזון המושלך הפח מייצר נזק סביבתי הנובע הן מהעלויות הסביבתיות של הטיפול בפסולת המזון עצמה, והן מההשפעות הסביבתיות של תהליך ייצור המזון, השינוע, הקירור והאחסנה. לפי אומדני דוח לקט ישראל ו-BDO, 6% מפליטות גזי החממה בישראל בשנת 2020 נבעו מאובדן מזון, ועלות הסביבתית הכוללת של אובדן המזון הסתכמה ב-3.42 מיליארד₪.
במסגרת מחוייבות ממשלת ישראל לקראת ועידת גלאזגו, התקבלה ההחלטת ממשלה 171 הכוללת בין היתר יעד להפחתה של 71% בהיקף הפסולת העירונית המוטמנת עד לשנת 2030. ארגז הכלים הלאומי למימוש מחוייבות זו חייב לכלול גם מדיניות עידוד הצלת מזון ומניעת בזבוז מזון.
האו"ם ומדינות מפותחות רבות ובראשן ארה"ב כבר קבעו יעדים לאומיים ארוכי טווח להפחתה של בהיקף אובדן המזון. כדי להבטיח שהחלטת הממשלה על צמצום היקף הפסולת עד 2030 לא נשארת בגדר החלטה בלבד, וכדי לאפשר מימוש של החלטה זו תוך יצירת יתרונות כלכליים, חברתיים וסביבתיים למשק הלאומי, על המדינה לקבוע יעדים לאומיים להפחתת אובדן מזון ולגבש תוכנית לאומית לצמצום אובדן מזון ולעידוד תרומת מזון.
צמצום אובדן מזון הינו כלי מדיניות שיוצר רווח לאומי לשלושה אתגרי יסוד שמדינת ישראל מתמודדת עימם – גם תרומה להתמודדות עם משבר האקלים, גם תרומה חברתית לצמצום פערים והקטנת אי-השיוויון, וגם תרומה להפחתת יוקר המחיה.
דו"ח מבקר המדינה התריע כבר ב-2015 על העדר מדיניות ממשלתית בנושא אובדן המזון. שבע שנים לאחר דו"ח מבקר המדינה, הגיע כבר הזמן שהממשלה תגבש מדיניות לאומית בנושא זה.
נכתב על ידי חן הרצוג, כלכלן ראשי ושותף BDO, עורך דוח אובדן המזון הלאומי של לקט ישראל ו-BDO בשיתוף המשרד להגנת הסביבה.
